שום דבר בחיים הקטנים והנורמליים שלי לא נראה לי חשוב מספיק כדי לכתוב עליו כאשר מלחמה מתרחשת על כל מוראותיה ונוראותיה במרחק פחות מ-100 קילומטרים (פיזית) והקלקת עכבר בודדת (במרחב הוירטואלי).
אני מסוגלת לדמיין בבהירות מחליאה את מה שעובר על כל מי שאתרע מזלו להיות באחד משני צידי המתרס, ואז אני נבהלת מעצמי ומזוועת הדמיון, והקרביים שלי מתהפכים, ואני מרגיעה את עצמי בעבודה, בהסחת דעת כלשהי, בכוח. נורא, נורא, נורא.
לכן אני מעריצה את אריאלה, שחיה קרוב יותר ומוצאת את הכוח להתמודד ולא להדחיק וגם את המילים הנכונות והמדויקות לכתוב על זה.
תגובות
תודה ותודה על הלינק! העלתי אותו בפייסבוק שיותר אנשים יקראו את אריאלה.
ולא רק על התגובה.
הימים האלה טוחנים אותי – אני רוצה להציל את כולם.
משתגעת מזה.
החיסרון הגדול של להיות רחוקה כל כך הוא שאני מדמיינת את *כל* הדברים הנוראים שאפשר.
מבינה אותך.
עוד בימים שניהלה את פורום ספרים של ווי-נט.
תודה על ההפניה.
את הכתיבה הכנה והאמיצה שלה.
http://www.notes.co.il/gross/51825.asp
..הזדהתי עם הכתוב: גם לי רע עם מה שקורה לאזרחים שם, וגם לי ברור נגד מי ולמה אנו נלחמים.