שלוש תחנות

תודה לשרון רז על ההזמנה.

1. כיתה ג'. ערב חורף גשום. אמא שלי מסיעה אותי לספריה בקרית שרת ומחכה לי באוטו. אני שואלת ספר לבד בפעם הראשונה. אולי "ילדות למופת" של הרוזנת דה סגיר? לא, זה זכרון מאוחר יותר. בכל אופן, זו היתה תחילתו של מסע מופלא ברחבי העולם, שכולו התרחש בתוך ראשי. יערות עבותים, אגמים קפואים, הרים מושלגים, ערבות צחיחות. כל מה שלא היה בישראל החמימה והלחה של ילדותי. 

התמכרתי.

הייתי הולכת לספריה ברגל, ובדרך חזרה משתרכת לאיטי, מבטי נעוץ בספר, נתקעת בעמודי חשמל, מפסיקה לקרוא באי רצון כשפגשתי ילדים שאני מכירה או כשהיה צריך לחצות כביש, ויותר מפעם אחת מסיימת את הספר עוד לפני שתמה הדרך הביתה. אז הייתי חוזרת לספריה, מבקשת להחליף ספר ונתקלת בתשובה שלא ניתן להחליף ספר יותר מפעם ביום.

בחופש הגדול בין כיתה ז' לח' עקפתי את המכשול: התנדבתי בספריה תמורת הזכות לשאול כמה ספרים שאני רוצה. מבחינתי היה זה בונוס משולש: בספריה היה ממוזג ונוח, לעומת החוץ הקופח והמיוזע, יכולתי לקרוא עד דלא ידע לא רק בבית אלא גם בשעות המתות בספריה, כשלא היתה עבודה, והעבודה עצמה – סידור ספרים והחזרתם למקומם – נעמה לי עד מאד. מה בא קודם, אורגד או אורלב? ג' באה לפני ל', אז אורגד. יופי, תמי.

בחופשות מבית הספר שלא היו ימי שבתון, כלומר בסוכות חנוכה, ופסח, מרב ואני היינו נוסעות בקו 1 לתל אביב, יורדות ברחוב אלנבי, נכנסות לחנות הענקית של סטימצקי ומתישבות כל אחת בפינתה עם ערמת ספרים. שעתיים לאחר מכן היינו ממשיכות את המסלול לדיזנגוף סנטר, אוכלות בבורגראנץ' וחוזרות הביתה לחולון.   

קראתי בלי הבחנה. קראתי הכל. מה שהתאים לגילי ומה שעדיין לא. כתבי שייקספיר, רומנים רומנטיים, ספרי פנטזיה, כל סדרת חסמב"ה, השביעיה הסודית, החמישיה הסודית. אפילו ניסיתי למצוא תעלומה בלשית בשכונה כדי שאוכל לחוות הרפתקאות דומות לאלה של קולין, ג'נט והאחרים. עקבתי אחרי ברנשים שנראו לי חשודים. הייתי קובעת פגישות עם ילדים מהכיתה בחצות מתחת לבית של אחד מהם, מנסה להישאר ערה עד השעה היעודה, אבל אף פעם לא מצליחה לשכנע את גופי לקום מהמיטה החמימה והנוחה, להתלבש וללכת את כברת הדרך. 

קראתי קלאסיקות לילדים ולנוער, קלאסיקות למבוגרים שהבנתי רק חלקית אם בכלל. תמיד סיימתי את הספר, גם כשלא נהניתי ממנו. אם אהבתי את הספר, קראתי אותו בנשימה אחת, דוחה כל פעולה אפשרית כולל אכילה ושינה. כשהיינו הולכים לבקר חברים של ההורים שלא היו להם ילדים בגילי, הייתי מוצאת את החדר עם הספרים, בוחרת לי ספר וקוראת. פעם שכחו אותי ונסעו הביתה בלעדיי.

הכי אהבתי את סדרת מרגנית. זיהיתי את העטיפות של ספרי הסדרה מרחוק, עוד לפני שהבחנתי בפרח המרגנית הלבן עם האמצע הצהוב. "מר אל, כאן אנה", "קסם שחור", "צ'רלי ומפעל השוקולד", כל סדרת נרניה. מי שערך את הסדרה הזו השפיע על חייהם של עשרות אלפי ילדים ושל דור אחד לפחות שהרחיבו את אופקיהם ואת מרחבי הדמיון שלהם בזכותו, והפכו לאנשים נאורים יותר בזכות הספרים המופלאים האלה.   

2. כיתה ט'. אני צופה בטלוויזיה, תכנית פופ. מדברים על ניק קרשאו ומקרינים את הקליפ של Human Racing. חץ ענקי מפלח לי את הלב. אני מתגוננת עם מילות בוז, אבל יודעת שנפלתי חזק. עד אז, מוזיקה היתה משהו שהיה רק ברקע ופנה רק להמסיפרה השמאלית שלי. אחותי אהבה את אבבא, והערכתי את המלודיה, היא ניגנה בפסנתר ואני בחלילית, בחוסר התלהבות, ואז בכינור, בחוסר התלהבות גדול אף יותר, ואז בפסנתר, בהשלמה. אמא שלי שמעה מוזיקה קלאסית ואופרות (טראומה שמי יודע אם תעבור אי פעם) ואבא שלי לא התחבר למוזיקה פרט להרב אלפרט. ניק קרשאו היה המוזיקאי הראשון שהרטיט את מיתרי ליבי, שעקף את השכל וההיגיון והזריק לי את הסם החזק מכולם. במשך ארבע השנים הבאות האזנתי אך ורק לו, והחשיפה שלי למוזיקה מגוונת יותר החלה רק בגיל 18. כששמעתי את Strangeways Here We Come התאהבתי במוריסי ובמוזיקת אינדי, והסכר נפרץ: הקיור, פיקסיז, קוקטו טווינז, כל מה שיצא תחת הלייבל 4AD, האוספים האלטרנטיביים של עיתון העיר, ניו אורדר, ניק קייב, Blur, Suede, פאלפ, מניק סטריט פריצ'רז, אלקטרוניק, סופרגראס, מרקורי רייב, גרבג', מקסימו פארק, בלוק פארטי, אינטרפול, קייזר צ'יפס, אדיטורז, Doves. כמעט כולם בריטים, ואלה שלא, בריטים של כבוד.

3. כיתה י"א. אחרי מיונים והכשרות שבכל אחד ואחד מהם הייתי בטוחה שאני נכשלת ועפה, טסתי לבריטניה לשישה שבועות במסגרת משלחת נוער של משרד החוץ. היינו בערך 50, דוברי אנגלית, צרפתית או ספרדית. ציוותו אותנו לזוגות ופיזרו אותנו ברחבי העולם. בן הזוג שלי היה דורי, שהיה בכיתה י"ב, ולבקשתי נשלחתי לבריטניה ולא לארה"ב. כל שבוע היינו בעיר אחרת: לונדון, גלזגו, אדינבורו, ניוקאסל, לידס ושוב לונדון. הרצינו על ישראל לבני נוער, בעיקר בבתי ספר. כמעט שלא נסעתי כי ניק קרשאו הגיע לישראל והיה חשש שתאריך הגעתו יחפוף לתאריכי המשלחת, אבל בסוף זה הסתדר ויכולתי לרקוד על שתי החתונות. כבר לפני כן גיליתי נטיות אנגלופיליות, אולי בהשפעת כל הספרים המתורגמים שקראתי שרובם נכתבו על ידי בריטים דוגמת ריידר הגרד, ק.ס. לואיס, רואלד דאל וההוא, ג'ון רונלד רעואל, וחיבתי לניק קרשאו גם היא תרמה לא מעט להיכרותי וחיבתי לתרבות הבריטית, אבל ששת השבועות הללו ב-1987 קיבעו את הפיקסציה (להבדיל מהפיקסיזציה, שהגיעה כמה שנים מאוחר יותר) באופן סופי ומוחלט. הנשיקה הראשונה שלי היתה אז, עם נער בריטי. שמרתי על קשר מכתבים עם כמה וכמה אנשים שפגשתי, ואחד מהם הפך ברבות הימים לחבר שלי למשך שנה וחצי. ידידי ההולנדי חינס אמר לי פעם, ולא באהדה, שאני יותר בריטית מישראלית בעיניו (וכולנו יודעים עד כמה ההולנדים מחבבים ישראלים, כך שמחמאה גדולה הוא לא התכוון לתת לי באבחנתו זו), וג'יי, בעלה האמריקאי של חברתי מירי, מעריצת ניקרשאו ואנגלופילית לא קטנה בפני עצמה שמתגוררת היום בניו ג'רזי דווקא, הבחין אותי מיתר חברותיה בכך שכינה אותי "הבחורה הבריטית ההיא". אז לא, אני הרבה יותר ישראלית מכל דבר אחר, בגלל השפה בעיקר. אני צופה בתכניות מקור לא פחות מאשר בסדרות בריטיות, אבל כנראה שהרבה יותר בתכניות בריטיות מאשר בתכניות אמריקאיות. רוב הספרים שאני קוראת ואוהבת הם של סופרים בריטיים (ג'ונתן קו, למשל), אבל עמוס עוז הוא עדיין אמן השפה האולטימטיבי בעיניי. המוזיקה שאני אוהבת, כבר אמרנו, כמעט כולה בריטית, אבל אני אוהבת גם לא מעט שירים ואמנים ישראליים, החל מהרוק המזרחי של שנות השבעים, דרך מינימל קומפקט, פורטיסחרוף ויוסי אלפנט, וכלה בטיפקס, כנסיית השכל, הדרה לוין ארדי ושירים נבחרים של שרית חדד ומירי מסיקה. ואמריקה? אולי בגלגול הבא.   

אני מעבירה את השרביט להיפ, מיכלי (גע"ס), גילי ואיתמר.