סופר מילים

המורה נתנה לנו שיאורי בית לחטוב חיבור של מאה מילים אל המשפכה שלנו.

מאה מילים זה ארבה. אני בכושי מצליאך לחטוב אשר מילים.

אז לא קתבטי.

היא נתנה לי אונש לחטוב אוד חיבור.

התכלתי לחטוב. קתבי על אמא ואבא ודור ועל לקסי, הכלבה שלנו. ואז אל הדודים והדודות שלי ואל סבא וסבתה משני הצדדים. לא ידעתי אים קותבים סבתה רבה עם א' או ה'.  

אמא ואבא לא היו בבית, אז ביקשטי מדור שיאזור לי.

הוא אמר שלא מבינים קלום ושאני אכבל נחשל.

שאלתי אותו מתי אברו לא השגיאות קתיב. הוא אמר שבכיתה ב'.

לא תוב. אני כבר בכיתה ה'.

אבא היגיעה הביתה רישון. סיפרתי לא מה כרה, והוא קעס עליי שלא כטבתי את החיבור הרישון ואמר שאני אצלן. שעלתי אותו איך קוטבים סבתה רבה והוא אמר לי. סבתא רבא.

כשאמא היגעה, היא אמרה שאני צריח לקרו יוטר ספרים, ואז לו יהיו לי שגיות.

ליומולדת תשא קנו לי את הסדרה של פרסי ג'קסון. כשה לי לקרו, והיו שם ארבה מילים קשות. אמא שאלה אים קראתי ואמרתי לה שזה משאמם.

בכיתה לא צוחקים עליי כי אני טוב בספורט ואני חזק. אבל אני יודע שאם חושבים שאני מפגר.

היתה לנו היום מורה מחליפה. בסוף השיאור היא ביקשה שאשאר בכיתה. היא שאלה אותי עם אברתי פעם אבחון לעיטור לקויות למידה. אבנתי שגם היא חושבת שאני מפגר. סטומה. היא אמרה שאני ילד נבון ומכסים, ושהיא נענתה מאד ללמד אותי ולראות קמה אני יצירתי. שאלתי אותה אם אני יחול ללחת. היא לא מבינה קלום. היא רק מורה מחליפה. אחרת היא היתה רואה שאני לא חכם. ילד בכיתה ה' שקוטב עם שגיאות ויש לו ציונים רעים בכול המקצואות חוץ מבספורט וחשבון.

אולי היא תבוא ללמד אותנו שוב. זה יהיה נחמד. 

שוקו

שוקו

 

בר ואני יושבות במטבח ושותות שוקו. זו הפעם הראשונה שהכנתי שוקו לבד. סבתא לימדה אותי. היא לא רצתה אבל אני התעקשתי שאני כבר גדולה ויכולה. בהתחלה ביקשתי מאבא, אבל הוא אמר לי ללכת לישון. יעלי אמרה לו שהיא יכולה ללמד אותי. הוא הסתכל עליה במבט שאסור. אני שונאת אותה.

 

בר לא פגשה את אמא אף פעם. אמא הלכה לישון ולא קמה כשהייתי בגן חובה, ואת בר הכרתי בכיתה א'. לבר יש אמא ואבא. אבא שלה נחמד.

 

אבא לא אוהב שאני שואלת על אמא. "היא בגן עדן, אמרתי לך כבר מאה פעם", הוא אומר. גן עדן זה לא גן של ילדים, כמו גן נירה שהייתי בו כשהייתי קטנה. אבא אומר שזה בשמיים. אני לא חושבת שהוא צודק כי הסתכלתי בשמיים המון פעמים, עד שכאב לי הצוואר. יש שם עננים, מטוסים וציפורים. ושמש ביום, וירח וכוכבים בלילה.

 

סבתא אומרת שבגן עדן כולם שמחים. אפילו אמא. היא עם אלוהים ועם המלאכים. בגן עדן יש כמה אוכל שרוצים, ורק אנשים טובים מגיעים לשם. גן עדן זה לא כמו חיידרי. כשסבתא היתה ילדה, הנאצים הכריחו אותה לגור בחיידרי. נאצים זה כמו היוונים של חנוכה, והיטלר זה כמו אנטיוכוס. סבתא אומרת שלא, אבל היא זקנה ולפעמים מתבלבלת. היא לוקחת המון כדורים בהמון צבעים, ויש לה קופסה עם תאים לכל הכדורים. הכדורים של הלישון הם בצבע תכלת.

 

כשאמא הלכה לישון ולא קמה, היא לקחה לסבתא את כל הכדורים תכלת. אני שמחה שאמא מתה, כי כשהיא היתה חיה היא כל הזמן היתה עצובה. בהתחלה אחרי שהיא מתה גם אבא היה עצוב, אבל עכשיו יש לו את יעלי והוא שמח. יעלי שמחה כל הזמן. אמרתי לה פעם שאני רוצה להיות עם אמא שלי בגן עדן, ועם המלאכים ואלוהים והאוכל הטעים. בפעם הראשונה ראיתי אותה לא שמחה. "אבל את לא תתגעגעי אלינו?", היא שאלה. "קצת", אמרתי. זה לא באמת שקר. אני אתגעגע קצת לאבא ולסבתא, אבל ליעלי בכלל לא. אבל אז חשבתי על בר, וחשבתי שאליה אני באמת אתגעגע מאד, והתחלתי לבכות. יעלי ניסתה ללטף לי את הראש, אבל דחפתי אותה והלכתי לחדר שלי.

 

ואז הבנתי שיש פתרון. פתרון סוף, סופי סופני! אני אקח את בר איתי. בר תפגוש את אמא, וכולנו נהיה עם אלוהים והמלאכים בגן עדן. זה לא בשמיים. אף מטוס לא יעשה לנו רעש. כשהייתי אצל סבתא, ביקשתי ממנה שתלמד אותי להכין שוקו. בהתחלה סבתא לא רצתה, אבל התעקשתי. וכשהיא לא ראתה, לקחתי לה את כל הכדורים תכלת מהארון באמבטיה והחבאתי בכיס.
ועכשיו בר ואני יושבות במטבח ושותות שוקו. ואז נלך לישון ונקום בגן עדן, ואני ארוץ לאמא ואחבק אותה חזק חזק ואגיד לה שהיא יותר יפה מיעלי, וזה לא יהיה שקר כי אמא תחייך ותהיה שמחה. אמא תשאל "מי זו לידך, ילדה שלי?" והיא תכיר את בר ותאהב אותה, אבל אותי יותר. והיא תבקש סליחה שהיא עזבה אותי עם אבא וסבתא ולא לקחה אותי איתה לגן עדן.

 

אבל השוקו מר, ובר לא רוצה לשתות אותו. אני כועסת. "זה מעליב אותי, תשתי", אני מתחננת. בר לוקחת שלוק ופולטת אותו חזרה לכוס. "אל תכעסי עליי, בבקשה", היא אומרת בקול חנוק. אני לא אוהבת שאנשים עצובים. "זה בסדר", אני אומרת. "אני אתאמן עוד ובסוף אני אדע להכין שוקו טעים". אנחנו שופכות את השוקו, ומביטות בפסים החומים העבים ובחוטי התכלת הדקים מתערבלים לפני שהם נעלמים בכיור.

 

 

שיעור מהנה בתחביר אנגלי. יש דבר כזה.

And thanks again to Eyal.

For Christmas a man got a certificate from his wife. The certificate paid for a visit to a medicine man living on a  nearby reservation who was rumored to have a wonderful cure for erectile dysfunction. After being persuaded, he drove to the reservation, handed his ticket to the medicine man, and wondered what he was in for.
The old man slowly, methodically produced a potion, handed it to him, and with a grip on his shoulder, warned, 'This is a powerful medicine, and it must be respected. You take only a teaspoonful, and then say'1-2-3.' When you do that, you will become more manly than you have ever been in your life, and you can perform as long as you want."

The man was encouraged. As he walked away, he turned and asked, "How do I stop the medicine from working?"
"Your partner must say '1-2-3-4,'" he responded, "but when she does, the medicine will not work again until the next full moon."

He was very eager to see if it worked, so he went home, showered, shaved, took a spoonful of the medicine, and then
invited his wife to join him in the bedroom. 
When she came in, he took off his clothes and said, "1-2-3!"
Immediately, he was the manliest of men.
His wife was excited and began throwing off her clothes, and then she asked, "What was the 1-2-3 for?"

And that, boys and girls, is why we should never end our sentences with a preposition, because we could end up with a dangling participle.

גברת תשובה

את הפנינים האלה קיבלתי במייל מאייל, שהוא גם חבר טוב שלי וגם גבר גבר, מסתבר.

He said to me . . .
I don't know why you wear a bra; you've got nothing to put in it
I said to him . . .
You wear pants don't you?
 
He said to me ……
Shall we try swapping positions tonight?
I said to him….
That's a good idea – you stand by the stove & the sink while I sit on
 the sofa and do nothing but fart

 He said to me… …
What have you been doing with all the grocery money I gave you?
I said to him . …..
Turn sideways and look in the mirror!

 He said to me. ……
Why don't women blink during sex?
I said to him .. .
They don't have time

 He said to me….
How many men does it take to change a roll of toilet paper?
I said to him ….
I don't know; it has never happened.
 
He said to me….
 Why is it difficult to find men who are sensitive, caring and Good- looking?
 I said to him . . .
 They already have boyfriends.
 
He said to me….
What do you call a woman who knows where her husband is every night?
I said to him. . .
A widow.
 

He said to me….
Why are married women heavier than single women?
I said to him . . .
Single women come home, see what's in the fridge and go to bed.
Married women come home, see what's in bed and go to the fridge.

סב קוץ' מילגה

אני מאד אוהבת את סב קוץ' מילגה. פעמיים חגגתי שם יום הולדת, ותקופה ארוכה הם היו ברירת המחדל של דידי ושלי להזמנות אוכל הביתה.

היום הזמנתי מהם אוכל, כנראה שבפעם האחרונה.

זה התחיל בכך שהתקשרתי למספר שהופיע באתר בעמוד המשלוחים. מי שענתה לי אמרה לי במבטא אנגלוסקסי שזה לא המספר ושצריך להתקשר למספר שליד. ליד המספר שאליו חייגתי אכן הופיע מספר נוסף. אמרתי תודה, ניתקתי וחייגתי למספר השני. הגעתי למישהו שעמד ליד אותה אחת שענתה לי קודם. הוא הסביר לי שיש מספר אחר למשלוחים ואף הכתיב לי אותו. הוא שאל את האנגלוסקסית למה היא לא נתנה לי את המספר הזה והיא אמרה לו באנגלית שהיא לא הספיקה כי ניתקתי לה. כמובן שהבעיה היא בנימוסי האזיאתיים הקלוקלים ולא בשליטתה המוגבלת בשפת הקודש.

התקשרתי למספר השלישי, ושם אמרו לי שעוד כמה דקות יחזור אלי טלפן. עברו כמה דקות, התקשר אלי טלפן. הזמנתי. הוא אמר שזמן המשלוח הוא 105 דקות, וישתדלו שייקח פחות זמן. השעה היתה 13:31.

114 דקות אחר כך, כשבטני הומה, התקשרתי אליהם. הטלפן בירר ואמר שהשליח בדרך ושהוא יגיע אליי עוד כמה דקות.

10 דקות אחר כך, ב-15:35, התקשרתי שוב. הטלפן בירר ואמר שהשליח בדרך ויגיע אלי עוד כמה דקות.  "אבל זה מה שאמרו לי לפני 10 דקות", אמרתי. דידי שאל אם הוא יכול להתקשר לשליח. "אין לו טלפון נייד, יש לו מירס", אמר הטלפן. נתתי לדידי שקית לנשום לתוכה בעוד הטלפן מנסה להשיג את השליח במירס. "השליח בדרך ויגיע אליך עוד כמה דקות", אמר הטלפן באדיבות. בעודי מחפשת עט שאוכל לתקוע בעיניי, הוסיף האיש, "כנראה בגלל הגשם לוקח לו יותר זמן".

השליח הגיע בדיוק חצי שעה לאחר זמן המשלוח המובטח. שעתיים ורבע לאחר ההזמנה.  מילותיו הראשונות היו "אני לא אשם – זה החברה". נסיונות לברר מתי יצא הניבו תוצאות מעורפלות משהו, שלפיהן מישהו לא דייק באמת. הוא או החברה. "בגלל הגשם לוקח יותר זמן, אבל עכשיו אין גשם", אמר השליח. מי מקוראיי הנאמנים שמצליח להבין למה הוא התכוון ומה הוא רצה מוזמן להסביר לי.

הושטתי לו שני שטרות. "כמה זה יצא?" הוא שאל אותי, ממשיך להפגין מקצוענות חסרת פשרות. "119 ש"ח", אמרתי לו (ואם הייתי משקרת ואומרת לו ש-70 ש"ח? מה היה קורה אז?). "אני לא בטוח שיש לי כסף קטן", אמר השליח. הוא פשפש בכיסיו והצליח למצוא סכום שלא הסתכם בעודף הדרוש ושהותיר לו, למעשה, טיפ כפול ממה שהתכוונתי לתת לו. בשלב הזה כבר לא רציתי שום עניין עם סב קוץ' מילגה, השליח, הטלפן, העולה החדשה או כל נציג אחר של החברה. בירכתי את השליח לשלום והסתערתי על האוכל.

טעים, אין מה להגיד. וגם לא יקר. אבל ממש לא שווה את כל הטררם.

* * *

ב-17/1 הבגרות באנגלית, ואז אחזור לנשום ולכתוב. הגעתי בסמסטר הזה למצבי תשישות ולחץ כל כך קיצוניים שאני חוששת שייקח לי הרבה זמן להתאושש. עוד פחות משבועיים למניאק. See you then.

The Breaking Hands

איש מקסים אחד, שרון רז, נתן לי מתנה נפלאה ליום ההולדת: דיסק און קי עם 50 אלבומים. חלקם חדשים, חלקם ישנים. 48 מהם  לא הכרתי. השניים הנותרים הם הופעות חיות של יקירי הבלוג The Doves. אני מאזינה לדיסק באוטו. שומעת שיר אחד, עוברת לאלבום הבא, מתעייפת ומדלגת ליונים המוכרות והטובות וחוזר חלילה. לאט לאט אני מפתחת סיבולת לשיר השני והשלישי בחלק מהאלבומים.

השיר האחרון שעושה לי את זה נקרא The Breaking Hands, והוא של להקה בשם The Gun Club. בניגוד לשירים אחרים מהאלבום, שהם שירי פאנק רוק אמריקאי מובהקים, הפתיחה של השיר הנ"ל  נשמעה לי לא רק שונה מאד אלא גם מוכרת. עלו לי בראש הקוקטו טווינז. היום בדקתי בוויקיפדיה ואכן, השיר הזה הופיע במקור באלבום של The Gun Club מ-1987 בשם Mother Juno, שהופק על ידי לא אחר מאשר רובין גת'רי מהקוקטו טווינז.

אני מגלה על עצמי יותר ויותר לאחרונה שאני מזהה ומקשרת פרצופים וצלילים. שרמיין, האחות של טארה היא רייצ'ל מהסרט Rachel Getting Married. את אוליביה וויליאמס מ-Dollhouse זיהיתי בפרק של הסדרה Terriers כבר בפריים הראשון שהיא הופיעה בו, מרחוק ובתאורה עמומה. כנ"ל לגבי מישל טרכטנברג בפרק של חוק וסדר. דידי, שמאד אוהב את שתיהן, ניסה לטעון שזה לא הן, אבל ימד"ב העמיד אותו על טעותו. לזכותו ייאמר שגם בלי ימד"ב הוא היה מזהה אותן, פשוט אחרי קצת יותר זמן.

הקול של הזמרת שמבצעת את שיר הפתיחה  של The Biggest Loser נשמע לי מוכר. Heather Small, אמר לי קול קטן במוח. אבל למה שזמרת בריטית מהניינטיז תבצע שיר פתיחה של סדרה אמריקאית, התווכחתי עם עצמי. חיפוש קצר בגוגל העמיד אותי על צדקתי.

האלבום הפותח את הדיסק און קי ששרון נתן לי הוא של Tracy Thorn. השם לא נשמע לי מוכר, אבל הקול כן. "נכון שזאת נו, ההיא, הזותי, הסולנית של Everything But The Girl?" שאלתי את דידי. הוא אמר שלא נראה לו ושהיא נשמעת כמו הסולנית של הקרדיגנז (היא ממש לא). את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד.

מצד אחד אני מאד שמחה שלמרות הליקוי המרחבי שלי, שמתבטא בין היתר בחוסר יכולת לזהות פרצופים שאני אמורה להכיר ובבלבול בין אנשים שלא דומים כלל אבל בעיניי חד הם, אני מצליחה לזהות שחקנים תוך שניות. אני עוד יותר שמחה שאני מזהה קולות ועושה קישורים בין שירים ולהקות. מצד שני, בל נשכח שמדובר בי, כלומר באישה שמתקשה לסנן גרויים. כל צפייה בטלוויזיה הופכת למטרד, כשעוד ועוד פרצופים מוכרים מציפים את התודעה שלי ולא נותנים לי מנוח: היא מוכרת לי. איפה ראיתי אותה? אני נשבעת שאת השחקן הזה כבר ראיתי איפה שהוא. ועד שאני לא נזכרת או קמה למחשב לבדוק, אין לי מנוחה. וכך, במקום להירגע מול הטלוויזיה או לטבוע בצלילים, המוח שלי עובד על טורים גבוהים (למה שלא נקרא להפרעה הנפשית בשמה – אובססיה), פותח מגרות על מגרות בניסיון למצוא את הגרב השנייה התואמת, לסגור מעגל בלי לגרום קצר למערכת. אייייף.

אבל אני חושבת שהחלק הטוב בהתבגרות הוא להכיר את עצמך ולפתח ביטחון עצמי היכן שפעם היה דימוי עצמי נמוך וביקורת עצמית. כשהייתי חיילת, קלטת בטייפ של בחור שנתן לי טרמפ נשמעה לי מוכרת. "זה יאזו?", שאלתי אותו. הוא חייך. "לא, זה אירייז'ר". איך שאני התפדחתי. איזה סתומה אני שאני לא מבדילה  בין קול של אישה לקול של גבר, ייסרתי את עצמי. עלק חובבת מוזיקה. אני לא זוכרת  כמה זמן עבר עד שהבנתי שאני לא עד כדי כך סתומה, ושמה שזיהיתי היה החותם הייחודי של וינס קלארק. היום אני כבר פחות מפקפקת בעצמי. אם זה נראה או נשמע לי קשור, זה כנראה קשור, גם אם דידי מתווכח איתי.

דה ז'ה וו

לפני שנה וחצי לקיתי בדלקת גרון. לקח קצת זמן עד שירד לי האסימון, ואז הלכתי לרופאה, קיבלתי אנטיביוטיקה, מצב הגרון השתפר, מצב הגרון התדרדר, קיבלתי אנטיביוטיקה חזקה יותר. הייתי סמרטוט, החלמתי.

לפני שישה ימים כאב לי הגרון. למודת ניסיון, כבר למחרת הלכתי לרופאה (הייתי הולכת באותו יום אבל היה שבת). קיבלתי אנטיביוטיקה, מצב הגרון השתפר, מצב הגרון התדרדר. עכשיו הלכה הרופאה הנחמדה מביקור רופא לאחר שבישרה לי שיש לי עדיין דלקת גרון ומוגלה בשקד השמאלי ורשמה לי אנטיביוטיקה חזקה יותר. דידי נסע לבית המרקחת התורן למלא את המרשם.

עבדתי ולימדתי השבוע חולה – אחת מהעבודות שלי היא עבודה חדשה,לא נעים רק להתחיל וכבר לבטל שיעורים בגלל מחלה. היה קשה, אבל ניחא. הרבה דקסמול קולד, אוטריוין ומיץ תפוזים עזרו לי לעבור את הימים. עכשיו אני תוהה איך אלמד בשבוע הבא, כשאני על אנטיביוטיקה חזקה יותר וסירופ מרדים, תשושה גם נפשית ומדוכאת רצח מזה שאת כל החג בילתי במיטה חולה, לא מוצאת מנוח.

אוף.

פוסט אורח: ברק נגר לוי על "המלכה והחייל" של סוזן וגה

הפוסט הבא מציע ניתוח מרתק של השיר "המלכה והחייל" של סוזן וגה, וגם מציג את ברק ככותב רגיש, מדויק ומקסים. תיהנו.

***

שמעתי את השיר "המלכה והחייל" של סוזן וגה פעמים רבות בעבר, ופירשתי אותו תמיד כשיר העוסק במאבקי כח ובטיפשותו של האדם במאבקים האין סופיים של המלחמה. אולם, התנסות שעברתי לאחרונה גרמה לי להבין לפתע את השיר במישור שונה לחלוטין – המישור האנושי. לפתע ראיתי את החולשות האנושיות שעליהן מספר השיר: לא עוד שיר על מאבקי כח שנובעים מרצון לעוצמה, אלא שיר על פחדים ועל החרדות הקיומיות של האדם. עם זאת, לא יכולתי שלא להמשיך ולראות בו גם את הטיפשות האנושית, הנובעת מדבקות באגו, והיהירות העיוורת של צדקנות נטולת היגיון ללא שמץ של פקפוק בנכונותה.
הטקסט מטה הוא הפירוש שלי לשיר של סוזן וגה, שבעיניי הוא מטאפורה המתארת שיחה בין גבר לאישה, שיחת אוהבים. השיר נכתב מהפרספקטיבה של האישה, כסוג של היזכרות. זוהי מעין בלדה טרגית שבה מתים החיל (האוהב), המלכה (האוהבת) והאהבה עצמה – בשל חוסר היכולת להשתנות.

למי שלא מכיר את השיר, או סתם רוצה להיזכר – הנה לינק לשיר:
http://www.youtube.com/watch?v=ukbzD88W2DA

The soldier came knocking upon the queen's door
He said, "I am not fighting for you any more"
The queen knew she'd seen his face someplace before
And slowly she let him inside.
החיל, האהוב, בא אל אהובתו המלכה. ישנה פה נאמנות למלכה, שירות והסכמה להקריב הכל, כולל את החיים, עבור ביטחונה של המלכה. אולם ישנו סדק בערכים האינהרנטיים להיררכיה שבין נתין חייל, למקור הסמכות במערכת היחסים, המלכה. האהוב אינו מתפרץ, אלא דופק על הדלת. הוא מבקש את קיומה של השיחה. האהובה שסגורה בתוך עולמה מתירה לאהוב להיכנס אליו, ולנהל בו שיחה, מתוך זיכרון עמום להיכרות ביניהם או לאהבתם. המלכה כביכול אינה זקוק לחייל, מאחר וישנם עוד חיילים לרשותה, וזאת בניגוד לחייל הרואה בה יחידה בממלכה. במילים אחרות, האוהב משקיע את כולו בה ואילו היא לא. ההבנה של חוסר ההערכה למאמציו מובילה אותו ליאוש מהשירות, מההשקעה בקשר, והוא רוצה לחפש מקום אחר שבו יוערך. האהובה אינה מנהלת עימו דיאלוג, שכן היא חשה מאויימת ממנו, אך נאותה בסופו של דבר לתת לו להכנס, מאחר והוא מוכר לה, והטביע בדרך זו או אחרת את חותמו בה, אם כי החותם כבר דהוי. היא אינה ששה לנהל את השיחה עימו ולכן מכניסה אותו פנימה באיטיות.

He said, "I've watched your palace up here on the hill
And I've wondered who's the woman for whom we all kill
But I am leaving tomorrow and you can do what you will
Only first I am asking you why."
האהוב מציג לאהובתו את הקושי באהבה הזו. הוא מציין את הסגירות והריחוק שבהם מצויה האהובה. הוא רוצה לדעת מיהי בדיוק אותה אהובה מעבר לחומות ההגנה. עבור מה הוא נלחם במלחמת האהבה ומשחקי הכח שמפעילה האהובה כמלכה, לא רק עליו, אלא על כל יחסי האהבה והידידות שהיא מצויה בהם. האהוב מודע למערכות היחסים הנוספים שיש לאהובה. המלכה אינה זקוק לחייל מאחר וישנם עוד חיילים לרשותה, זאת בניגוד לחיל הרואה בה יחידה בממלכה. האהוב עייף מכל המשחקים והמלחמות והוא החליט לעזוב את האהבה הזו, אך בטרם זאת הוא חייב לדעת מהי הסיבה להתנהגותה זו של אהובתו.

Down in the long narrow hall he was led
Into her rooms with her tapestries red
And she never once took the crown from her head
She asked him there to sit down.
יש תחשה קלסטרופובית בהליכה במסדרון הצר, המשרה תחושת צימצום ופחד. זוהי תחילתה של השיחה בין השניים. המסדרון משרה תחושה של מבוך נבכי הנפש. השיחה מדודה, אך זו גם שיחה של הלב, שמסומלת על ידי שטחי הקיר האדומים. זוהי שיחה מעמיקה וענפה מאחר והיא מכניסה אותו אל תוך חדריה הרבים. לאורך כל השיחה האהובה אינה מורידה מן הראש את הכתר המסמל את הגדרתה, את גאוותה, את חסינותה ואת עליונותה. ועם זאת היא מבקשת ממנו להישאר, ומבקשת ממנו לשבת.

He said, "I see you now, and you are so very young
But I've seen more battles lost than I have battles won
And I've got this intuition, says it's all for your fun
And now will you tell me why?"
האהוב רואה סוף סוף טוב יותר מי היא, ורואה נפש צעירה, פגיעה, שאינה בשלה עדיין. הבנה זו מבלבלת אותו, שכן הוא אינו מבין כיצד התנהגותה של האהובה מועילה לה, שהרי היא לרוב נכשלת בהשגת מבוקשה. האהוב מנסה לענות על השאלה בעצמו, ותשובתו היא שייתכן שבעבורה הכל בעצם משחק, ושהיא מתייחסת לאהבה ולאהוב כאל כלים בלבד, אובייקטים, לשם השגת ריגושים עצמיים. אבל בעקבות השיחה הוא מתקשה להאמין שזוהי באמת הסיבה האמיתית, ועל כן שואל אותה שוב – מדוע.

The young queen, she fixed him with an arrogant eye
She said, "You won't understand, and you may as well not try"
But her face was a child's, and he thought she would cry
But she closed herself up like a fan.
האהובה כה כלואה בתפקידה ובצדקתה שאינה יכולה לקבל ביקורת על התנהגותה. השיחה מפחידה אותה והיא הודפת את האהוב בטענה שהוא אינו יכול להבין את צפונות ליבה. הריחוק שהיא מרגישה כלפי אנשים מאפשר לה להביט לו ישירות בעיניים. אולם הרצון הילדי בחום, קבלה ואהבה גובר. הפחד מפני הבכי, מפני הפגנת החולשה גורם לה לנסיגה ולהיסגרות. אך זוהי אינה באמת היסגרות, כי אם למעשה היפתחות כמניפה. יש פה הדגשה באמצעות ניגוד, הדגשה שעוזרת להבין את הניגוד בין הבית הזה לזה שאחריו, שבו מופיע גילוי לב.

And she said, "I've swallowed a secret burning thread
It cuts me inside, and often I've bled"
He laid his hand then on top of her head
And he bowed her down to the ground.
המלכה מספרת על הפחדים הכמוסים שלה, על החרדות שלה שמייסרות אותה מבפנים. על הפצעים הקטנים והרבים שמותיר החוט בתוכה. החוט הוא אובייקט שלא מורגש שבולעים, הוא דבר דק אך ארוך ולכן בעל משמעות. החוט גם מייצג את הקשרים והסתבכויות מהעבר שקושרות את האדם. זהו אותו חוט מקשר שקיים ביניהם ולא יכול לבוא לידי ביטוי, אלא מודחק עמוק בבטן. בבית זה מופיעה נקודת המגע היחידה בשיר בין שניהם, וזאת לאחר גילוי הסוד. המגע הינו הביטוי הפיזי של המגע הריגשי. האהוב בא ללטף את ראשה, אך תחושת האהובה היא כי הוא רוצה להכניע אותה. בנקודה זו למלכה כבר אין כתר, ובכך היא נטולת תפקיד וגאווה, והופכת לאחד האדם, עם הקשיים והחולשות האנושיות. הוא עוזר לה להכיר בחולשותיה, וישנה בה כניעה של צניעות, של ענווה ושל הכרה בטעות המנוגדת לתחושת הגאווה והצדקנות שהקנה לה הכתר.

"Tell me how hungry are you? How weak you must feel
As you are living here alone, and you are never revealed
But I won't march again on your battlefield"
And he took her to the window to see.
האהוב ממשיך להעמיק בשיחה, וחושף את בדידותה העצומה של האהובה ואת רעבונה לאהבה. גילוי הלב שלה מחזק את הבנתו של האהוב שאין הוא חפץ יותר במאבקי הכח של האהבה .אלא הוא רוצה באהבה של גילוי נטולת משחקים. האהוב מציע דרך חיים אחרת, אותה הוא מראה לאהובה דרך החלון.

And the sun, it was gold, though the sky, it was gray
And she wanted more than she ever could say
But she knew how it frightened her, and she turned away
And would not look at his face again.
היא רואה את היופי, השמש הזהובה, ואת הקושי, השמיים האפורים, והיא רוצה לחוות את העולם שהוא מראה לה יותר מכל. אולם הפחד חזק ממנה, והיא אינה מסוגלת ללכת בדרך חיים בה היא חופשייה במרחב. האהוב הופך להיות לסמל של אותה אפשרות אחרת, לסמל של האדם היודע את מכאובה, והפחד מהפגיעות גובר עליה והיא אינה מסוגלת להביט בו יותר. הסירוב להביט הוא תחילת ההרג של הסמל.

And he said, "I want to live as an honest man
To get all I deserve and to give all I can
And to love a young woman who I don't understand
Your highness, your ways are very strange."
האהוב מאמין באהבה כנה ואמיתית, עם הקשיים והיתרונות הכרוכים בה, והוא רוצה כנות ופתיחות. הוא אומר שאינו יכול להמשיך להיות בקשר עם האהובה אם לא תצא מהטירה, אם לא תבחר להיפתח ולהיות אמיתית. הוא אומר שההתנהגות, משחקי הכח, היא הבעייתית בעיניו, ולא מהותה של האהובה.

But the crown, it had fallen, and she thought she would break
And she stood there, ashamed of the way her heart ached
She took him to the doorstep and she asked him to wait
She would only be a moment inside.
למרות הרצון של האהוב להיות איתה, וקבלתו אותה כפי שהיא, האהובה אינה יכולה לקבל את עצמה. היא מבינה כמה היא אוהבת אותו, וזו אכן אהבת אמת שתאלץ אותה לוותר על הכתר, לוותר על המלחמה ולוותר על הטירה. היא נקרעת בין הפחד מאינטימיות ודפוסי הרגלים ישנים לבין הרצון לאהוב. היא מבקשת להיות רגע לבד עם עצמה, ומוציאה אותו מנפשה, מהטירה, אך נוטעת באהוב את התחושה שהיא תבחר באהבה ותעזוב את הטירה.

Out in the distance her order was heard
And the soldier was killed, still waiting for her word
And while the queen went on strangling in the solitude she preferred
The battle continued on
אולם ברגע שחזרה להיות לבד במרחב המוגן שלה, חוזרת גאוותה ומשחקי האגו והיא ממשיכה בדפוס ההתנהגות הישן שבו היא מורגלת. האהוב עדיין מחכה בתקווה לתשובת אהובתו, למרות שעייף ולמרות שהחליט לעזוב. האהובה נותנת את הפקודה ממרחק, ממרומי גאוותה, מתוך ידיעה כי הגיע קרוב מידי. האהובה מודעת למשמעות הפקודה אך האגו משחק תפקיד חזק מידי. המשך מאבקי הכח והמלחמה הורגים את האהוב ואיתו את האהבה. האהובה חוזרת למחנק ולבדידות הבטוחה, וממשיכה בקרבות ובמשחקים שהיא מכירה כל כך טוב, שחונקים והורגים אותה באיטיות.
***
מקווה שנהניתם מהניתוח שלי ושהוא עורר כמה נקודות למחשבה

פול תומס אנדרסון

הערה חשובה: הרשומה הבאה מכילה ספוילרים לסרטיו של פול תומס אנדרסון.

למרות שלא צפיתי בכל סרטיו, אני יכולה לומר שפול תומס אנדרסון הוא יוצר הסרטים האהוב עליי. בזכות ארבעה סרטים כבש אנדרסון מקום בלבי: "מגנוליה", "לילות בוגי", "מוכה אהבה" ו"זה ייגמר בדם". זה הסדר שבו ראיתי את הסרטים הללו, אבל מבחינה כרונולוגית, לילות בוגי קדם למגנוליה בשנתיים.

 לכאורה ארבעת הסרטים האלה שונים מאד זה מזה. "מגנוליה" הוא אפוס מרובה דמויות בן שלוש שעות, ואין לו גיבור או גיבורה ספציפיים שניתן לומר שהסרט סובב סביבם. "לילות בוגי" מתמקד בסצנה מסוימת ומתאר אותה דרך סיפורה של דמות אחת. "מוכה אהבה" הוא סוג של קומדיה רומנטית, ו"זה ייגמר בדם" הוא סרט כמעט קאמרי, אשר נישא בגאון על כתפיהם של שני שחקנים בעיקר.

 אבל אם מגרדים את השטח אפילו מעט, מוצאים דמיון רב בין הסרטים האלה, וחתימה ייחודית של אנדרסון. אנדרסון עושה סרטים על אנשים ועל משפחות, ואמיץ דיו להציג אותם במלוא מורכבותם, עליבותם ותפארתם. אמו של הגיבור ב"לילות בוגי" היא אמא רעה, מסרסת, מפלצתית כמעט, הפוגעת בבן שלה בעוצמה מחרידה. שבע אחיותיו של ברי איגן, הדמות שמגלם אדם סנדלר "במוכה אהבה", מטריפות אותו. הן אוהבות אותו בדרכן שלהן, אבל יחסן החודרני והשיפוטי אליו ואחראי להרבה מהדפיקויות שלו, לשקרים הכפייתיים, להתפרצויות הכעס האלימות, לחרדה החברתית ולדימוי העצמי הירוד שלו. כל הדמויות ב"מגנוליה" לכודות ביחסים משפחתיים סבוכים ורעילים, והצעירות בהן ספגו את שיא הפגיעה והרעל וצמחו להיות אנשים עקומים, נכים רגשית, כמהים לאהבה ובודדים באופן נואש, מה שנכון גם לגבי ברי איגן.

 ביצירתו האחרונה, המופתית בעיניי, של אנדרסון עד כה, "זה ייגמר בדם", הגיבור הוא כבר לא (רק) הבן במשפחה הדיספונקציונאלית. הוא מתחיל בתור אדם בוגר והופך להיות אב תחליפי לדמות אחרת בסרט. הוא מתפקד כאב הטוב ביותר שהוא יכול להיות, אבל כמצופה ממי שכפי הנראה גדל במשפחה דיספונקציונאלית בעצמו, הוא נכה רגשית ומוגבל ביכולת תפקודו כהורה, מה שכמובן מוביל לטרגדיה בלתי נמנעת ולקרע בינו לבין בנו יחידו אשר אהב.

בעיניי, השינוי בנקודת המבט נובע מהתבגרותו של אנדרסון. את שלושת הסרטים הראשונים הוא ביים כאיש צעיר, ומטבע הדברים הוא הזדהה עם דמות הבן, הילד הפגוע שצמח במשפחה רעילה ומעכל בבגרותו את הדינאמיקה המשפחתית והשפעתה עליו. אבל מגיע רגע בחיינו, לעיתים כשאנו הופכים הורים בעצמנו, שבו אנו מתחילים לראות את הדברים מפרספקטיבה רחבה ועגולה יותר. ההורים שלנו, שהאשמנו בכך שלא הבינו אותנו, שלא השכילו לספק לנו את כל צרכינו הרגשיים, נהיים מובנים יותר כאנשים מורכבים, כמי שהביאו להורות שלהם את סט הכלים שהוריהם שלהם סיפקו להם. העברה בין דורית, בקיצור.

בסרט "זה ייגמר בדם" אנחנו רואים ומבינים את דמות האב ואת מניעיה. זה לא הופך את המעשים שלה לנסלחים יותר, רק מראה שהכאב הוא לא נחלתם הבלעדית של הילדים. שההורים הרעים הם לא באמת רעים, לא נולדו רעים, ולא מונעים מרוע. אהבה הורית, מסתבר, לא מספיקה כדי להיות הורים טובים. אהבה לא מצליחה לגשר על אי הבנה, על דפיקויות וחסכים.

 כלומר, לא אהבה הורית. אהבה רומנטית כן. זה מסר שמועבר הן ב"מגנוליה", דרך הקשר הנואש שמנסה הדמות של ביתו של מגיש הטלוויזיה לפתח עם השוטר שדופק על דלתה בעקבות תלונות על רעש מהשכנים, והן ב"מוכה אהבה", שם הקשר עם דמותה של אמילי ווטסון הופך את ברי איגן לגיבור, חזק, מתפקד ושלם. המזור לכל תחלואיו.

 לטעמי, זו נקודת התורפה בסרטיו של אנדרסון. בסרטים כה מורכבים ורגישים, המסר "האהבה תציל אותך מעצמך ומשאר העולם" נראה לי פשטני, נאיבי ולא אמין. כשצפיתי ב"מגנוליה" לא הבנתי למה הדמות הנשית רוצה בקשר עם השוטר, מה בו ובהתנהלות שלו גורם לה להימשך אליו. כנ"ל לגבי דמותה של אמילי ווטסון ב"מוכה אהבה". למה היא רוצה בדמות של אדם סנדלר מלכתחילה? היא אומרת שהיא ראתה תמונה שלו עם אחיותיו ומיד ידעה שהיא רוצה להכיר אותו. אבל אותי זה לא שכנע. ברור שהעובדה שהיא מקבלת אותו כמותשהוא ועקבית לגבי רצונה בו למרות כל גילויי הדפיקות שלו גורמת לו לחוש מוגן, מקובל ומוציאה ממנו את הטוב. ברור למה הוא רוצה בה. אבל ההיפך לא לגמרי מוסבר.

 אני לא חושבת שכל אחד מארבעת הסרטים האלה הוא יצירת מופת מושלמת. בצפייה הראשונה "במגנוליה", את השעה הראשונה לא הבנתי, מהשנייה נהניתי, ובשלישית התאכזבתי. צפיות נוספות שיפרו את דעתי, אבל הסרט עדיין ארוך מדי ועמוס מדי לטעמי. 

 ועדיין, עם כל הפגמים בסרטיו, אני מעריצה את אנדרסון על הרגישות שלו, על האומץ שלו לומר דברים שלאו דווקא מקובלים חברתית על יחסים משפחתיים ולהתעלם ממוסכמות קולנועיות. "מוכה אהבה" הוא לא הקומדיה הרומנטית הרגילה. לטעמי, הוא כלל לא קומדיה. הוא אמנם רומנטי, ללא תקנה, אבל בעיניי הוא דרמה. "זה ייגמר בדם" הוא סרט פורץ דרך וחדשני בעיניי, מעבר להיותו יצירת מופת גאונית ומדכאת עד עפר, מפני שהוא אינו משתמש בעזרים הקולנועיים המקובלים כדי להנחות את הצופה. אין מוזיקה שמסמנת לצופה את האווירה בסצנה הנוכחית. אין שימוש באמצעים שיחבבו עלינו את הגיבור או ישניאו עלינו את הנבל. אנדרסון מציג את האיש, את מעשיו, את המציאות, בלי הערות שוליים, בלי שיפוט, בלי הנחות או רידוד או גלגלי הצלה. צריך המון אומץ וחזון כדי לעשות זאת, ואין מאושרת ממני שהסרט זכה להצלחה ולהכרה שמגיעות לו.

 עד פה פול תומס אנדרסון. יש לי עוד המון מה להגיד, אבל אסתפק בלומר שהדחתו של אבי בן אבו מכוכב נולד שברה את ליבי לחתיכות קטנות ועצובות. היו תקופות בכמעט שש שנות קיומו של הבלוג הזה שהוא היה אישי מאד, אולי אפילו מדי לטעמם של חלק מהקוראים. אבל השנה האחרונה היתה קשה עבורי, ואיכשהו יותר קל לי לכתוב על סרטים ומוזיקה ועל מה שהם מעוררים בי מאשר על הדברים שקורים לי. בחודש הבא יומולדת, ותחילתה של שנה חדשה וטובה יותר, אני מקווה. כן יהי רצון.

כוכב נולד 8 – רוני גינוסר

 עם כל אהדתי לאנדרדוגים, ועם הגנטיקה המשפחתית שלי, שכוללת PDD, רוני גינוסר מעצבנת אותי. באודישן הראשון שלה התרגשתי, כמו הרבה אנשים, אני מניחה. באודישן השני או השלישי, שבו היא ביצעה דואט עם מתמודד שלא עבר לנבחרת, כבר התחלתי לפקפק במידת ההתאמה שלה לתכנית. היא די הכריחה את בן הזוג שלה לדואט לשיר שיר שהיא בחרה, שהיה כצפוי, שיר שקט ולא קצבי (דון קישוט), שאפשר לה לעשות את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות היטב: לשיר לאט ובהתכוונות עם הדגשה של כל מילה. יופי לה, אבל הרבה פחות יופי לבן הזוג שלה, שנאלץ לשיר שיר שהוא לא התחבר אליו רק כי רוני לא היתה מספיק גמישה כדי להתפשר. בשלב הזה אמרתי לדידי שהבחורה היא one trick pony ושהיא תימאס די מהר.

 בדואט שלה עם אור גלעדי, אור היה טוב ממנה הרבה יותר, לדעתי. בשלב הזה, עליי היא כבר די נמאסה.

 אני צופה גם בתכנית החזרות בערוץ 24. שם ראיתי אותה לא מוכנה להתפשר על שיר שהיא רצתה עד לרמה שהיה צריך לעשות הגרלה בינה לבין המתמודדת השנייה שחשקה בשיר הזה. רוני זכתה בהגרלה, אבל ויתרה על השיר כשהתברר במהלך העבודה עליו שזה לא הולך לשום מקום.

 שם גם ראיתי אותה מתפרקת לחתיכות מביקורת של צדי צרפתי, ובתכנית אחרת אומרת לצוות ההפקה שאין לה מושג איזה שיר לבחור "כי עד עכשיו אמא בחרה ועד עכשיו היה טוב". זה נגמר בכך שהיא התקשרה לאמא שלה ונתנה לעמוס בן דוד לדבר איתה כדי שיסגרו ביניהם איזה שיר היא תשיר בתכנית.

 אני לא חושבת שמקומה של רוני הוא בתכנית מציאות תחרותית. המגבלה שלה – האוטיזם שאובחן אצלה לפני שנתיים – פוגעת הן בה והן בשאר המתמודדים. וביתר פירוט – הנוקשות, חוסר היכולת להתפשר ולנהל משא ומתן עם שותפים לדואט ועם מתחרים אחרים, הקושי הרגשי להתמודד עם הקצב המהיר, עם הלחץ, עם הצורך לעשות בחירות ולקבל החלטות, ומעל לכל, המנעד המוזיקלי הצר שלה בתכנית שבה מתמודדים אמורים להפגין גיוון מחד ועמוד שדרה וקול ייחודי מאידך.

 אני לא אומרת שכל מי שסובל ממגבלה אינו יכול להשתתף בתחרות או בתכניות מציאות. נהפוך הוא, בעונה שעברה מאד חיבבתי את מורן מזוז, ההערכה שלי לחנוך מהישרדות היתה בשמיים, ובכלל, אני בעד שילוב ונראות של כל מיעוט או קבוצה שאינה ההגמוניה השלטת.

אני גם לא חושבת שהיה צריך לפסול את רוני אוטומטית בגלל המגבלה שלה. מה שאני כן אומרת הוא שההתחשבות בה ובמגבלה שלה צריכה להיגמר היכן שהיא הופכת לאפליה שלה לטובה, במקום שבו היא פוגעת בסיכויים של מתמודדים אחרים. לחילופין, צריך להתחשב באופן דומה במגבלות של משתתפים אחרים, גם אם אין להן כותרת ברורה. לנאור אלבז נתנו סיכוי, והוא לקח אותו בשתי ידיים. תענוג לראות את הבחור המוכשר הזה מתאפס על עצמו, מפתח ביטחון עצמי ופורח. מורן מזוז אמרה במפורש שהיא לא רוצה שלקות הראייה שלה תשחק תפקיד בשיפוט שלה או בהצבעות עבורה. אין שום סיבה שרוני לא תיקח אחריות ותתמודד. רצית לשחק במגרש של הגדולים? תשחקי. רק אל תצפי שיכתבו מחדש את החוקים בשבילך.    

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.