מפרוע לרגוע

בערוץ 8 שודרה לאחרונה סדרה בריטית בשם 'מפרוע לרגוע', Brat Camp במקור. הסדרה, המונה ארבעה פרקים, עוקבת אחר קורותיהם של שישה בני נוער בריטים בתכנית אמריקאית המיועדת לבני נוער עם בעיות התנהגות (המונח האנגלי, troubled teens, עדיף לאין ערוך לדעתי).

השישה שנבחרו, בני 15-17, נשמעים (ונראים) בדיוק כמו שהייתם מצפים. צ'רלי מייסון, נער גבוה וחסון בן 16 שסולק מחמישה בתי ספר, גר לחילופין עם אמו, אביו (ההורים גרושים) ודודתו, ונוטה להסתבך בקטטות שאותן הוא אינו זוכר לאחר מכן ועל מהלכן הוא מסיק מכמות הדם שהוא מגלה על חולצתו. ג'יימס פונפה, בן זקונים למשפחה מהמעמד הגבוה כולל המבטא והכל, מתרועע עם סוחרי סמים, מחשש מתחת לאף של ההורים וחושב שהם לא יודעים מזה כלום (הוא טועה, כמובן). טום פיליפס, בן 15 יפהפה וסייחי שנראה צעיר מגילו, עם בייבי פייס מלאכיות, גונב את דמי הכיס של אחיותיו כדי לקנות סמים (טוב, אמא נועלת את הארנק בכספת שנעולה בתוך ארון). אביו של טום לא בתמונה כבר שנים, ואמו התחתנה והתגרשה מאז מספר פעמים. היא מודה שייתכן שחשבה על עצמה יותר מאשר על טובתו של בנה. דן לירי, בן להורים מתפקדים, נחמדים ושפויים, שקע בדיכאון לפני שנתיים, נשר מבית הספר, קם כל יום ב-1 בצהריים, ואחרי שהוא נרגע מהתקף הבכי שלו, הוא הולך לחברים, להעביר את הזמן עם ג'וינט. האמת היא שאם הייתם מלאים נקודות חן מוזרות (או אולי אלה חצ'קונים זעירים) על כל שטח הפנים גם אתם הייתם נכנסים לדיכאון, אבל מה שבטוח זה שהתספורת הביזארית שלו, שילוב של שיער קצוץ וקצוות שיער ארוכות כתומות אדומות סטייל בוי ג'ורג' מודל 2004, לא משפרת את המצב. פראן ברדלי בת ה-17 סובלת מהתקפי זעם בלתי נשלטים שפוצעים את מי שנקרה על דרכה והורסים רהיטים חיוניים בבית. השיער שלה קלוע בראסטות וצבוע בשלל צבעי הקשת, שיהיה שמייח. אמה החד הורית של פראן נקרעה לאורך שהותה של ביתה בארה"ב בין געגועים להקלה על כך שהיא סוף-סוף בטוחה בביתה שלה. ואחרונה חביבה, נערת הזהב, הורד האנגלי בהתגלמותו, רייצ'ל גרינברג. מקורות שונים ברשת מתקשים להכריע בסוגיית מספר נקבי הפירסינג בגופה. חלק טוענים 18 ואחרים 19. שתיינית כבדה שלא בוחלת גם באקסטות ושסוחר הסמים הדפוק שלה מכר לה קצת קטאמין (בטעות?), מה שהחיש אותה לבית החולים. זה לא שרייצ'ל עדינה ושברירית כל כך. קטאמין הוא סם הרדמה של סוסים.

התכנית שאליה נשלח מיטב הנוער הנ"ל,Redcliff Ascent – Wilderness Therapy Program, ממוקמת ביוטה, באזור שומם ופראי במיוחד. הילדים ישנים בשטח, צועדים בשלג כל היום ולפעמים גם חלק מהלילה, מנגבים את ישבניהם בעלים מזדמנים וניזונים בעיקר מעדשים דלוחים. כל זאת בהדרכת צוות חינוכי שהוא גם אוסף מחנאים מיומנים שמתכנים בשמות כמו 'דוב אבן' ונראים כמו פליטי הגרסה הקולנועית של שבט דוב המערות. הגברים מזוקנים ומשופמים, הנשים (המעטות) לבנות שיער קלוע לצמות, פניהם של כולם צרובי קור ושמש וגם אם הם יוותרו האנשים האחרונים על פני האדמה, לא סביר שחברת קוסמטיקה כלשהי תלהק אותם לפרסומת למוצריה. על התכנית מנצח ביד רמה דוק (קיצור של דוקטור) דן, שמאחרי חזות של הומלס מגודל שיער עם עבר ביטניקי מסתיר תבונה, ראיית רנטגן ואפילו לא גרם של נאיביות.

זמן השהות בתכנית נע בין 30 יום ל-330 יום. התכנית מבוססת על ניתוק מהסביבה העירונית המשחיתה, הצבת חוקים ברורים ועקביות בלתי מתפשרת בשמירה עליהם, חיזוקים חיוביים ופרסים להתנהגות חיובית, עונשים כבדים (פשוטו כמשמעו, על כל קללה נאלץ המקלל לסחוב אבן כבדה בתרמיל), תרפיה והדרכה אישית. כל דבר שהילדים זקוקים לו עליהם להרוויח בהתנהגות טובה. בהתחלה הם מקבלים שקית ברזנט לחפציהם. תרמיל אמיתי הם צריכים להרוויח. הם לומדים להדליק אש מקשת וכפיס עץ ונדרשים לעבור מבחנים שונים ומשונים כדי לסיים את התכנית בהצלחה. כשבשיערה של פראן התגלו כינים, אחד המדריכים קצץ לה אותו עם סכין גילוח. מצד שני, המדריכים אף פעם לא צועקים ולא מאבדים את הסבלנות. הם תומכים ומעודדים אבל לא זזים מילימטר מעמדתם ולא נותנים לילדים לעשות שום מניפולציות.

כצפוי, הילדים לא ממש התלהבו מהרעת התנאים. אחת ניסתה להימלט בחסות החשיכה (לאן בדיוק, אחותי? את באמצע שום מקום), טום סירב לזוז ממקומו (זה בסדר, איש צוות אחד בלבד הצליח לסחוב אותו בכוח, הילד לא שוקל יותר מ-40 ק"ג) והעמיד פנים שהוא משוגע, פראן חטפה התקף זעם שהרעיד את האדמה תחתיה. אבל אין כמו צעידה בשלג עם משא של עשרות ק"ג על הגב בקצב של הצועד החלש ביותר כדי להעביר ילדים זועמים לשלב הבא – הישרדות. משבוע לשבוע נשרו הקליפות והתגלו הילדים במלוא הדרם. זה מה שיפה בילדים ובנערים. הריקבון עוד לא פשה עמוק, הבעיות עוד לא חסרות פתרון, העלומים, הרעננות, הרגישות, התקווה והאופטימיות עוד שם. לבי יצא לכל אחד מהילדים האלה, ילדים סופר רגישים (דן) ואינטליגנטים שמרדו בסביבה המדכאת, הענייה וחסרת התקווה שלהם (צ'רלי), במשפחות הדפוקות והלא מתפקדות שלהם (טום, רייצ'ל), בנוקשות ההורית ובדרישה להיות נורמטיביים גם כשאתה שונה (פראן, ג'יימס). צ'רלי הבריון התקדם בצעדי ענק, התחבר לעצמו ולאחרים, היה הראשון שזכה לקבל סכין מהצוות, והמעידה היחידה שלו היתה כשעזר לאחרים למלא את מטלותיהם. כפי שהסביר לו אחד המדריכים, דקה לפני שהעניש אותו בהרחקה משאר הבריטים ובצירוף לקבוצה אחרת שמורכבת רק מאמריקאים (יש עונש חמור מזה?), מותר לעזור במילים, להדריך אחרים איך להדליק את האש וכיצד לכתוב את החיבור, אבל כשאתה עושה זאת במקומם אתה גוזל מהם את חוויית הלמידה. זה גם המקום להגיד שצ'רלי דנן הוא ילד אינטליגנטי בטירוף, שקיבל מלגה לבית ספר פרטי נחשב ביותר, אך נזרק משם בגלל בעיות משמעת. אה כן, ואבא שלו, ניק מייסון הדוור, דומה לג'ון סטיוארט כמו שתי טיפות שלג ביוטה בדצמבר.

מדי שבוע חילקו להם דואר מהבית. צריך לראות את בני ה-16 וה-17 מגודלי הגוף האלה כשהם קולטים שלא קיבלו מכתב כדי להבין את הטרגדיה של להיות נער. כבר לא ילדים שרואים את אבא ואמא בעיניים מעריצות, כבר גדולים מספיק להבין שהחיים בזבל ושתהיה עני ומובטל עד שתמות, שהמורים שלך טיפשים ושאתה לא כמו כולם, אבל עדיין לא בשלים מספיק רגשית כדי להכיל את כל זה, עדיין זקוקים נואשות לאהבה. וכשאין, מטביעים את היגון באלכוהול, באקסטזי, בקטאמין, מכסחים את הצורה למי שמסתכל עליך עקום כדי לנקז החוצה את המוגלה והזעם או שוקעים למצולות דיכאון שחור ואינסופי שאולי רק צביעת השיער בכתום ואדום מצליחה לגוון. צ'רלי לא קיבל מכתב. הילד הנהדר הזה, במקום לשבור למישהו מקל על הראש, לרוץ עד כלות הכוחות ולבכות לבד בשלג, הציץ בהיחבא במכתב של פראן שעמדה לידו, וכשהיא קיטרה(!) על תוכן המכתב ניחם אותה והרגיע אותה.
אחד-אחד הם הצליחו לסיים את בית הספר. צ'רלי ודן היו הראשונים, אחרי כמעט חודשיים, רייצ'ל אחרונה, אחרי 88 יום בקור המקפיא ודקה ורבע לפני שפגה אשרת השהייה שלה בארה"ב. האשמה היא דווקא אמא של רייצ'ל, שהבטיחה לה באחד המכתבים שהיא תחזיר אותה הביתה עד חג המולד. מאותו רגע התיישבה רייצ'ל על ישבנה וחיכתה. אבל אמא שלה הפוסטמה שינתה את דעתה אחרי התייעצות עם דוק דן, איש כן באופן בוטה ולא אמריקאי בעליל, ורייצ'ל נאלצה להבין שאין לה על מי לסמוך אלא על אביה שבשמיים (או אלוהים יודע איפה, בסדרה לא דיברו עליו) ועל עצמה. כדי לסיים הם היו צריכים לשכנע את דוק דן שהם השתנו ולעבור יום התבודדות כשהם שורדים לבדם הרחק מהאחרים. לא איש נאיבי, דוק דן, כבר כתבתי. הוא שמע הרבה נאומים בימי חלדו, ויודע לזהות בולשיט ממרחק של קילומטרים.

הפרק האחרון עקב אחרי שובם של הילדים לחיק משפחותיהם ההרוסות, דירות השיכון המדכאות וההוויה העירונית המלבבת. כל ההורים השתמשו במילה apprehensive כדי לתאר את רגשותיהם לקראת שובם של ילדיהם הביתה. למרבה המזל, האנשים ברד קליף עשו את מלאכתם היטב. דן יצא מהדיכי וחזר להיות נער מתפקד ופעיל. הוא חושב להפוך למדריך נוער, כיוון שיתאים לאופיו הרגיש ככפפה ליד. הסיפור שלו הוא זה עם הסוף הכי שמח, כי המשפחה שלו היתה הכי פחות דפוקה והסביבה שלו הכי פחות מרעילה. אבל אין טוב בלי רע. הוא שב לתחזק את תספורת העוועים שלו, אחרי שבמשך ברוב שהותו ברד קליף היא הוחבאה מתחת לכובע צמר גדול.

ג'יימס התקבל לבית הספר של הנסיך צ'רלס, מה שמאד שימח את ההורים שלו. בראיון האחרון איתו הוא נראה קצת מובס. אמר שהכל בסדר. אבל לדעתי משהו שם לא טוב. ההורים שלו מתעקשים ליישר אותו אפילו במחיר של לשבור אותו. הוא ניסה ללמד את ההורים שלו שיטת דיון שלמד ברדקליף. מכריזים על פריט כלשהו כמקל דיבור ורק למי שאוחז בו מותר לדבר. אמא שלו לא הפנימה והתפרצה לו לדברים. הוא ניסה להסביר לה שכאשר היא אומרת "אני לא מוכנה שתלך לפאב" מתעורר בו הילד הרע ובא לו להגיד לה "באבוהה", והיא הסכימה להמיר את הניסוח במשהו קצת פחות פשיסטי. אבל רק קצת. פראן הטיחה בג'יימס באחת מהדינמיקות הקבוצתיות שהוא ילד עשיר ומפונק שלוקח את אהבת ההורים שלו כמובן מאליו. זה שבר את ליבי פעמיים. פעם אחת כי זה מראה שפראן לא לוקחת את אהבת הוריה כמובן מאליו, זכות בסיסית שצריכה להיות לכל ילד, ופעם שנייה כי היא קצת טעתה. ההורים של ג'יימס אוהבים אותו, אבל הם לא מבינים אותו, לא עוזרים לו לעבור את התקופה המזעזעת הזאת שנקראת גיל ההתבגרות.

רייצ'ל וצ'רלי הבינו שהם מתפקדים נפלא כשמציבים להם גבולות וכשיש להם חוקים ברורים לעבוד איתם. היא השאירה איזה נזם סמלי באף והצטרפה למשטרה והוא התחיל לברר בקשר לגיוס לצבא. בביתו של טום יש עליות ומורדות כי הילד עדיין מעשן מריחואנה, למורת רוחה של אמו. פעם אחת היא דיווחה שהיא גירשה אותו מהבית. הוא בילה את הלילה במחסן, בשק השינה שהביא איתו מרדקליף, ולמחרת אמר שזו חוויה שהוא לא רוצה לחזור עליה לעולם. אין לי מושג מה נגמר עם פראן. או ששכחתי את מה שהראו בסדרה, או שפסחו עליה.
אני מאחלת לכל השישה התבגרות קלה, חיים מאושרים והמון שלוות נפש. יש לי לא מעט השגות על הנעשה ברד קליף, אבל אני בהחלט מסכימה עם דרכם החינוכית. גבולות ברורים, עקביות, אהבה, תמיכה ועידוד יעזרו להוציא מכל ילד את הטוב שבו. ובכל ילד יש בעיקר טוב, גם אם בהתחלה נראה אחרת.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דידי חנוך  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 20:59

    סוף סוף רשימה נורמלית, קרי, מעניינת ונטולת הכפייתיות הקטנונית של הכותבת.

  • בעז  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 21:09

    הסידרה לא באמת נועדה כדי לטפל בילדים אלא כדי למכור בטלויזיה וכך היא גם נראית. במקום איבחונים פסיכולוגים של הילדים ומה לעשות גם של ההורים הטיפול הוא בעזרת חיבוק עצים. אז כן אולי זה יחזיק שבוע שבועיים (אם כי מי שראה את הפרק האחרון ראה שגם יומיים זה לא יחזיק) אבל זה ימכור! כמה זמן יקח עד שהילדים האלו יחזרו לתבנית המחשבתית/פסיכולוגית הרגילה שלהם? אולי לעשות דבר כזה בשילוב עם טיפול פסיכולוגי היה עוזר אבל התוכנית פשטנית ומגוכחת… מעבר לזה לא שמת לב לכך שההורים מוצגים תמיד כבסדר גמור ממש
    all american parents
    ואולי היתה צריכה להשאל השאלה איזו סביבה טיפחה ויצרה את הילדים המופרעים האל? דוגמא מצויינת לאיך תרבות פופולרית כמו תוכניות ריאליטי בוחרות לשדר את הבעיה אך לא לעשות שום דבר עקרוני מהותי בנושא רק מספיק בשביל לסקרן אותנו עד לפרק הבא… מי יודע בעונה הבאה ניקח את ההורים למסע השרדות שיוציא אותם מהדיכאון שלאחר התאבדות הבן

  • מישהו  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 21:21

    וחוצמזה, באמת קולה כבוד איך עברת רשימה שלמה בלי לחנך ת'עולם לא לקרוא ליצור שאיתך "בעלך". אגב, מה שלום בעלך? 😛

  • דידי  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 21:48

    נו, באמת. האין גבול לגמדות? לכתוב בתור בן הזוג של הכותבת? וואו, כמה מחוכם וחדשני. אין ספק, אתה, "דידי חנוך" פורץ דרך בתחום הטרוליות האינטרנטית.

    אני, אגב, מחמיא לתמי על הרשימות שלה בעל פה.

  • תמי  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 22:03

    ראשית, ההורים, כמו הילדים, הם בריטים ולא אמריקאיים. שנית, אני זוכרת ביקורת מפורשת על ההורים של דן בסצינה שבה קצת אחרי שהוא שב הביתה חברים שלו באים לאסוף אותו ואמא שלו אומרת לו שהוא צריך לבקש רשות, אחרת מהר מאד הם יגיעו למצב החור השחור של קודם. הקריין אמר שזו דוגמא לאובר נוקשות מיותרת.
    כמו כן, הובהר להורים ע"י הסגל ברדקליף, וגם זה נאמר בתכנית, שגם הם צריכים להשתנות.
    חיבוק עצים זה לא מהתכנית הזאת ולא מאותו עולם תוכן. מחבקי עצים הם פעילים למען איכות הסביבה. התכנית של רדקליף כוללת גם כוללת טיפול פסיכולוגי ותרפיה אישית וקבוצתית. נעשית שם עבודה חינוכית, כשאחד האפיקים הוא הטבע.
    ולבסוף, זה לא שהקימו את התכנית ברדקליף בשביל תכנית טלוויזיה. התכנית ברדקליף קיימת ופועלת בלי קשר.

  • תמי  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 22:05

    הפסקאות אחרי שגם קיבלתי פנייה במייל בנושא.
    תודה לכל המגיבים.

  • מנשה  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 22:15

    ראיתי את התוכנית ונהניתי מכל רגע.
    הצחיק אותי המשפט "דומה לג'ון סטיוארט כמו שתי טיפות שלג ביוטה בדצמבר".
    סתם ניזכרתי באנאלוגיה בכל מיני דימויים סטייל יאיר לפיד, שנוהג לקנח בכל מיני "ישראלינות" השאולות מהדימויים האמריקאים שלו. שלג? ביוטה? אהממ… כן יאיר.

  • תמי  ביום 26 בפברואר 2005 בשעה 22:36

    רדקליף נמצא ביוטה ואת השלג ראו בכל שוט בסדרה.
    זה היה בחורף, להזכירך.

  • מנשה  ביום 27 בפברואר 2005 בשעה 0:18

    פשוט הזכיר לי לרגע את "בני יאיר".

  • אסתי  ביום 27 בפברואר 2005 בשעה 12:21

    בין אם השיטה הזאת טובה ובין אם לא, בין אם זה ריאליטי זול ובין אם זה תיעוד מקצועי. הטענה היחידה שלי היא שלא צריך להיות נער בן 16-17 כדי לרצות חום אהבה ומכתב מהבית. אלה צרכים שנשארים עד זקנה . אם את היית תקועה בשומקום כזה, לא היית רוצה מכתב?

  • תמי  ביום 27 בפברואר 2005 בשעה 12:32

    ברור שכל אחד זקוק לחום ואהבה, ושכמעט כל אחד שהיה תקוע באמצע שום מקום היה רוצה מכתב מהבית. אבל המשקל שמעניקים למכתב כזה משתנה עם המצב והגיל. בגיל 34 ועם חיים קצת יותר רגועים ומאוזנים ממה שיש לילדים האלה (או מאלה שהיו לי כשהייתי בגיל הנוראי ההוא), ליבי לא היה נשבר בשבוע בו לא הייתי מקבלת מכתב. מקסימום הייתי קצת עצובה או קצת נעלבת. אפילו בצבא, בטירונות ובקורס קצינות, כשעדיין הייתי יחסית צעירה ונזקקת רגשית יותר מאשר היום, לא הגבתי באופן כ"כ קשה כשלא הייתי מקבלת מכתב. במקרה של צ'רלי מייסון, בגלל גילו והנסיבות האישיות שלו (הורים גרושים שגלגלו אותו ביניהם), זה היה ממש מכמיר לב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: