מקבץ נוסף

1. אתמול הייתי במצב קשה. שילוב קטלני של דכאון עמוק, תסכול, כעס ועייפות. זה היה יכול להוביל למריבות עם כל העולם ולסופ"ש מזעזע, אבל מתברר שגם את הרגשות הקשים ביותר אפשר לתעל לערוצים חיוביים. אני מגלה שוב ושוב שללמד הוא ערוץ כזה. לא משנה עד כמה קשה מצבי בתחילת השיעור ומה עבר עליי שנייה קודם, תוך דקות ספורות אני יוצאת מעצמי, מהצרות שלי ומהחיים המחורבנים והמדכאים שלי ומתחברת לאנרגיה גבוהה יותר, טובה יותר, גדולה יותר, לקצב אחר, לחוקיות של השפה, לתלמידים האינדיבידואלים שמרכיבים את הקבוצה. אבל זה עוד כלום לעומת שיעורי המשחק, שמוציאים ממני דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל. במהלך השיעור היום פגעתי לעצמי ברגל באופן קשה (ייתכן שסדקתי עצם), לא ברור אם כשבעטתי בכיסא מקצה אחד של החדר לשני או כשישבתי בשיכול רגלים וחבטתי בכף רגלי עטוית המגף באגרוף. זה היה חלק מתרגיל בזוגות על שיקוף רגשות, ובמהלכו ניקזתי כל רגש שלילי שידוע למין האנושי לחלל הדחוס ושחור הקירות של הכיתה. But in a good way. תודה לקבוצה המדהימה שיש לי הזכות להימנות עם חבריה, ותודה לרוז משיחי, המורה, שבמשך יותר משלוש שעות ריככה אותנו, רידדה אותנו, פתחה אותנו והוציאה מכל אחד ואחד מאיתנו את תמצית האישיות שלו באופן יפהפה ורך. מהשיעור נסעתי לאזכרה השמינית של אבא שלי. הרגל כאבה לי, אבל עמדתי (ההרגל המגונה של אנשים לשבת על המצבות הסמוכות לקבר יקירם נראה לי כחילול כבוד המת). רק כשהגעתי הביתה וחלצתי את המגף, והרגל התנפחה והכאב החל לפעום, הבנתי שהכיסא ניצח. עכשיו אני חשה שילוב של כאב והתעלות רוח. "אני שחקנית טוטלית", אני מתנפחת כתרנגולת בפני כל מי שמוכן לשמוע.

2. אודיה, שכזכור משחקת את אחותי התאומה בקמפיין החדש (מחר נפגשים! יש!), החליקה ונחבלה קשות בקרסול בתחילת השבוע. האם מעכשיו והלאה כל מה שיקרה לה יקרה גם לי וההיפך? כי אם כן, בקמפיין הבא אני מטילה וטו על כל יחס קירבה משפחתית ביני לבין שאר השחקנים.

3. בנות ב-VOD. מירי נבו היא אישה כלבבי. צמחונית, אינטליגנטית, רהוטה, ישירה, כנה ונטולת גינונים. דורין אטיאס, לעומתה, מיותרת לחלוטין. ומיכל אנסקי (מי?) צריכה להיות שם רק כי יפה לראות את מותר בנות השלושים פלוס על פני בנות העשרים וקצת. היא יפה, היא חמודה (בעיקר כי זו הבחירה שלה), אין לה מושג מהחיים שלה והיא מתלהבת פחד. לא עשיתי סקר בקרב הגברים שצופים בתכנית (ואני לא חושבת שהם יסכימו בכלל לצאת מהארון ולהודות שהם צופים בתכנית או קוראים 'לאישה' בתור לרופא השיניים), אבל יש לי תחושה שאם יבקשו מהם לבחור במנחה המועדפת עליהם, זאת לא תהיה אנסקי הזאטוטה. רבקה מיכאלי גדולה מהחיים, כפי שתמיד היתה. בכל תכנית מתגלה עוד פן באישיותה ואני מגלה עוד משהו שהיא הספיקה לעשות בחייה הפרודוקטיביים (רדיו במשך 39 שנים, תיאטרון, ראיון עם גאולה כהן בחוף נודיסטים). דנה ספקטור מתישה למדי, כמו כל הנרקסיסטים, ומסתירה ים של כאב, חוסר ביטחון, תסכול ותסביכים מאחורי מסך הציניות שלה (מי כמוני יודעת). דנה ברגר, בניגוד למוניטין הרוקסיטית הקשוחה שמשום מה דבק בה, היא בסדר. היא לא טיפשה מדי, לא חכמה מדי, לא לוחמנית מדי, לא נאורה מדי, פרווה לגמרי. וגלי עטרי – אכזבה גדולה. ההוכחה לכך שלא כל אמן טוב הוא אדם מעניין. אני מעריכה אותה כזמרת וכשחקנית, אבל מאד לא מתרשמת ממנה כמנחה.   

4. ואחרון אחרון ולא חביב, למרות שאני מנסה להיגמל מציניות: שפעת העופות הזאת, זה לא עושה לכם חשק לנסות להיות צמחונים? כי אני ממש מבסוטית מעצמי בזמן האחרון.