ויהי ערב

כילדה, אחד מהספרים האהובים עליי היה "ויהי ערב". פניה ברגשטיין כתבה על פי הנס כריסטיאן אנדרסן, שמשום מה חזר לככב בשמי חיי לאחרונה (יחד עם עשרות מטוסים רועשים פר לילה שבעטים לא ישנתי טוב כבר למעלה מחודש וחצי). זכרתי אותו בעל פה שנים אחרי שהפסקתי לקרוא בו. בגיל 18, במהלך חופשה בטבריה, נתקלתי בספר בחנות ספרים ובפרץ נוסטלגיה וגעגוע רכשתי אותו.

הפעם הבאה שהספר הפציע בחיי היתה כשהגיעו אחייניי התאומים לשלב הקראת הסיפורים. אהבתי מאד לספר להם את הסיפור. אני באמצע, הם משני צדדיי. בעמוד האחרון, כשהאב מחבק את בתו "הטובה, הטובה", חיבקתי כל אחד מהם. וכשהאב נשק לבת, נישקתי כל אחד מהם. הם נשאבו לתוך החיבוק והנשיקה ואני נשאבתי לתוך המתיקות והטוהר שלהם. אלה היו רגעי חסד, והם נגמרו כשהילדים בגרו, עברו לספרים מורכבים יותר והמגע הפיזי בינינו התמעט והפך להיות פחות מובן מאליו. אני חושבת שזה היה לפני כשלוש שנים.

ואתמול פתאום נזכרתי בסיפור והבנתי למה כל כך אהבתי אותו. אני חושבת שהזדהיתי עם הילדה הקטנה והבודדה, ששוטטה בחצר "בלא אח וחבר". כשראתה את האפרוחים, שמחה כי חשבה שנמצאו לה חברים למשחק, אבל הצליחה לעורר בהם – באמם התרנגולת, ליתר דיוק – פחד ודחייה.

תלאותיה של הילדה לא תמו פה. היא מנסה לפצות, לבקש סליחה, למרות שמלכתחילה התכוונה לטוב ולא להבהיל. וגם הניסיון הזה כושל ומעורר עליה את חמתו של אביה. האב לא טורח לברר, הוא ישר כועס. הוא קורא לה ילדה לא טובה. לבי נשבר בקרבי כשאני מביטה בסיפור כמבוגרת.

לפחות בספר הסוף טוב. הילדה מצליחה להסביר את עצמה לאבא (ולירח). היא מקבלת את האישור משניהם, את האהבה, את החיבוק העוטף והנשיקה שכל ילד זקוק להם מהוריו וכל מבוגר עדיין זקוק להם נואשות ממישהו בעולם. הקורא חווה קתרזיס וסוגר את הספר בחיוך ותחושת שלווה.

בזכרון שלי, החוויה שלי כילדה כללה את הבדידות, הרצון בחברים שיפיגו אותה, הדחייה, אי ההבנה של כוונותיי, הכעס, התיוג כילדה לא טובה, אבל לא את החיבוק, לא את הנשיקה, לא את ההבנה והסליחה מאבא או מהירח (=העולם, היקום). אולי הם היו שם והם לא זכורים לי. אולי הם נשלחו לעברי ולא הגיעו ליעדם בגלל חוסר תקשורת. אני לא מאשימה איש, רק מוצפת בתחושה.

עם הזמן, הצורך בחיבוק ונשיקה אבד בתוכי. אמא שלי אומרת שהייתי מאד לא פיזית כילדה ולא אהבתי שמחבקים ומנשקים אותי. כנערה ואישה זה עוד הקצין. אני ידועה כזו שלא מחבקת ולא מתחבקת, למעט האחיינים שלי, דידי ונסיבות קיצוניות. חברים שלי כבר יודעים "להזהיר" מכרים משותפים שלא לחבק אותי כשאנחנו נפגשים. 

אבל בתקופה הנוכחית, שבה אני בוחנת מחדש כמעט כל היבט בחיי, בונה מחדש רבדים של האישיות ומנסה להתחבר לרגשות עמוקים (גם אם כואבים) אחרי שנים של ניתוק, זה משתנה. אני רוצה לחבק, רוצה שיחבקו אותי, אומרת "אני אוהבת אותך" ליותר מאדם אחד כל יום, לחברים. הם קצת המומים מהטרנספורמציה הפתאומית, אבל אני חושבת שהם שמחים בה. הפחד מהסביבה ומאנשים לא מוכרים מפנה מקום אט אט לנסיונות מהוססים ליצירת קשר אנושי שבו אני רואה את האחר ונותנת לאחר לראות אותי ולא מפחדת שכמו התרנגולת שמגנה על אפרוחיה, הם יראו בי איום או מטרד. כשאחרים יוצרים את הקשר, מהוססים אף הם, אני משתדלת להיות שם ולא להינעל, להסב את המבט, לאטום את הפנים. כנראה שגם אני קצת תרנגולת שמגינה על האפרוחים שבתוכי.

http://www.bookme.co.il/Images/Items/Books/31-586.jpg

חג סוכות שמח.    

 

  

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 9:34

    בעיקר משום שהספר הזה מביא אותי לדמעות עד היום. במיוחד הקטע שגם את ציינת כשובר לב: "חיש הביתה, ילדה לא-טובה. אסור לך, אסור לך להיכנס. את יודעת שאבא כועס?". ושהילדה מנסה, כולה מבולבלת, להסביר לו שבסך הכל רצתה לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת כדי לפצות על כך שהבהילה אותה בחצר – האין זה פשוט קורע-לב?
    אני מאוד שמחה לראות שלא רק אני סבורה שזה אחד מספרי הילדים המוצלחים והמרגשים ביותר שאי פעם נכתבו כאן.
    חג שמח, תמי.

  • תמי  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 10:19

    אכן קורע לב.
    שמחה לראות אותך פה, כרגיל.

  • תימורה  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 10:43

    פותחת"?

    ספר הילדים האהוב עלי ביותר. עדיין יודעת אותו בעל פה מרוב הקראות לאחים הקטנים שלי, כשבעצמי הייתי קטנה. וגם הציורים היפים מחוברים היטב אל המילים. הלכתי הרגע לבדוק (כן, הספר עוד אצלי) וגיליתי את שם המאייר: חיים האוזמן.
    כמה כואב. כמה מזכך.

  • תמי  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 10:58

    כשבכל עמוד רואים את פרצופו של הירח משתנה מחיוך לחשש וכן הלאה.

  • לי  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 11:31

    אני לא מכירה את הספר, אבל התרגשתי ממה שכתבת עלייך. תמיד עצוב לי שאנשים שלא מאפשרים לחבק אותם הם דוקא אלה שזקוקים יותר מכל לחיבוק.

  • מרים  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 11:57

    כתבת יפה ונוגע.
    ושמחתי גם להיזכר בספר.
    חג שמח!

  • תמי  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 13:05

    עוד קצת מוקדם, אבל ליום ההולדת הראשון של ילדתך את יכולה לבקש את הספר הנפלא הזה כמתנה.

    מרים, תודה, כרגיל.

  • מיכל  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 13:58

    אהבתי את הספר מאוד, וכמובן גם כבוגרת, אך רק בקטע הנוסטלגי. אך ורק!

    בזמנו, כשקראתי אותו לבנותי, צינזרתי, ואחרי "אסור לך, אסור לך להכנס" נגמר המשפט.

    הספר הזה מעלה נושא חשוב, ואני חייבת, פשוט חייבת לכתוב על זה פוסט – מבטיחה. בוער בעצמותי לחלוטין.

  • תמי  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 17:49

    מחכה בשקיקה לפוסט.
    הזכרת לי שגם אני ניסיתי לעדן קטעים מספרים שהקראתי לאחייניי שנראו לי שליליים מדי. איכשהו בספר הזה לא העליתי בדעתי "לגעת".
    אוי, איזה כיף זה להקריא סיפורים לילדים. אני ממש מתגעגעת לזה. לא מזמן הקראתי את הסיפור על היצר הרע לבן של חברה וצמחה מזה כזו שיחה תרפויטית שחיממה לי את הלב.
    (אולי אני ביבליותרפיסטית בהתהוות?)

  • מוזה  ביום 26 בספטמבר 2007 בשעה 23:04

    עד היום אני זוכרת איך שפחדתי מהאבא בתור ילדה… כמה הרבה רואים שהורים נהיים לא סבלניים לילדים שלהם. כמה עצוב.

  • תמי  ביום 27 בספטמבר 2007 בשעה 9:01

    (גם אני). אני מקווה שמדור לדור, כשהחיים נהיים קלים יותר בהרבה מובנים, הורים הופכים מודעים יותר לחשיבות של הזנה רגשית וכועסים פחות. פחות שמים את הילדים שלהם במצב הזה של "אני כועס עליך, את ילדה לא טובה" בלי לברר קודם מה קרה מנקודת המבט של הילד.

טרקבאקים

  • מאת ילדה בת ארבע(ים) ביום 28 בספטמבר 2007 בשעה 13:47

    על 'ויהי ערב'
    אחד מספרי ילדותי האהובים ביותר (!), הפך, למרות זכרונותי הטובים, לספר קונפליקטואלי במפגש המחודש שלי עמו כאם לשתי בנות.הסיפור, שאפשר לי הזדהות (והזדעזעות) כל כך מיידית כילדה קטנה, נראה לי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: