המיליונר הסודי

"המיליונר הסודי" היא תכנית מציאות בריטית (בהפקת ערוץ 4) המשודרת מדי יום בערוץ 8.

אני אוהבת תכניות מציאות בריטיות. הרבה מהן מחוללות שינוי ארוך טווח לטובה בחייהם של המשתתפים. במיוחד אהבתי את Would Like to Meet, שעזר לאנשים עם כישורים חברתיים פחות ממושלמים לשפר אותם ולהשיג בטחון עצמי ודייטים, את Faking It (גם של ערוץ 4) ואת-The Life Laundry. השתיים הראשונות זכו לגרסה אמריקאית שהיתה, כמה לא מפתיע, הרבה פחות מוצלחת בעיניי.

במיליונר הסודי, לוקחים מיליונר או מיליונרית, וממקמים אותם בשכונת מצוקה למשך 10 ימים במסווה שמסביר מה הם עושים שם ומדוע מלווה אותם צוות צילום. במהלך התקופה הזו, המיליונרים מחפשים אנשים שהם מרגישים שכספם יוכל לעזור להם, ובסופה הם מתוודים בפני האנשים הללו, חושפים את זהותם האמיתית ונותנים להם צ'ק.

"זה נשמע או נפלא או איום ונורא", אמר דידי כשסיפרתי לו בעיניים לחות על התכנית. אחרי שצפה איתי בפרק אחד, הוא כבר היה משוכנע, ועכשיו אנחנו צופים בתכנית יחד כמעט כל ערב, חמושים בגליל נייר טואלט. לפעמים אנחנו זקוקים לו כבר באמצע התכנית, תמיד בסופה.

הקונספט באמת יכול להיות בעייתי, מתנשא, הכי הפוך ממתן בסתר שיש, אבל זה מה שיפה בהפקות הבריטיות: הן מצליחות להתגבר על המהמורות האלה באלגנטיות.

בפרק הראשון בו צפיתי, המיליונר היה בן, בחור בן 25 שנראה בן 17. הוא החל את עסקיו בגיל 15 מחדר השינה שלו. הוא גדל בבית לא פשוט וסובל מדיסלקציה חמורה (המורה שלו אמרה לו בגיל 6 שהוא אף פעם לא יגיע לשום דבר בחיים). לפני 4 שנים איבד את כל הונו ואת הבחור שאהב ונאלץ להתחיל מחדש. התמיכה שקיבל מחבר בשעת צרה גרמה לו לרצות לעזור למי שאתרע מזלו. סיפור הכיסוי שלו היה עובד נוער מתנדב במרכז הנוער היחיד בשכונת מצוקה לונדונית, ספציפית במקום שנקרא בשם המבטיח "מייל הרצח".

מסתבר שלא סתם מיליונרים נהיו מיליונרים. בן לא רצה סתם לתת כסף למישהו. חכה, דגים, הסיפור הרגיל. הוא חיפש וחיפש, פגש המון אנשים, ובסופו של דבר התביית על שלוש מטרות. למעצב צעיר שרצה לפתוח עסק ולמכור את העיצובים שלו, אבל פרט לכישרון לא היה לו מושג מהחיים שלו, הוא נתן 10,000 ליש"ט. ליתר דיוק, הוא השקיע בו הרבה יותר מכסף: הוא המשיך ללוות אותו לאחר התכנית במשך חודשים ולימד אותו על ההיבטים הפחות יצירתיים של פתיחת עסק עצמאי. במעקב שנעשה שלושה חודשים לאחר סיום התכנית, רואים את שניהם מחפשים (ומוצאים!) חנויות שימכרו את העיצובים.

למרכז הנוער תרם בן 20,000 ליש"ט, בהם נבנה אולפן הקלטות שהפעלתו תכניס למקום כסף שיאפשר לו להמשיך לפעול. הוא ממשיך לבקר בו באופן קבוע והצטרף לחבר הנאמנים. מרכז הנוער הזה הוא אחד המקומות המרגשים ביותר שיצא לי לראות. הוא מנוהל בתקציב מגוחך של פחות מ-15,000 ליש"ט לשנה. מי שמנהל אותו הוא איש נעים הליכות ורך דיבור בשם יופו, שלא מוותר כבר 24 שנה למרות שלפעמים לא משלמים לו משכורת במשך שנתיים, לעיתים גונבים מהמקום כסף וציוד ושאר מרעין בישין. הוא יודע שבלי המועדון הזה, חלק ניכר מהילדים ימות לפני גיל 20 או, במקרה הטוב, ייעצר, ייאסר, יתמכר לסמים או יתדרדר בדרך אחרת. במועדון יש, בין היתר, קארטינג, סדנת מוסך, סדנת אמנות ושולחנות ביליארד. הגבולות שם ברורים ופשוטים, והילדים פורחים. "זה פשוט מקום שבו ילדים יכולים להיות ילדים", אמר בן. "ברחוב אתה לא יכול להיות להרשות לעצמך להיות ילד".

האדם השלישי שבן בחר הוא ג'יימס קוק, מתאגרף מקצועי לשעבר שמלווה את המרכז ואת השכונה מאז היה נער בעצמו. ג'יימס הוא דמות מופת עבור הרבה מהצעירים האלה, והוא נלחם בהתמכרות לסמים ובסחר בהם בכל הכוח. ג'יימס לא זקוק לכסף, אבל בן, שהפך לחלק מהמשפחה של ג'יימס, הרגיש שהוא חייב איכשהו למצוא דרך לתת לו משהו. כשהוא שמע שג'יימס ובת זוגו מזה 27 שנה (וארוסתו מזה 19), כרמן, אינם נשואים, הוא הציע בחשש רב לעזור במימון חתונה. אחת הבנות של ג'יימס וכרמן צחקה ואמרה שעכשיו אין להם יותר תירוצים לדחות את החתונה. אבל בת אחרת קלעה בדיוק למטרה כשאמרה, "הוא מעולם לא קיבל שום דבר בתמורה לפעילות שלו בשכונה". בעיניי, זה החלק הכי חשוב והכי מרגש. האנשים האלה לא עושים את מה שהם עושים כדי לקבל תמורה. הם עושים את מה שנכון בעיניהם. אבל ההכרה – לאו דווקא התמורה הכלכלית – חשובה כי היא נותנת להם כוח וחיזוק להמשיך. כי מי שנותן ונותן צריך גם לקבל כדי שיישאר לו מה לתת.

מדהים כמה מעורבים רגשית נהיים המיליונרים בפרק זמן כה קצר ועד כמה הגישה שלהם משתנה. יותר מאחד מהם אמר שהוא רגיל לקבל החלטות רציונאליות ושכלתניות, אבל שהוא פתאום מוצא עצמו מחליט מהלב, מהרגש.

ביום שבו הם אמורים לחשוף את זהותם האמיתית בפני האנשים שלהם בחרו לעזור, הם כל כך עצבניים, עד שהם מוחים זעה קרה ממצחם. הם חוששים שהאנשים שאליהם נקשרו, שאותם הם מעריכים ושלהם הם מאד רוצים לתת, להוקיר, לכבד ייפגעו, ייעלבו, יורידו את המחסום. הם מאד משתדלים – ומצליחים – להציג את הצ'ק כמחווה של רצון טוב והכרת תודה שיהיה להם לכבוד אם הצד השני יסכים לקבל ולא כנדבה או כאקט פטרוני. ולמרבה השמחה, הצד השני מגיב בהתאם. קודם מגיע ההלם החשדני – בכל זאת, הבחורצ'יק החביב שבא להתנדב אצלך מספר לך שהוא לא מי שחשבת. אח"כ נמוג החשד ונותר ההלם, כשיופו שומע שבנצ'וק הקטן הוא בעצם מולטי מיליונר. ואז, כשקורה מה שכבר מזמן האנשים הטובים האלה הפסיקו לחלום שייקרה, מה שהם זקוקים לו נואשות אבל למדו להסתדר בלעדיו, כשהם מקבלים הכרה, הוקרה, תמיכה, עזרה, מימון – ולא סתם כתבתי את המימון אחרון – היד מכסה את הפנים כדי להסתיר את הדמעות. כולם פשוט פורצים בבכי. כמובן שאחרי 20 שניות בערך הבריטיות שלהם גוברת והם מתנצלים על הפגנת הרגשות, מחבקים את המיליונרים, שרוצים למות מרוב הקלה שהווידוי עבר בשלום ושהאנשים שבפניהם נחשפו לא כועסים עליהם, ואומרים תודה. למעשה, הם אומרים תודה רבה, כי הם בריטים ומאד מנומסים.

בשלב הזה של התכנית, המיטה שלי כבר מזמן הפכה למיטת מים. כל כך מגיע לאנשים הטובים האלה, שפועלים ללא לאות למען מטרה שנחשבת בעיני רבים לאבודה. כל כך יפה לראות אנשים שיש להם ושמתפקעים מהצורך לתת לחברה ולאנשים שהופכים אותה לאנושית יותר. אנשים שלא שוכחים מאין באו, שעברו חוויות מכוננות לא קלות ויצאו מהן לא רק מחוזקים אלא גם מונעים לפעול באופן חיובי. ואלה גם האנשים שהם מחפשים. כאלה שחוו קושי – מוות של בת, מחלה של ילד או של הורה – ובמקום להישבר, להיות ממורמרים או לאמץ מנטליות של אדם לאדם זאב, סחטו את הלימונים והכינו לימונדה. נכון, יש להם רק סוכרזית כדי להמתיק אותה, כי היא יותר זולה מסוכר, אבל פה בדיוק נכנסים לתמונה המיליונרים.

בניגוד לתכניות כמו הישרדות, שמוציאות את התככנות והרע מאנשים, התכנית הזו מציגה את האנושות במיטבה. וזו התשובה שלי לכל מי שמבקר את ז'אנר הריאליטי (סליחה, את סוגת תכניות המציאות) כירודה, נחותה וצהובה. זה לא חייב להיות ככה. תכניות מציאות עוסקות באנשים אמיתיים. מה שההפקה בוחרת להציג או לגרום שיקרה לאנשים האלה הוא מה שקובע את טיבה וערכה של התכנית.