פול תומס אנדרסון

הערה חשובה: הרשומה הבאה מכילה ספוילרים לסרטיו של פול תומס אנדרסון.

למרות שלא צפיתי בכל סרטיו, אני יכולה לומר שפול תומס אנדרסון הוא יוצר הסרטים האהוב עליי. בזכות ארבעה סרטים כבש אנדרסון מקום בלבי: "מגנוליה", "לילות בוגי", "מוכה אהבה" ו"זה ייגמר בדם". זה הסדר שבו ראיתי את הסרטים הללו, אבל מבחינה כרונולוגית, לילות בוגי קדם למגנוליה בשנתיים.

 לכאורה ארבעת הסרטים האלה שונים מאד זה מזה. "מגנוליה" הוא אפוס מרובה דמויות בן שלוש שעות, ואין לו גיבור או גיבורה ספציפיים שניתן לומר שהסרט סובב סביבם. "לילות בוגי" מתמקד בסצנה מסוימת ומתאר אותה דרך סיפורה של דמות אחת. "מוכה אהבה" הוא סוג של קומדיה רומנטית, ו"זה ייגמר בדם" הוא סרט כמעט קאמרי, אשר נישא בגאון על כתפיהם של שני שחקנים בעיקר.

 אבל אם מגרדים את השטח אפילו מעט, מוצאים דמיון רב בין הסרטים האלה, וחתימה ייחודית של אנדרסון. אנדרסון עושה סרטים על אנשים ועל משפחות, ואמיץ דיו להציג אותם במלוא מורכבותם, עליבותם ותפארתם. אמו של הגיבור ב"לילות בוגי" היא אמא רעה, מסרסת, מפלצתית כמעט, הפוגעת בבן שלה בעוצמה מחרידה. שבע אחיותיו של ברי איגן, הדמות שמגלם אדם סנדלר "במוכה אהבה", מטריפות אותו. הן אוהבות אותו בדרכן שלהן, אבל יחסן החודרני והשיפוטי אליו ואחראי להרבה מהדפיקויות שלו, לשקרים הכפייתיים, להתפרצויות הכעס האלימות, לחרדה החברתית ולדימוי העצמי הירוד שלו. כל הדמויות ב"מגנוליה" לכודות ביחסים משפחתיים סבוכים ורעילים, והצעירות בהן ספגו את שיא הפגיעה והרעל וצמחו להיות אנשים עקומים, נכים רגשית, כמהים לאהבה ובודדים באופן נואש, מה שנכון גם לגבי ברי איגן.

 ביצירתו האחרונה, המופתית בעיניי, של אנדרסון עד כה, "זה ייגמר בדם", הגיבור הוא כבר לא (רק) הבן במשפחה הדיספונקציונאלית. הוא מתחיל בתור אדם בוגר והופך להיות אב תחליפי לדמות אחרת בסרט. הוא מתפקד כאב הטוב ביותר שהוא יכול להיות, אבל כמצופה ממי שכפי הנראה גדל במשפחה דיספונקציונאלית בעצמו, הוא נכה רגשית ומוגבל ביכולת תפקודו כהורה, מה שכמובן מוביל לטרגדיה בלתי נמנעת ולקרע בינו לבין בנו יחידו אשר אהב.

בעיניי, השינוי בנקודת המבט נובע מהתבגרותו של אנדרסון. את שלושת הסרטים הראשונים הוא ביים כאיש צעיר, ומטבע הדברים הוא הזדהה עם דמות הבן, הילד הפגוע שצמח במשפחה רעילה ומעכל בבגרותו את הדינאמיקה המשפחתית והשפעתה עליו. אבל מגיע רגע בחיינו, לעיתים כשאנו הופכים הורים בעצמנו, שבו אנו מתחילים לראות את הדברים מפרספקטיבה רחבה ועגולה יותר. ההורים שלנו, שהאשמנו בכך שלא הבינו אותנו, שלא השכילו לספק לנו את כל צרכינו הרגשיים, נהיים מובנים יותר כאנשים מורכבים, כמי שהביאו להורות שלהם את סט הכלים שהוריהם שלהם סיפקו להם. העברה בין דורית, בקיצור.

בסרט "זה ייגמר בדם" אנחנו רואים ומבינים את דמות האב ואת מניעיה. זה לא הופך את המעשים שלה לנסלחים יותר, רק מראה שהכאב הוא לא נחלתם הבלעדית של הילדים. שההורים הרעים הם לא באמת רעים, לא נולדו רעים, ולא מונעים מרוע. אהבה הורית, מסתבר, לא מספיקה כדי להיות הורים טובים. אהבה לא מצליחה לגשר על אי הבנה, על דפיקויות וחסכים.

 כלומר, לא אהבה הורית. אהבה רומנטית כן. זה מסר שמועבר הן ב"מגנוליה", דרך הקשר הנואש שמנסה הדמות של ביתו של מגיש הטלוויזיה לפתח עם השוטר שדופק על דלתה בעקבות תלונות על רעש מהשכנים, והן ב"מוכה אהבה", שם הקשר עם דמותה של אמילי ווטסון הופך את ברי איגן לגיבור, חזק, מתפקד ושלם. המזור לכל תחלואיו.

 לטעמי, זו נקודת התורפה בסרטיו של אנדרסון. בסרטים כה מורכבים ורגישים, המסר "האהבה תציל אותך מעצמך ומשאר העולם" נראה לי פשטני, נאיבי ולא אמין. כשצפיתי ב"מגנוליה" לא הבנתי למה הדמות הנשית רוצה בקשר עם השוטר, מה בו ובהתנהלות שלו גורם לה להימשך אליו. כנ"ל לגבי דמותה של אמילי ווטסון ב"מוכה אהבה". למה היא רוצה בדמות של אדם סנדלר מלכתחילה? היא אומרת שהיא ראתה תמונה שלו עם אחיותיו ומיד ידעה שהיא רוצה להכיר אותו. אבל אותי זה לא שכנע. ברור שהעובדה שהיא מקבלת אותו כמותשהוא ועקבית לגבי רצונה בו למרות כל גילויי הדפיקות שלו גורמת לו לחוש מוגן, מקובל ומוציאה ממנו את הטוב. ברור למה הוא רוצה בה. אבל ההיפך לא לגמרי מוסבר.

 אני לא חושבת שכל אחד מארבעת הסרטים האלה הוא יצירת מופת מושלמת. בצפייה הראשונה "במגנוליה", את השעה הראשונה לא הבנתי, מהשנייה נהניתי, ובשלישית התאכזבתי. צפיות נוספות שיפרו את דעתי, אבל הסרט עדיין ארוך מדי ועמוס מדי לטעמי. 

 ועדיין, עם כל הפגמים בסרטיו, אני מעריצה את אנדרסון על הרגישות שלו, על האומץ שלו לומר דברים שלאו דווקא מקובלים חברתית על יחסים משפחתיים ולהתעלם ממוסכמות קולנועיות. "מוכה אהבה" הוא לא הקומדיה הרומנטית הרגילה. לטעמי, הוא כלל לא קומדיה. הוא אמנם רומנטי, ללא תקנה, אבל בעיניי הוא דרמה. "זה ייגמר בדם" הוא סרט פורץ דרך וחדשני בעיניי, מעבר להיותו יצירת מופת גאונית ומדכאת עד עפר, מפני שהוא אינו משתמש בעזרים הקולנועיים המקובלים כדי להנחות את הצופה. אין מוזיקה שמסמנת לצופה את האווירה בסצנה הנוכחית. אין שימוש באמצעים שיחבבו עלינו את הגיבור או ישניאו עלינו את הנבל. אנדרסון מציג את האיש, את מעשיו, את המציאות, בלי הערות שוליים, בלי שיפוט, בלי הנחות או רידוד או גלגלי הצלה. צריך המון אומץ וחזון כדי לעשות זאת, ואין מאושרת ממני שהסרט זכה להצלחה ולהכרה שמגיעות לו.

 עד פה פול תומס אנדרסון. יש לי עוד המון מה להגיד, אבל אסתפק בלומר שהדחתו של אבי בן אבו מכוכב נולד שברה את ליבי לחתיכות קטנות ועצובות. היו תקופות בכמעט שש שנות קיומו של הבלוג הזה שהוא היה אישי מאד, אולי אפילו מדי לטעמם של חלק מהקוראים. אבל השנה האחרונה היתה קשה עבורי, ואיכשהו יותר קל לי לכתוב על סרטים ומוזיקה ועל מה שהם מעוררים בי מאשר על הדברים שקורים לי. בחודש הבא יומולדת, ותחילתה של שנה חדשה וטובה יותר, אני מקווה. כן יהי רצון.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 23 באוגוסט 2010 at 14:56

    נו, שיגיע כבר ספטמבר…
    כתבת יפה וחכם על אנדרסון, במאי מצויין ואהוב גם עליי

  • tammyn  On 23 באוגוסט 2010 at 15:15

    ספטמבר כבר ממש מסביב לפינה: בשבוע הבא.
    מקווה שייצא לנו להתראות במהלכו (בדוק את הפייסבוק שלך).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: