The Breaking Hands

איש מקסים אחד, שרון רז, נתן לי מתנה נפלאה ליום ההולדת: דיסק און קי עם 50 אלבומים. חלקם חדשים, חלקם ישנים. 48 מהם  לא הכרתי. השניים הנותרים הם הופעות חיות של יקירי הבלוג The Doves. אני מאזינה לדיסק באוטו. שומעת שיר אחד, עוברת לאלבום הבא, מתעייפת ומדלגת ליונים המוכרות והטובות וחוזר חלילה. לאט לאט אני מפתחת סיבולת לשיר השני והשלישי בחלק מהאלבומים.

השיר האחרון שעושה לי את זה נקרא The Breaking Hands, והוא של להקה בשם The Gun Club. בניגוד לשירים אחרים מהאלבום, שהם שירי פאנק רוק אמריקאי מובהקים, הפתיחה של השיר הנ"ל  נשמעה לי לא רק שונה מאד אלא גם מוכרת. עלו לי בראש הקוקטו טווינז. היום בדקתי בוויקיפדיה ואכן, השיר הזה הופיע במקור באלבום של The Gun Club מ-1987 בשם Mother Juno, שהופק על ידי לא אחר מאשר רובין גת'רי מהקוקטו טווינז.

אני מגלה על עצמי יותר ויותר לאחרונה שאני מזהה ומקשרת פרצופים וצלילים. שרמיין, האחות של טארה היא רייצ'ל מהסרט Rachel Getting Married. את אוליביה וויליאמס מ-Dollhouse זיהיתי בפרק של הסדרה Terriers כבר בפריים הראשון שהיא הופיעה בו, מרחוק ובתאורה עמומה. כנ"ל לגבי מישל טרכטנברג בפרק של חוק וסדר. דידי, שמאד אוהב את שתיהן, ניסה לטעון שזה לא הן, אבל ימד"ב העמיד אותו על טעותו. לזכותו ייאמר שגם בלי ימד"ב הוא היה מזהה אותן, פשוט אחרי קצת יותר זמן.

הקול של הזמרת שמבצעת את שיר הפתיחה  של The Biggest Loser נשמע לי מוכר. Heather Small, אמר לי קול קטן במוח. אבל למה שזמרת בריטית מהניינטיז תבצע שיר פתיחה של סדרה אמריקאית, התווכחתי עם עצמי. חיפוש קצר בגוגל העמיד אותי על צדקתי.

האלבום הפותח את הדיסק און קי ששרון נתן לי הוא של Tracy Thorn. השם לא נשמע לי מוכר, אבל הקול כן. "נכון שזאת נו, ההיא, הזותי, הסולנית של Everything But The Girl?" שאלתי את דידי. הוא אמר שלא נראה לו ושהיא נשמעת כמו הסולנית של הקרדיגנז (היא ממש לא). את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד.

מצד אחד אני מאד שמחה שלמרות הליקוי המרחבי שלי, שמתבטא בין היתר בחוסר יכולת לזהות פרצופים שאני אמורה להכיר ובבלבול בין אנשים שלא דומים כלל אבל בעיניי חד הם, אני מצליחה לזהות שחקנים תוך שניות. אני עוד יותר שמחה שאני מזהה קולות ועושה קישורים בין שירים ולהקות. מצד שני, בל נשכח שמדובר בי, כלומר באישה שמתקשה לסנן גרויים. כל צפייה בטלוויזיה הופכת למטרד, כשעוד ועוד פרצופים מוכרים מציפים את התודעה שלי ולא נותנים לי מנוח: היא מוכרת לי. איפה ראיתי אותה? אני נשבעת שאת השחקן הזה כבר ראיתי איפה שהוא. ועד שאני לא נזכרת או קמה למחשב לבדוק, אין לי מנוחה. וכך, במקום להירגע מול הטלוויזיה או לטבוע בצלילים, המוח שלי עובד על טורים גבוהים (למה שלא נקרא להפרעה הנפשית בשמה – אובססיה), פותח מגרות על מגרות בניסיון למצוא את הגרב השנייה התואמת, לסגור מעגל בלי לגרום קצר למערכת. אייייף.

אבל אני חושבת שהחלק הטוב בהתבגרות הוא להכיר את עצמך ולפתח ביטחון עצמי היכן שפעם היה דימוי עצמי נמוך וביקורת עצמית. כשהייתי חיילת, קלטת בטייפ של בחור שנתן לי טרמפ נשמעה לי מוכרת. "זה יאזו?", שאלתי אותו. הוא חייך. "לא, זה אירייז'ר". איך שאני התפדחתי. איזה סתומה אני שאני לא מבדילה  בין קול של אישה לקול של גבר, ייסרתי את עצמי. עלק חובבת מוזיקה. אני לא זוכרת  כמה זמן עבר עד שהבנתי שאני לא עד כדי כך סתומה, ושמה שזיהיתי היה החותם הייחודי של וינס קלארק. היום אני כבר פחות מפקפקת בעצמי. אם זה נראה או נשמע לי קשור, זה כנראה קשור, גם אם דידי מתווכח איתי.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • shimurim  ביום 30 באוקטובר 2010 בשעה 0:54

    הידד! מוזיקה חדשה להוריד.

    בהקשר לשאר, אני מאוד שמחה לאינטרנט ברגעים כמו אלו. פעם היינו צריכים להישאר עם התהיות האלו עד שהיינו פוגשים משהו שיודע.

    • tammyn  ביום 30 באוקטובר 2010 בשעה 1:15

      כשאני חושבת על זה, לא נראה לי שאי פעם דיברנו על מוזיקה. אין לי אף לא קצה קצהו של מושג מה הטעם שלך.
      נראה לי שלך ולשרון לא יחסר על מה לדבר אם אי פעם תזכו להיפגש.

      • shimurim  ביום 30 באוקטובר 2010 בשעה 12:37

        אני אשמח 🙂
        גם אני לעיתים לא ממש יודעת מה הטעם שלי. יהיה נחמד ללמוד…

  • שרון רז  ביום 30 באוקטובר 2010 בשעה 6:44

    הבכת אותי. האיש המקסים הזה התעורר בארבע בבוקר ביום שבת וקורא את הפוסט היפה הזה בחמש וחצי בבוקר. הילדים שלו ישנים בחדר הסמוך והוא על המחשב. טוב ששמתי את הגאן קלאב. היה לי חשוב בין כל האלבומים החדשים לשים גם עוד קצת אבני יסוד. זו היתה אחת הלהקות האהובות על מיכל ניב, שהשמיעה אותם המון. אחת הלהקות הכי חשובות ונהדרות במוזיקה הלא מיינסטרימית. את צריכה להשיג, תורידי, את הטרייסי ת'ורן הראשון, מתחילת שנות השמונים, אחד האלבומים הכי מלנכוליים אנגליים קסומים שאי פעם תשמעי, יש לי אותו בדיסק מקורי אז הוא לא נמצא על הדיסק און קי שלך. מתחבר לכל הכתוב, לא בקטע של שיכחה, אלא בקטע של פרצופים וצלילים שאתה מזהה ונדבק אליהם. זה קורה לי למשל עם נשים יפות בקולנוע. הפרצוף של סקרלט ג'והנסן "סומן" על ידי עוד בסרטים המוקדמים שלה כמו הסרט ההוא עם סטיב בושמי.

    • tammyn  ביום 30 באוקטובר 2010 בשעה 9:18

      למה התעוררת כ"כ מוקדם? אני הלכתי לישון ב-1, התעוררתי מתישהו לפנות בוקר וחזרתי לישון (בעזרת כדור) עד 8, ואני מבואסת ממיעוט השינה. איך תתפקד היום? שנ"צ?
      סקרלט ג'והנסן היתה ילדה בת 17 בסרט שהזכרת, Ghost World. שמתי לב אליה אז, אבל רק באבודים בטוקיו היא באמת הרשימה אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: