ארכיון קטגוריה: גוף ונפש, יוגה, מדיטציה ורוחניות

חודש בלי יוגה אבל עם מחלות

בשבוע האחרון של פברואר נפלתי למשכב. דידי חזר מנסיעת עבודה לברצלונה חולה, ואני חיש מהר הדבקתי אותו (במובן של סגירת פערים, במובן הרפואי הוא הדביק אותי).

זה התחיל ככאב גרון (כרגיל), שהתחלף תוך 36 שעות לסימני הצינון/שפעת המוכרים עד לזרא: שיעולים, עיטושים, נזלת, אף סתום, עייפות וחולשה. לקח לשנינו הרבה זמן להחלים. ככה זה כששנינו חולים יחד. אחרי שלושה ימים שאני חולה, אני גם נכנסת לדכאון (לא במובן הקשה של המילה). אני שוכחת איך זה להרגיש טוב, תוהה למה לוקח לי כ"כ הרבה זמן להחלים, ושוקעת במרה שחורה על כך שאני צריכה לעבוד כשאני חולה, או, לחילופין, שאני מבטלת עבודה כי אני חולה.

בסוף עבר. לקח יותר משבוע וחצי, אבל עבר.

במקביל, במהלך כל חודש מרץ לא התקיימו שיעורי יוגה. עד כמה שקשה לי לגרור את עצמי ליוגה מדי יום שני – הליכה מהירה של כרבע שעה ברגל כי אין חנייה באיזור, כשבד"כ קר נורא ובשעה שקצת מאוחרת לי – זה תמיד שווה את המאמץ. אני תמיד חוזרת משם רגועה יותר וסוערת פחות.   

לפני 8 ימים, החל גרוני לכאוב. לא האמנתי שזה קורה לי שוב. אלא שהפעם מאן כאב הגרון לעבור. מצד אחד, לא הופיעו סימני צינון או שפעת. מצד שני, רבאכ, ממש כאב לי לבלוע והרגשתי סוג של חולה ועייפה. בשני חתכתי את יום העבודה מוקדם, בשלישי לא היתה ברירה ועבדתי, אבל בכל רגע אפשרי הלכתי למיטה לנוח, ברביעי נחתי וזה לא עזר בכלל, בחמישי לימדתי ובשישי בבוקר היה לי כנס צוות שלפניו היה לי לילה מועט שינה. 

בשבת כבר הייתי בשפל המדרגה, פיזית ומנטלית. ממש נבהלתי שעד עכשיו כאב הגרון לא עובר, הייתי מותשת מקשיי הבליעה ומההתעוררות עם גרון יבש, נפוח ודואב, הרגשתי שאין לי כוח לשום דבר מצד אחד אבל שמשעמם לי נורא מצד שני, ומה יהיה ומה זה אומר על המערכת החיסונית שלי ו.. ו.. ו…

רק ביום ראשון – שבו ביטלתי את כל שיעוריי והתחיבויותיי – נחתה עליי ההארה שאולי כדאי לקבוע תור לרופאה. אתמול הייתי אצלה וכצפוי, דלקת גרון חיידקית בשלב המוגלה. רשמה לי אנטיביוטיקה לחמישה ימים. הרוקחת לא הבינה למה חמישה כשהטיפול הרגיל הוא עשרה ימים. היא התקשרה לרופאה לברר וחזרה עם האמירה המעורפלת והמאד לא משרת ביטחון ש"הרופאה מקווה שבמקרה הז חמישה ימים יספיקו". אני יודעת שמזהירים לא להפסיק אנטיביוטיקה באמצע, אז נראה לי שאקבע תור נוסף לקראת תום המועד ואוודא מול הרופאה שהכל בסדר.

החדשות הטובות הן שאני בסוג של חופש מרוב העבודות שלי גם ככה, בגלל פסח וגם בגלל סיבות אחרות, כך שאנ יכולה להקדיש את הזמן והמנוחה שדרושים להחלמה בלי נקיפות מצפון או לחצים מיותרים. חדשות טובות נוספות הן שהאנטיביוטיקה פועלת את פעולתה והגרון שלי מציק לי הרבה פחות. מצד שני, אני סמרטוט. ללכת לדואר זה מעל לכוחותיי, שלא לדבר על מספרה (2 דקות הליכה מהבית), ספרייה או תכניות גרנדיוזיות יותר כמו לפגוש חבר לארוחת צהריים בגבעתיים. מנפלאות האנטיביוטיקה. זה אולי יישמע מוזר, אבל יש משהו מרגיע בלהיות סמרטוט גמור. קודם, היתיי חצי חולה, לא מספיק חולה כדי שיהיה ברור לי שאין מה לדבר על ללכת לעבוד, לעבוד מהבית או או לצאת מהבית. לא הבנתי מה קורה. עכשיו, ברור לי לגמרי. הכל הגיוני. יש לי דלקת גרון חידקית, אני לוקחת אנטיביוטיקה, ולכן אני סמרטוטית. תכננתי ללכת היום לדואר? נלך מחר. או מחרתיים. או בשבוע הבא.   

בינתיים אני רואה הרבה טלוויזיה, אם כי כמעט שלא זוכה לראות תכניות עד הסוף, כי אני פשוט נרדמת, וקוראת. סיימתי את "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס ואת הספר השלישי בסדרת פרסי ג'קסון, שמצא חן בעיניי הרבה יותר מקודמיו.

***

אתמול בערב נקשה השכנה מלמטה על דלתנו וביקשה ממש בנימוס שאם אנחנו ערים בין 2 ל-4 בלילה, שננסה לא לעשות רעש כי היא מתקשה לישון בעטיים של רעשי נקישות רפטיטיביים. מיד נמלאתי אמפתיה. דידי, שאכן ער בשעות האלה, הבטיח לשים לב ואני מצאתי לי אחות לצרה. כמוני, היא יודעת לזהות את ילדי השכנים בשמותיהם ובאינטונציה שבה אנו שומעות את אימותיהם זועקות אותם: אלה שמעירים בבוקר לבית הספר בחוסר סבלנות הולך וגובר, זה שכל בוקר רב עם אמא שלו כשהיא מבקשת להסיע אותו לגן והוא מצידו, מסרב להיכנס לרכב, זה שבבוקר דווקא לא שומעים אותו אבל מבלה את רוב אחר הצהריימים בצרחות אימים. כמוני, היא מלינה על כך שבכל רגע נתון מתבצעים שיפוצים בדירה סמוכה זו או אחרת ושבאופן כללי, האזור נחשב לשקט כי הוא לא על כביש ראשי או לא סמוך לבית ספר או מוסד רועש אחר, אבל בנוי ומאוכלס בצפיפות וסובל מרעש כמעט בלתי פוסק של שכנים. כמעט נפלתי על צווארה. 

אני חייבת לציין שבניגוד לה, הסכנתי עם הרעשים האלה והם פחות מפריעים לי ברמה העקרונית והכועסת. כשאני מתעוררת בבוקר מהקריאות "נועם, נועם, תיכנס לאוטו אמרתי" שזוכות לתגובה הציונית ההולמת "וואאאהההה", אני לא מתבאסת ולא מתכעסת. אני יודעת שתוך דקה וחצי, אחרי שלב האיום להשאיר אותו שם או לקרוא לאבא, נועם ייכנס לאוטו ויהיה שקט. אני גם יודעת שהשעה כנראה 7:30 או 7:45 מבלי שאצטרך לפקוח עין או לנקוף אצבע. השיפוצים מבאסים, אבל נמשכים רק עד שיורד הלילה, והרעשים הרפטיטיביים, נו, אלה עדיין מחרפנים אותי. כאלה אנחנו, האוטיסטים. השכנה שלי עדיין בשלב התסכול הנוראי כי היא עברה לבניין רק לפני מספר חודשים, בחושבה שהיא מצאה לה דירה נחמדה באזור שקט וגילתה שעל לא עוול בכפה לא נותנים לה לישון. יו, איך שאני מבינה אותה. 

מודעות פרסומת

2008 שלי

1. מה עשית ב-2008 שלא עשית בעבר?
השתתפתי במסיבת רווקות. ממוגרפיה (כואב!). העזתי לנסות להשיג את מה שאני רוצה ולהאמין שיש לי שליטה מסוימת על נסיבות החיים שלי.

2. האם קיימת את החלטות ראש השנה שלך, והאם יהיו לך חדשות לשנה הבאה?
לא היו. השאיפות לשנה הקרובה הן להמשיך להשתפר אישיותית, באיך שאני חיה, ומקצועית, במה שאני עושה. להיות חברה טובה יותר של עצמי ושל אחרים. לרזות 5 ק"ג. לנסות להימנע מחיכוכים עם הסביבה.

3. האם למישהו קרוב אליך נולד ילד?
לחברתי אפרת נולד ילד שני.

4. האם מישהו קרוב אליך מת?
לא.

5. באילו ארצות ביקרת?
בשום מקום. אני עדיין בטראומה ממטוסים ועבדתי קשה מדי מכדי לקחת חופשה, אפילו בארץ.

6. מה היית רוצה ב-2009 שחסר לך ב-2008?
שינה טובה ונטולת חרדות. לשכב לישון בלילה בלי מחשבות על איך נרדמים וחשש מאי הרדמות, בלי נדודי שינה, בלי חצאי כדורי שינה. לקום בבוקר בלי לרוץ לראות מה השעה והאם ישנתי די.

7. מה היה ההישג הגדול ביותר שלך השנה?
להיות יותר אותנטית עם עצמי ועם הסביבה. תוצאה של רמות חרדה מעט נמוכות יותר (הדרך עוד ארוכה), ביטחון עצמי מעט גבוה יותר (ומפותלת) וחיבור חזק יותר לעצמי (זה שיש בכלל עצמי זה הישג יחסית חדש).

8. מה היה הכישלון הגדול ביותר שלך?
לפתור את בעיית השינה שלי.

9. סבלת ממחלה או מפציעה?
הדברים הרגילים: כתמים כחולים כל פעם שאני נתקעת ברהיט, הצטננויות ושפעת. נקעתי את הקרסול קלות. נזקי השמש עברו פאזה: מריבוי נקודות חן לכתמי פיגמנטציה על הפנים.  

10. מה היה הדבר המוצלח ביותר שקנית?
תנור חימום ב-89 ₪ בסופר.

11. התנהגותו של מי הייתה ראויה לשבח?
דידי והחברים שלי, הוותיקים, החדשים והמחודשים.

12. התנהגותו של מי זעזעה וציערה אותך?
בואו נגיד שהחלפתי השנה מקום עבודה, ולא כי העבודה לא היתה מתגמלת או מעניינת. אבל לא ממש זעזעה, יותר ציערה והרגיזה.

13. לאן הלך רוב כספך?
למחזור המשכנתא, לתשלום שכר הדירה הגבוה יותר בדירה שאנחנו שוכרים מזה שמניבה הדירה שאנחנו משכירים, לטיפול פסיכולוגי, לחתונה של אחי (שמלה פלוס צ'ק), להתקנת דלת תרמית אקוסטית בחדר השינה.

14. מה ממש, ממש, ממש גרם לך התלהבות?
הכניסה המחודשת שלי למשחקי תפקידים והאנשים המדהימים שאיתם אני משחקת, התופים ברוק בנד, האחיינימים שלי.

15. איזה שיר תמיד יזכיר לך את 2008?
בושה גדולה, אבל אין כזה. עלק, חובבת מוזיקה.

16. בהשוואה לתקופה זו בשנה שעברה, האם את:
מאושרת או עצובה יותר?
מאושרת יותר.
רזה או שמנה יותר? שמנה יותר, אבל לא בהרבה. בדיוק חמשת הקילוגרמים שהופכים אותי מבסדר גמור, אולי אפילו רזה, למישהי שמאד תלוי מה היא לובשת.
עשירה או ענייה יותר? קצת עשירה יותר.

17. מה את מצטערת שלא עשית יותר?
הבעתי רגשות חיוביים בפני אנשים שאני רוחשת להם כאלה. חלקתי את רגשותיי עם הקוראים כאן, ובכלל, כתבתי יותר.

18. מה את מצטערת שלא עשית פחות?
איבדתי את שלוותי ואת האופטימיות.

19. איך בילית את הסילבסטר?
בבית, עם דידי ושבעה חברים. כל אחד הכין חלק אחר מארוחת ערב מושקעת ביותר, התלבשנו במיטב מחלצותינו, קישטנו את הבית ושתינו שמפניה בחצות.

20. מה הייתה תוכנית הטלוויזיה האהובה עליך?
העונה השלישית של "ישנן בנות". אמנם לא בציר 2008, אבל רק השנה יצא לי לצפות בה. כל ריאליטי ששודר כמעט, פרט למפרץ האהבה. "בית הבנדיטים הקטנים" בערוץ 8, עם הרול מודל האולטימטיבי שלי, ד"ר טניה ביירון.  

21. האם את שונאת מישהו כעת שלא שנאת בתקופה הזאת בשנה שעברה?
לא. יש אולי שני אנשים שאני שונאת בכל העולם, וזו שנאה עתיקת יומין.

22. מה היה הספר הטוב ביותר שקראת?
קראתי הרבה פחות השנה יחסית לשנים אחרות, ולא זכור לי ספר שהפעים אותי. הרלן קובן שומר על רמה גבוהה ואחידה, אם כי הוא לא סופר מופת לדעתי אלא רק טוב מאד לסוגו. בעצם, אולי "יש ילדים זיגזג".

23. מה הייתה התגלית המוזיקלית הגדולה ביותר שלך?
הדרה לוין ארדי, מיספלג. אני. פעמיים שיחקתי רוק בנד, וגיליתי (דרך תגובות של אחרים) שאני כנראה מתופפת לא רע.

24. מה רצית וקיבלת?
עבודה מעניינת בשכר טוב ותנאים הוגנים, דירה באזור שקט ללא רעש מטוסים, הצעות שוטפות לפעילויות מעניינות וכיפיות עם אנשים מעניינים וכיפיים בסופי שבוע ובחופשות.

25. מה רצית ולא קיבלת?
שינה נקייה מהפרעות חיצוניות ופנימיות. דירה שקטה ולא רק באזור שקט. בטחון כלכלי.

26. מה היה הסרט החביב עליך השנה?
"השתולים". שוב, אמנם לא סרט שנעשה השנה אבל סרט שצפיתי בו רק השנה. ג'ונו היה חמוד, בבל היה טוב מאד.  הסרט שהכי פחות אהבתי: האביר האפל.

27. מה עשית ביום ההולדת שלך, ובת כמה היית?
38. חגגתי עם חברים בסב קוץ' מילגה בשבת אחה"צ. היה רגוע ומקסים.

28. איזה דבר אחד היה הופך את השנה שלך מספקת יותר לאין שיעור?
שינה טובה. ימים שבהם אני מתעוררת אחרי פחות מדי שעות שינה או שינה טרופה הם סבל בל יתואר. לא רק העייפות אלא כל מה שמסביב. דפוסי המחשבה המתפרעים כמו תרשים של מכשיר פוליגרף מקולקל, השלווה והתחושה שהכל בסדר שנ
רמות, החרדה מכך שלא אשן טוב גם בלילה הבא, הזמן שלא עובר, חוסר הכוחות. כמעט כל צרימה שהיתה לי ביחסים עם הסביבה התרחשה בימים כאלה.

29. איך היית מתארת את התפישה האופנתית האישית שלך ב-2008?
כמו זו של 2007 – איזו תפיסה? איזה אופנתית? וברצינות: ביום יום כמעט אפס השקעה, באירועים מיוחדים לדפוק הופעה מתוקתקת, כולל שיער, איפור ואקססוריז.

30. מה שמר על שפיותך?
הפסיכולוגית שלי, דידי, מרב ואייל. וגם אני, קצת.

31. איזה סלבריטאי או דמות ציבורית מצא חן בעינייך יותר מכל?
אסי עזר.

32. אילו נושאים פוליטיים העסיקו אותך יותר מכל?
זכויות נשים, זכויות בעלי חיים, זכויות מיעוטים, השד העדתי החי ובועט בארץ ובארה"ב.

33. למי התגעגעת?
לאחיינים שלי, שמאז שהתחלתי לעבוד ועברתי מחולון לר"ג אני רואה אותם פחות.

34. מי היה האדם החדש המוצלח ביותר שהכרת?
עמית, שצירף אותי לקבוצת משחקי התפקידים שלו והתחיל לעבוד בחברה שלי במקביל. אני כל כך מחזיקה ממנו בכל כך הרבה רמות, שאלמלא הוא היה גיי, דידי כנראה היה מפרגן הרבה פחות לקשר בינינו.

בכיוגה

ביום שני בערב יצא שהייתי התלמידה היחידה בשיעור יוגה.

תרגלנו נשימות. הזכרתי שיש לי בעיה עם נשימת קפלבטי. זו טכניקת נשימה שבה ממלאים את הבטן אוויר בשאיפה, ובמקום לנשוף אותו בהדרגה החוצה, עושים זאת בכיווצים קצרים של הבטן. משהו שם לא מסתדר לי. מה יוצא החוצה ומה נכנס פנימה. האוויר, הבטן.

תרגלנו קפלבטי.

יגעת ומצאת? אל תאמין. מהר מאד לא הצלחתי אפילו למלא את הבטן באוויר. קנה הנשימה שלי כאילו התקצר והוצר והאוויר סירב להגיע לבטן ולמלא אותה. 

אני עוד שניה בוכה, הזהרתי את המורה.

עברנו לתרגל נשימה דרך נחיר אחד. או, זה הלך טוב.

ואז חזרנו לקפלבטי הארורה, ומימשתי את איומי. התחלתי לבכות. בלי קול, רק דמעות חמות ותחושת תופת מהבילה עמוק בפנים. חרדה, כאב ואימה התכדרו לפתיתים רכים והתגלצ'ו להם החוצה דרך הנשימה והדמעות.

הלב פעם בשקט ובאיטיות, הנשימה היתה סדירה, האיברים היו רפויים. ממש לא מה שבדרך כלל מתקשר לחרדה, כאב ואימה.

כמו הלילות האלה שבהם אני נעורה משנתי באמצע הלילה ולא מצליחה לחזור לישון. שעה שלמה אני שוכבת בחושך, בתנוחת עובר, נושמת בשלווה, אפופה ברוגע הלילה והשינה. רק מה, לא מצליחה לחזור לישון. מחשבות שחורות עוברות לי בראש, החרדה מזדחלת במורד עמוד השדרה, אבל הגוף שקט ורפוי ורך.

השיעור הסתיים ושבתי הביתה. עד סוף הערב לא הצלחתי לנשום עמוק. אבל באותו הלילה, ישנתי מצוין.

אני כל כך שמחה שחזרתי לתרגל יוגה. יוגה היא סוג של משכין שלום בסכסוך האזורי המתמשך ועתיק היומין שמתנהל לו בין נפשי וגופי עם מעט מדי שביתות נשק וסיכוי שלעיתים נראה קלוש ולעיתים ממשי לשלום. 

חוץ מזה, מחר יש לי יום הולדת. האח!  

שוב בעניינים

אתמול חזרתי לתרגל יוגה. דידי אפילו בא איתי. היה טוב.

בעקבות זאת, התחלתי ללכת מהעבודה הביתה ברגל. הלכתי אתמול והיום. 45 דקות בערך ממתחם הבורסה לאזור השלישות.  

אני חושבת שיחד עם קמפיין משחק התפקידים החדש, העניין המחודש שלי במוזיקה והעובדה שאני עוד מעט הולכת למסיבה שאני מצפה לה ולא חוששת ממנה, אפשר לומר שאני שוב בעניינים. התגעגעתי.

באולינג

בשבת יצאתי עם דידי וחברים לשחק באולינג. מעבר לכך שהיה כיף, היה בזה גם ערך מוסף מבחינתי ומבחינת התהליך שאני עוברת כרגע. 

הייתי ראשונה, בחרתי כדור וזרקתי אותו מעדנות. הוא התגלגל לאיטו על המסלול, הפיל כמה פינים, ואיכשהו גם היתר נפלו בעצלתיים. הסטרייק הכי מבולבל שראיתי. ממש לא זריקה מלאת עוצמה שהעיפה את עשרת הפינים בבום.

במהלך המשחק הרגשתי שמה שחשוב לי הוא לא להפיל כמה שיותר פינים אלא להשתחרר, להוציא אגרסיות, להתבטא רגשית. הסביבה היתה מספיק תומכת כדי שלא יהיה לי אכפת להיראות מגושמת או מוזרה מבחינת ההתנהלות שלי, פחד שמלווה אותי רוב חיי, שהוא בעצם פחד משיפוט שנובע מחוסר קבלה עצמית. לפני חלק מהזריקות יצא לי ניתור גדיי, לפני זריקות אחרות שחררתי מעין צעקת קוואבאנגה, רק בלי העיצורים. מספר גושי הפלסטיק שצנחו היה משני לחוויית ה-liberation. 

על הצג הופיעה מהירות הזריקה. דידי עבר את ה-20 קמ"ש. הנשים האחרות בחבורה התקרבו ל-20 קמ"ש. אני, בשיא חוסר המעצורים והנכונות להתפרע  הגעתי ל-14.87 קמ"ש. מעבר לכך, זעקות השבר שלי לא הפחידו את היתר אלא שעשעו אותם (וגם אם היו מפחידות אותם לא היה לי אכפת), והדילוגים הקדם זריקתיים שלי נתפסו בעיניהם כחמודים. 

זה הזכיר לי את הסדנה הראשונה למשחק, שבה הרגשתי בטחון לשחרר, להוציא, להתנער ממעצורים. לפעמים הייתי בטוחה שאני מזעזעת את אמות הסיפים של המקום כשבפועל מה שיצא היה מתון ועצור לטעם המורים. בפנטזיות אני נשר, במציאות אני תוכי.    

למעשה, רק כשאני בהתפרצות כעס אני מצליחה לשחרר רגשות בעומה שמפחידה את הסביבה (ואותי), וזה שחרור לא בריא, שאני מרגישה שגוזל המון כוחות מהגוף שלי. 

החוויה הזו גרמה לי להיות מודעת עד כמה גדול הפער בין הצורך שלי להביע רגש לבין היכולת והתעוזה שלי לעשות כך. רק עכשיו אני מגלה כמה רגשות אצרתי ועצרתי במשך השנים, כמה פחדתי להביע אותם מפחד שהסביבה תדחה אותי לחלוטין אם אביע אותם, וכמה הפחד הזה לא מושרש ונובע מחוסר קבלה עצמית, חוסר אהבה עצמית, שיפוט עצמי מחמיר.

אני גם מגלה בשבועות האחרונים שלבטא רגשות שפחדתי מול אנשים שאני אוהבת וסומכת עליהם לא גורם להם לדחות אותי אלא דווקא מקרב בינינו. פחד, פחד, פחד, ההיפך מאהבה.  

אני לא אוהבת להרוג דמויות במשחקי מחשב. לא אוהבת כשאנשים מתים בסרטים, גם אם הם רעים. אבל פתאום בא לי להירשם לאיזה חוג אמנויות לחימה אקטיבי שבועטים בו (בשק או באוויר, אם אפשר, לא באנשים), לעסוק בפעילות שעיקרה ניקוז החוצה באופן אקטיבי. באופן מובנה, לא כזה שדורש חשיפה רגשית כמו סדנת משחק.   

סיימתי במקום שלישי מתוך חמישה את משחק הבאולינג. אבל זה רק במספרים. מבחינתי, ניצחתי בכך שהפלתי, ולו רק להרף עין, את המחסום.  

***

אני מזכירה את ההפגנה נגד רעש המטוסים היום ב-18:00 מול רחבת עיריית חולון. בואו בהמוניכם. 

ומחר יש לי יום הולדת!

 

 

משבר

הערת אגב: הוספתי בתפריט הימני רשימה של פוסטים שאני אוהבת במיוחד. תודה לכרמל, שממנה לקחתי את הרעיון, ושכותבת כל כך יפה ואמיתי על החיים שלה (ושלי, למרות שהיא לא יודעת את זה).

אני במשבר.

קשה לי להבין מה קורה. הפסקתי לברוח מעצמי ומהבעיות. חומות הכחשה איתנות ועבות נפלו. אמרתי לעצמי שזה כדי שאוכל לבנות את עצמי מחדש, לעשות מה שאוהבת. אבל נכון לעכשיו התוצאה היא שאני בלי הגנות ומגלה עצמי קטן ומכווץ. דברים שאהבתי ושאבתי מהם הנאה ונחמה כבר לא עושים לי כלום ואין לי סבלנות אליהם: צפייה בטלוויזיה, ספרים, מוזיקה. אני מורידה ומסלקת את מה שאין לו באמת ערך בעיניי, אבל לא מוצאת משהו שימלא את החלל שנוצר.

אין עבודה שצריך להקדיש לה כוחות וזמן. יש בעיה בלתי פתירה של שינה. כל זאת  מותיר אותי בשלושה מצבים. את שלושתם אני חווה כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת. 

הראשון, סבל. כשאני לא מוצאת מנוח, עייפה ולא נרדמת, מדוכאת ולא מבינה מה הבעיה שלי ולמה אני לא מצליחה להיות מאושרת. כשאני קולטת שאני לא מחוברת לעצמי וחווה את העולם דרך פעמון זכוכית ופסקול שאני מדקלמת לעצמי בידיעה שהוא שקרי אבל הוא היחיד שיש לי במאגר. סבל קיומי, אני קוראת לזה. לא סבל מכאב גב או מידיעה קשה שהתקבלה. סבל נטול התחלה וסוף וסיבה והיגיון. סבל ממשי וגורף.   

השני, ריקנות. כשאני ערה ומשועממת ולא מצליחה לחשוב על משהו שאני רוצה לעשות, שבא לי. מנסה להתחבר לעצמי, לגדול, להתפתח, ולא מצליחה. לא מצליחה לעשות מדיטציה או לקרוא ספרי עיון שרק אתמול התחברתי אליהם והבנתי דרכם תובנות חשובות. מכירה בתבוסה לעשות משהו משמעותי שיקדם אותי ומנסה לעשות משהו מועיל כמו לתייק, לסדר, לקפל כביסה, לשטוף כלים או לצאת לסידורים.

השלישי, אופטימיות ורגיעה. ברגעים שבהם אני כן מוצאת שלווה או סיפוק או מנוח. בדרך כלל כשאני מצליחה להתחבר לעצמי או למישהו אחר. כשדידי ואני מתחבקים במיטה ומדברים על האלבום החדש של קייזר צי'פס שהוא משמיע לי (ואני אפילו מצליחה לאהוב שיר אחד) או על הא ועל דא. לא על הבעיות הקיומיות שלי.

יש גם מצב רביעי, שבדרך כלל מעביר אותי ממצב א' או ב' למצב ג', והוא עצב על סף בכי. כשהדמעות מצליחות להגיע סוף סוף, אני מתחברת לעצמי והסבל פוסק, הריקנות מתמלאת.

אני לא מצליחה לשלוט במעברים האלה. כשאני במצב של סבל או ריקנות אני לא יודעת איך לצאת מהם.

אני לא יודעת כמה זמן התקופה הזו תימשך והאם ארגיש טוב יותר והאם אצליח במשימתי להיות מאושרת, רגועה, מחוברת לעצמי ולחיים ולהווה. כל יום דברים משתנים ומתהפכים. אין דפוס, אין קביעות. אני כבר לא מנסה אפילו לגבש תיאוריות ולהסתכל על השבוע, שבועיים, חודש, שנה האחרונים ולסדר הכל בפאזל גדול. המילים שאני אומרת הכי הרבה הן "לא יודעת".  

אני כן יודעת שמה שאני זקוקה לו כרגע הוא המון אהבה ואמפתיה. אני, שלא אוהבת לגעת באנשים ולא סובלת כשנוגעים בי, פתאום זקוקה לכל החיבוקים בעולם, גם מזרים מוחלטים. רוצה לשים את הראש על מישהו או מישהי, שילטפו אותי ושיגידו לי שהכל יהיה בסדר.

כולם סביבי עסוקים בשינה. ישנת טוב? אבל זה בכלל לא העניין. זה סימפטום. לפעמים אני מצליחה להירדם בשלווה ולספוג את התעוררויות הלילה ורעשי המטוסים ולקום בבוקר שלווה. כמובן שאם אשן טוב ובאופן טבעי והשינה תפסיק להיות בעיה יהיה קל יותר. אבל גם כשאני ישנה טוב זה לא מבטיח יום קל או שמח או שונה. 

יש לי המון זמן. מה שתמיד רציתי. המון זמן ומעט מאד אילוצים. חוץ מהשינה, כמובן. הלילות האלה שבהם אני נרדמת לשעה, מתעוררת, ואז לא מצליחה להירדם, מרגישה חסומה, לא מבינה מה קורה ולמה, וזה קשור למטוסים אבל לא רק, הם לילות נוראיים. הפחד ממה אקרה אם לא אירדם, הרצון לישון, חוסר ההבנה של מה קרה לי פתאום וחוסר המוצא.

בלילות האחרונים אני לוקחת כדור שינה. הוא עושה את העבודה – אני נרדמת ואני ישנה. אבל אני קמה סוג של עייפה ורובוטית וצריכה לעשות משהו אקטיבי ופיזי כדי לנער את תחושת הנמנום המלאכותית. 

אני רוצה להפסיק לקחת אותו אבל מפחדת מעוד לילה לבן שבו הדקות לא עוברות והפחד ממה קורה משתלט והיום שלמחרת רווי עייפות נוראית שמקשה עליי לחשוב בצלילות ולעשות משהו שמחלץ אותי מהדכאון ומהעייפות. 

אני רוצה להפסיק לפחד. ניסיתי והתאכזבתי מכל כך הרבה דברים. רוצה לצאת וליהנות אבל מפחדת שלא איהנה ואסבול, שלא אתחבר לאנשים, שלא אצליח לישון אחר כך. מה גם ששום יציאה שאני חושבת עליה לא מעוררת בי חשק.

אני גם רוצה קצת מנוחה. טיפול בתמציות באך, זיגוג כפול, הומיאופתיה, פסיכיאטר, פסיכולוגית, שני לילות בצימר, לילה בדירה של חברה בת"א, כדור הרגעה, כדור שינה א', כדור שינה ב'. אין לי כבר מושג מה גורם למה. ואני הלא הייתי כ"כ אנליטית ומנתחת ומנסה להבין ולבודד גורמים. פחדתי עד מוות מכאוס, מאובדן שליטה ועכשיו הכאוס משתולל. וחלק בי שמח, שישתולל, תסמכי על עצמך שייצא מזה משהו חדש ובריא וחי יותר. וחלק בי מת מפחד.

תהליך. אני מנסה לבנות את עצמי, לגלות מי אני ואיך חיים. יש הצלחות. הפסקתי להירתע מעבודות בית והן לוקחות ממני פחות אנרגיה. אני לומדת לזרוק דברים ולא לתייק או לשים בערימה, מבינה שזה לא חשוב. אני קצת פחות פוחדת מאנשים וממה יחשבו עליי כל הזמן, אבל עדיין כל דבר שקורה לי אני חושבת עליו כעל סצנה בסרט, או איך זה יישמע כשאספר למישהו. החלטתי להיות כנה עם הסביבה ועם עצמי עד כמה שאפשר.

ועד שזה לא ישתפר אני לא רוצה לחפש עבודה ולחזור למעל החיים הבוגר. כרגע אני בת 8 בערך וילדים לא עובדים. ילדים לומדים מי הם, ילדים נשענים על אבא ואמא, אלוהים מרחם עליהם עדיין. פחות מעל ילדי הגן אולי, אבל עדיין מרחם.

מהחלטתי להיות כנה נולד הפוסט הזה. וגם רשימת הפוסטים האהובים מימין. אלה שלא זייפתי בהם, אלה שלא ניסיתי לשקר לעצמי ולכם בהם. שלא ניסיתי להסוות את הפחד וחוסר היכולת בהצטחצחויות לשון ובהומור דחקאי. אלה שלא נכתבו מכעס אלא מאהבה, מאמפתיה, מחמלה. והפוסט הזה, שבעיניי מייצג כנות ואולי גם אומץ. הנה אני. אולי לא מי שחשבתם, אולי לא מי שדימיתם שהכרתם. אולי כן. אני לא יודעת.

תודה רבה לדידי, מירב, אייל, אודיה ואחותי שעושים כמיטב יכולתם לעזור ושאוהבים אותי כ"כ חזק עד שאני מצליחה גם להרגיש את זה ולא רק לדעת את זה. 

שנה טובה, מתוקה, מאושרת, רגועה ומחוברת לכולם.

כתבה על יוגה ב-Ynet

ב-Ynet התפרסמה היום כתבה על יוגה. למרות הכותרת הצהבהבה, הכתבה די חיובית ובאמת עושה סדר בציפיות מיוגה. פחות מתח כן, חיזוק וגמישות גם כן, הרזיה ממש לא.

אני מסכימה שיוגה לא עוזרת לירידה במשקל. ארבעה וחצי חודשים של תרגול פעמיים בשבוע, ולאחרונה גם בבית, לא השילו ולו קילוגרם בודד ממשקלי.

מצד שני, אני גם מסכימה עם הטוענים שזו לא מטרתה של היוגה.

יוגה היא לא בדיוק ספורט. היא פעילות גופנית לא אירובית ורגועה שמדגישה איכות ולא כמות. שריפת הקלוריות בה היא נמוכה מאד. אבל שלא כמו ענפי ספורט רבים, יש לה ערך מוסף בדמות חיזוק הקשר בין הגוף לנפש.

עבורי, לפחות, יוגה עוזרת להפיג מתח. מתח, כזכור, הוא האויב מספר אחת שלי. ומאז שלמדתי לנשום נכון, איכות החיים שלי טובה יותר. אני גם חזקה יותר והגוף שלי מתחיל להיראות מעט מעוצב יותר, בעיקר הזרועות.

תגובות הגולשים הן, כרגיל, שילוב של המשעשע, המזעזע וההזוי לחלוטין.  

ותודה רבה לאודיה על ההפניה לכתבה.