Category Archives: דברים טובים

יצתה העז מן הבית

לפני שנה וחצי בערך, שבקה הטלוויזיה בחדר השינה שלי חיים. 21 אינטש, CRT כרסתנית.

החלפנו אותה בדגם LCD דק גזרה, אך קצרה ידנו מלהוריד את הפגר הכבד שלוש קומות ברגל. היתה מונחת כאבן שאין לה הופכין בסלון, ועוררה את רוגזי מדי יום ביומו.

ביום שישי, הטלוויזיה בסלון, אויבתי משכבר הימים, הגדישה את הסאה ונכבתה כל רבע שעה, כשאני באמצע שיר ברוק בנד. מאז שהגיעה אל סלוננו, עוד כשגרנו בחולון, עשתה בעיות, וכאמור, מעולם לא שרתה החיבה בינינו. חשנו למחסני חשמל וקנינו טלוויזיה חדשה.

היום הגיעו המובילים עם הטלוויזיה החדשה ופינו את שתי הישנות. תפסנו שוונג וזרקנו גם את מערכת הסטריאו עתיקת היומין, על שני רמקוליה, נגן הקלטות הפעור שלה שלא נסגר כבר אי אלו שנים, ומגש הדיסקים המסתובב שלה שממאן להיפתח.

ועכשיו, נפתח הבית. יצתה ממנו העז, וכולו מרחבים פתוחים. לא להאמין עד כמה חשה אני שאיכות חיי הוטבה. דידי שמח על הטלוויזיה החדשה, ואני על ההתפטרות מההיא הישנה שהעיבה על שמי חיי שנה וחצי.

מעז יצא מתוק.

מודעות פרסומת

חנייה, יום הולדת ושנה טובה

אתמול הסתיימו עבודות השיפוצים המסתוריות והרועשות מתחת לבניין שלי, ועכשיו במקום גינה חולית ולא מדושאת יש לדיירי הבנין חניה צמודה. כיף גדול, הידיעה שיש לי חניה מתחת לבית ושאני לא צריכה לחפש חניה ברחוב או להרחיק עד לרחוב המקביל. תושבי תל אביב, שרגילים לחיפושי חניה מפרכים, יצחקו עליי, כי מהי נסיעה לרחוב המקביל, אבל עבורי זה שדרוג רציני. 

אמש גם חגגתי את יום ההולדת עם החברים המקסימים שלי על הגג הנעים אך חשוך של סב קוץ' מילגה. אין על ההרגשה הזאת, של להיות מוקפת בחברים טובים ולהרגיש את האהבה זורמת מהם אליי וממני אליהם. הייתי זקוקה לזה. החיבוקים והמגע זרמו לי בטבעיות, כמו גם המילים "אני אוהבת אותך". תודה לכולכם, אנשים יקרים וחמודים. אני כל כך שמחה שאתם בחיים שלי.

זו גם היתה הזדמנות להתגנדר קצת, ללבוש שמלה(!) מפריז(!!), להתאפר ולנעול נעלי עקב. בדיעבד, העקבים לא היו ההחלטה החכמה ביותר שקיבלתי, לנוכח אפלוליות הגג, רכות המזרונים והכריות והגבהים המשתנים של המשטחים, במיוחד לא אחרי צ'ייסר ערק, בלילו של יום שהקצתי בו ב-6:30, אבל ניחא.

יום ההולדת עצמו הוא היום, כך שארוחת החג המשפחתית תהיה גם חגיגת יום הולדת. אמא שלי כבר בישרה לי שהיא בדרך לקונדיטוריה לקנות לי עוגת יום הולדת. איזה כיף לי.

אני רוצה להודות לכל מי שקורא את הבלוג שלי על ההזדמנות לחלוק ולשתף ולאחל לכולכם ולעצמי שנה טובה. פשוט טובה. בריאות גופנית ונפשית, שלווה, קלות, נעימות. מגיע לנו, באמת.      

קיפוד

שלוש תחנות

תודה לשרון רז על ההזמנה.

1. כיתה ג'. ערב חורף גשום. אמא שלי מסיעה אותי לספריה בקרית שרת ומחכה לי באוטו. אני שואלת ספר לבד בפעם הראשונה. אולי "ילדות למופת" של הרוזנת דה סגיר? לא, זה זכרון מאוחר יותר. בכל אופן, זו היתה תחילתו של מסע מופלא ברחבי העולם, שכולו התרחש בתוך ראשי. יערות עבותים, אגמים קפואים, הרים מושלגים, ערבות צחיחות. כל מה שלא היה בישראל החמימה והלחה של ילדותי. 

התמכרתי.

הייתי הולכת לספריה ברגל, ובדרך חזרה משתרכת לאיטי, מבטי נעוץ בספר, נתקעת בעמודי חשמל, מפסיקה לקרוא באי רצון כשפגשתי ילדים שאני מכירה או כשהיה צריך לחצות כביש, ויותר מפעם אחת מסיימת את הספר עוד לפני שתמה הדרך הביתה. אז הייתי חוזרת לספריה, מבקשת להחליף ספר ונתקלת בתשובה שלא ניתן להחליף ספר יותר מפעם ביום.

בחופש הגדול בין כיתה ז' לח' עקפתי את המכשול: התנדבתי בספריה תמורת הזכות לשאול כמה ספרים שאני רוצה. מבחינתי היה זה בונוס משולש: בספריה היה ממוזג ונוח, לעומת החוץ הקופח והמיוזע, יכולתי לקרוא עד דלא ידע לא רק בבית אלא גם בשעות המתות בספריה, כשלא היתה עבודה, והעבודה עצמה – סידור ספרים והחזרתם למקומם – נעמה לי עד מאד. מה בא קודם, אורגד או אורלב? ג' באה לפני ל', אז אורגד. יופי, תמי.

בחופשות מבית הספר שלא היו ימי שבתון, כלומר בסוכות חנוכה, ופסח, מרב ואני היינו נוסעות בקו 1 לתל אביב, יורדות ברחוב אלנבי, נכנסות לחנות הענקית של סטימצקי ומתישבות כל אחת בפינתה עם ערמת ספרים. שעתיים לאחר מכן היינו ממשיכות את המסלול לדיזנגוף סנטר, אוכלות בבורגראנץ' וחוזרות הביתה לחולון.   

קראתי בלי הבחנה. קראתי הכל. מה שהתאים לגילי ומה שעדיין לא. כתבי שייקספיר, רומנים רומנטיים, ספרי פנטזיה, כל סדרת חסמב"ה, השביעיה הסודית, החמישיה הסודית. אפילו ניסיתי למצוא תעלומה בלשית בשכונה כדי שאוכל לחוות הרפתקאות דומות לאלה של קולין, ג'נט והאחרים. עקבתי אחרי ברנשים שנראו לי חשודים. הייתי קובעת פגישות עם ילדים מהכיתה בחצות מתחת לבית של אחד מהם, מנסה להישאר ערה עד השעה היעודה, אבל אף פעם לא מצליחה לשכנע את גופי לקום מהמיטה החמימה והנוחה, להתלבש וללכת את כברת הדרך. 

קראתי קלאסיקות לילדים ולנוער, קלאסיקות למבוגרים שהבנתי רק חלקית אם בכלל. תמיד סיימתי את הספר, גם כשלא נהניתי ממנו. אם אהבתי את הספר, קראתי אותו בנשימה אחת, דוחה כל פעולה אפשרית כולל אכילה ושינה. כשהיינו הולכים לבקר חברים של ההורים שלא היו להם ילדים בגילי, הייתי מוצאת את החדר עם הספרים, בוחרת לי ספר וקוראת. פעם שכחו אותי ונסעו הביתה בלעדיי.

הכי אהבתי את סדרת מרגנית. זיהיתי את העטיפות של ספרי הסדרה מרחוק, עוד לפני שהבחנתי בפרח המרגנית הלבן עם האמצע הצהוב. "מר אל, כאן אנה", "קסם שחור", "צ'רלי ומפעל השוקולד", כל סדרת נרניה. מי שערך את הסדרה הזו השפיע על חייהם של עשרות אלפי ילדים ושל דור אחד לפחות שהרחיבו את אופקיהם ואת מרחבי הדמיון שלהם בזכותו, והפכו לאנשים נאורים יותר בזכות הספרים המופלאים האלה.   

2. כיתה ט'. אני צופה בטלוויזיה, תכנית פופ. מדברים על ניק קרשאו ומקרינים את הקליפ של Human Racing. חץ ענקי מפלח לי את הלב. אני מתגוננת עם מילות בוז, אבל יודעת שנפלתי חזק. עד אז, מוזיקה היתה משהו שהיה רק ברקע ופנה רק להמסיפרה השמאלית שלי. אחותי אהבה את אבבא, והערכתי את המלודיה, היא ניגנה בפסנתר ואני בחלילית, בחוסר התלהבות, ואז בכינור, בחוסר התלהבות גדול אף יותר, ואז בפסנתר, בהשלמה. אמא שלי שמעה מוזיקה קלאסית ואופרות (טראומה שמי יודע אם תעבור אי פעם) ואבא שלי לא התחבר למוזיקה פרט להרב אלפרט. ניק קרשאו היה המוזיקאי הראשון שהרטיט את מיתרי ליבי, שעקף את השכל וההיגיון והזריק לי את הסם החזק מכולם. במשך ארבע השנים הבאות האזנתי אך ורק לו, והחשיפה שלי למוזיקה מגוונת יותר החלה רק בגיל 18. כששמעתי את Strangeways Here We Come התאהבתי במוריסי ובמוזיקת אינדי, והסכר נפרץ: הקיור, פיקסיז, קוקטו טווינז, כל מה שיצא תחת הלייבל 4AD, האוספים האלטרנטיביים של עיתון העיר, ניו אורדר, ניק קייב, Blur, Suede, פאלפ, מניק סטריט פריצ'רז, אלקטרוניק, סופרגראס, מרקורי רייב, גרבג', מקסימו פארק, בלוק פארטי, אינטרפול, קייזר צ'יפס, אדיטורז, Doves. כמעט כולם בריטים, ואלה שלא, בריטים של כבוד.

3. כיתה י"א. אחרי מיונים והכשרות שבכל אחד ואחד מהם הייתי בטוחה שאני נכשלת ועפה, טסתי לבריטניה לשישה שבועות במסגרת משלחת נוער של משרד החוץ. היינו בערך 50, דוברי אנגלית, צרפתית או ספרדית. ציוותו אותנו לזוגות ופיזרו אותנו ברחבי העולם. בן הזוג שלי היה דורי, שהיה בכיתה י"ב, ולבקשתי נשלחתי לבריטניה ולא לארה"ב. כל שבוע היינו בעיר אחרת: לונדון, גלזגו, אדינבורו, ניוקאסל, לידס ושוב לונדון. הרצינו על ישראל לבני נוער, בעיקר בבתי ספר. כמעט שלא נסעתי כי ניק קרשאו הגיע לישראל והיה חשש שתאריך הגעתו יחפוף לתאריכי המשלחת, אבל בסוף זה הסתדר ויכולתי לרקוד על שתי החתונות. כבר לפני כן גיליתי נטיות אנגלופיליות, אולי בהשפעת כל הספרים המתורגמים שקראתי שרובם נכתבו על ידי בריטים דוגמת ריידר הגרד, ק.ס. לואיס, רואלד דאל וההוא, ג'ון רונלד רעואל, וחיבתי לניק קרשאו גם היא תרמה לא מעט להיכרותי וחיבתי לתרבות הבריטית, אבל ששת השבועות הללו ב-1987 קיבעו את הפיקסציה (להבדיל מהפיקסיזציה, שהגיעה כמה שנים מאוחר יותר) באופן סופי ומוחלט. הנשיקה הראשונה שלי היתה אז, עם נער בריטי. שמרתי על קשר מכתבים עם כמה וכמה אנשים שפגשתי, ואחד מהם הפך ברבות הימים לחבר שלי למשך שנה וחצי. ידידי ההולנדי חינס אמר לי פעם, ולא באהדה, שאני יותר בריטית מישראלית בעיניו (וכולנו יודעים עד כמה ההולנדים מחבבים ישראלים, כך שמחמאה גדולה הוא לא התכוון לתת לי באבחנתו זו), וג'יי, בעלה האמריקאי של חברתי מירי, מעריצת ניקרשאו ואנגלופילית לא קטנה בפני עצמה שמתגוררת היום בניו ג'רזי דווקא, הבחין אותי מיתר חברותיה בכך שכינה אותי "הבחורה הבריטית ההיא". אז לא, אני הרבה יותר ישראלית מכל דבר אחר, בגלל השפה בעיקר. אני צופה בתכניות מקור לא פחות מאשר בסדרות בריטיות, אבל כנראה שהרבה יותר בתכניות בריטיות מאשר בתכניות אמריקאיות. רוב הספרים שאני קוראת ואוהבת הם של סופרים בריטיים (ג'ונתן קו, למשל), אבל עמוס עוז הוא עדיין אמן השפה האולטימטיבי בעיניי. המוזיקה שאני אוהבת, כבר אמרנו, כמעט כולה בריטית, אבל אני אוהבת גם לא מעט שירים ואמנים ישראליים, החל מהרוק המזרחי של שנות השבעים, דרך מינימל קומפקט, פורטיסחרוף ויוסי אלפנט, וכלה בטיפקס, כנסיית השכל, הדרה לוין ארדי ושירים נבחרים של שרית חדד ומירי מסיקה. ואמריקה? אולי בגלגול הבא.   

אני מעבירה את השרביט להיפ, מיכלי (גע"ס), גילי ואיתמר.

איזו מין שלווה

לאורך השנים יצא לי לקרוא ולהאזין לסיפורים של אנשים שעברו הארה, כמו אהרון אקהרט. העוצמה של השלווה שהם מספרים עליה משכה אותי והפחידה אותי בד בבד.

לא עברתי הארה. רחוק מכך. אבל בשבועות האחרונים, אולי קצת לפני, אולי אחרי, משהו טוב קורה לי. משהו בחוויה הבסיסית והעמוקה ביותר שלי את החיים נרגע, שכך, הזדכך. אין לי מילה מדויקת.

יש לי חלומות מוחשיים להפליא שאני מתעוררת מהם בתחושת מתיקות ורכות אין קץ. 

עכשיו היו אצלי אחייניי המתוקים, שגדלים להיות ילדים ממש לעניין. כאלה שתענוג לדבר איתם. מצחיקים, חמודים, חכמים, ועדיין מלאי תום ורכות. אחד שיחק במחשב, שני קרא ספר קומיקס. קיפלתי כביסה ונשמתי אותם. כשהם התווכחו על זמן מחשב, פישרתי ביניהם. כשאחד ביקש, הקראתי לו את אותו ספר שהוא כל כך אוהב פעמיים, פעם אחת בעברית ופעם שנייה באנגלית.

כשאני חושבת קדימה, על העתיד, במקום לראות קירות שחורים, קשיים ,מכשולים, פחדים והזדקנות, אני רואה אפשרויות, פוטנציאל ואור. Yes I can.

לפעמים השלווה הזו מלחיצה אותי. לפעמים אני בו זמנית חרדה ושלווה.

טפו טפו טפו. שיישאר ככה.

***

אני כבר בעונה 5 של ישנן בנות. קיבעון קייט מניג עבר לי איפשהוא בעונה 3 או 4, לא מעט בגלל התסרוקת הכעורה שעיטרה את ראשה בעונות האלה. בעונה 5 היא שוב נראית נפלא. 

אל תתיאשו מ-Heroes. הפרקים האחרונים היו ממש טובים בעיניי.

ומתי כבר Lost חוזרת? 

***

בסופ"ש שעבר נסעתי עם קבוצת הרולפליי שלי לבית הנופש של ההורים של אחד מאיתנו. הגענו בשישי אחה"צ, הכנו ארוחת ערב מפנקת, אכלנו, שיחקנו סשן ארוך אל תוך הלילה, עשינו טיול קצר לים וחזרה, המשכנו לשחק ודיברנו, הלכנו לישון, קמנו בבוקר, הכנו ארוחת בוקר מפנקת, אכלנו ושיחקנו עד הצהריים. היה נהדר.

***

תמיד היה לי קשה להפריד בין מגע פיזי למין. הייתי אדם מאד לא פיזי שלא מחבק ולא נוגע באחרים, וכל מגע שכן היה, היה בעל אופי מיני. לפני שנה וחצי כמעט גיליתי את נפלאות החיבוק. עכשיו נורא בא לי להיות פיזית עם אנשים, עם חברים. להתמרח, לעשות קיצי קיצי. אני רואה את דיירי האח הגדול נמרחים אחד על השני בקטע חברי ומקנאת. היכולת להרגיש מספיק נינוחה עם אנשים כדי לשחק להם בשיער או לתת להם לעשות לי נעים היא השלב הבא בעבודה הבלתי נגמרת שלי על עצמי.  

***

שבוע טוב.

לקטובים

הצטברו כמה דברים טובים במהלך החודש שלא כתבתי בו, חודש לא קל בכלל, והריהם לפניכם:

1. מפרוע לרגוע – עונות 2 ו-3. על העונה הראשונה כתבתי פה. אני צופה בנערים ובנערות האלה ולבי נכמר. מנידה ראש בצער כשהם מתפרקים, מחייכת כשהם מתנהגים כמו סייחים צעירים, בוכה כשהם נשברים ומתחילים להשתנות – רק אחרי שהם מפסיקים לברוח מהכאב ומתעמתים איתו – ומחזיקה להם אצבעות כשהם מסיימים ושבים הביתה. אני יכולה לשבת כל היום ולצפות בתכנית הזו ובתכניות של ד"ר טניה ביירון, האישה שאני מעריכה יותר מכל אדם אחר כרגע (ותסלח לי קת'רין טייט). היכולת לקחת ילד סובל שאיבד את הדרך וממרר לעצמו ולמשפחתו את החיים עם אלימות מילולית ופיזית, סמים והסתבכויות עם החוק, ועם המון עקביות ואמונה לעזור לו למצוא את עצמו מחדש היא אחד הדברים המופלאים ביותר בעיניי. פעם, מזמן, זה היה חלק מעיסוקיי. אני מאד רוצה שזה יהיה ככה שוב. 

2. היפה והחנון – הרבה פחות מרגש ממפרוע לרגוע, אבל עדיין, עושה את העבודה. הרעיון של אשטון קוצ'ר היה לבצע ניסוי חברתי, כלומר, ריאליטי, אבל עם אג'נדה. תענוג לראות את זה קורה: התכנית מצליחה להביא אנשים מחוסר תקשורת וסטיגמות, מצב שרק גורם לכל צד להרגיש חרא עם עצמו, למצב של גילוי האדם מאחורי הסטיגמה ולתקשורת אמיתית ויפה בין אנשים שלומדים המון מהשני, גם על עצמם. אני מאד מחבבת את גאל, שגם הכי יפה בעיניי, את שחר, ואת נמרוד (אם הוא חנון, אז כנראה שגם אני), למרות מה שעוללו לו במייק אובר. מי אמר שריאליטי חייב להיות חלול?

3. הביקור השני שלי בספריית רמת גן היה נעים ביותר ותיקן את הרושם הראשוני. יש לי כרטיס קורא, יש ברקוד ולא רק חותמת של פעם, והיה שם את הספר החדש יחסית גלנקיל. דווקא בודהה מהפרברים של חניף קוריישי עשה לי את זה יותר.

4. סניף סופרפארם ברחוב ביאליק 10 ברמת גן מתנהל כמו חלום. בכניסה נשאלתי אם אני צריכה את בית המרקחת, ולאחר שהשבתי בחיוב נתנו לי מספר. בתור לבית המרקחת יש כסאות לממתינים וארבע עמדות (בלי נדר) מאוישות, מה שאומר שישבתי על הכסאות פחות מדקה. בדרך מהכניסה לבית המרקחת ראיתי כמה וכמה עובדים, וכל הסיפור לא לקח יותר מחמש דקות. סחתיין.  

5. גיליתי שחיוך, מבט ופתיחות מצליחים לפתור הרבה מהבעיות שלי עם העולם ועם עצמי. זה לא היה שיעור קל למי שהתרגלה לרוקן את פניה מכל הבעה, שהתקשתה להחזיק קשר עין עם כל יצור חי מעל גיל 15, ושלבשה שריון קשקשים על גבי שכפ"צ על גבי רעלה, אבל אני ממש שמחה שהצלחתי ללמוד אותו, גם אם בדרך הייתי צריכה לזחול בינות לגדרות תיל בגשם כבד כשמפלצות נוהמות בחשיכה סביב. וכמו תמיד, דווקא כשהכי קשה לי, אני מגלה שיש לא מעט אנשים שאוהבים אותי (אולי פעם גם אני אהיה אחת מהם), שתומכים בי ושעוזרים לי מכל הלב. תודה רבה, אנשים יקרים ואהובים.  

6. יוגה. אצלנו בדירה, פעם שבוע, ולפעמים גם פעם נוספת במקום אחר. כמו הסעיף הקודם, רק בלי הייסורים.    

משפחת מגן בכיף

לאבא שלי, עליו השלום, היתה משפחה ממש קטנה. אחות אחת שלה שני ילדים וזהו. יש גם את הפלג שהיגר לברזיל ועליו כתבתי פה, אבל הם גם קרובים רחוקים וגם גרים רחוק.

אמא שלי, לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. היא השביעית מבין עשרה ילדים, שש בנות וארבעה בנים. כל אחד מהעשרה הקים לו משפחה, וילדיהם גם הם, רובם לפחות, כבר מקימים משפחות משלהם. התוצאה: שבט מגן שמונה כשבעים איש אישה וילד.

כילדה, הייתי מתלווה לאמא שלי לביקורים אצל הדודים והדודות. עם חלק מבני ובנות הדודים/ות מצאתי יותר שפה משותפת, עם חלק פחות. אבל כולם מהווים  חלק מהותי מהילדות שלי, ממרקם ההוויה שלי. כשגדלתי, הקשרים התרופפו. פה ושם ראיתי מי מהם, אחד פה, אחד שם.  

בשנים האחרונות יש מדי פעם כנסים משפחתיים. נפגשים לפיקניק, או לסופ"ש, או ,כמו אתמול, להפלגה בספינה של אחד הדודים שלי בנמל יפו, שנקראת "כיף". ובאמת, היה כזה כיף חיים. להפלגה עצמה לא יצאתי כי כשהספינה עדיין עגנה בנמל כבר הרגשתי גלי בחילה קלים. אמירי (האחיין הנערץ שלי) מאד ביקש שאחבור אליהם כי הוא רצה להפליג אבל גם רצה לבלות אתי זמן. שובר לי את הלב לסרב לו, אבל העדפתי לבאס אותו מאשר להטביע את כולם בקיא.

נותרתי על החוף עם עוד שתי קרובות משפחה שחלקו את העדפת היבשה שלי. קשקשנו והתעדכנו. מוזר, כילדה לא ממש חשבתי מה עושים הדודים והדודות שלי למחייתם. הם היו דוד איתן או דודה רבקה, אבא או אמא של דודניי. כך שעד היום אני לא ממש בטוחה בעיסוקיהן של חלק מהנפשות. אבל אתמול, כשדיברנו על החוף, כולנו כבר אנשים בוגרים, דודה לילי קיבלה מימד חדש, לא רק אשתו של ואמא של אלא גם מי שעוסקת ב…

מזג האוויר היה נפלא, לא חם מדי ולא קר מיד, בריזה מהים ושלווה של ערב חג. העייפות של יום העבודה והלילה מועט שעות השינה שקדם לו התפוגגה.   

אחרי פחות משעה שבו בנים לגבולם ואמירי ואני התאחדנו, מה שדי הותיר את שאר העולם בחוץ. חלק מהשבט הכין את האוכל בפנים והשאר חיכו בחוסר סבלנות בחוץ. אחרי האוכל, והקינוחים, כשהחשיך ונהיה קר, אמיר הכריז שהם הולכים. הלכו. אני נשארתי כי חיכיתי לטלפון מאודיה שתודיע לי מתי אנחנו נפגשות.        

בינתיים עזרתי לפנות ולנקות ואז חברתי לשולחן בדיחות השואה וההומור השחור. כל כך נהנינו עד שלא שמעתי את הטלפון שלי מצלצל. אודיה התקשרה עשר פעמים בערך והשאירה שתי הודעות.

וכך, אחרי 3 שעות בחיק משפחתי המורחבת, שמסתבר שכוללת ילדות ארוכות גפיים ורזות שהן בנות דודות שלי מדרגה שניה, שלל ילדימים קטנימים ומתוקימים שהתקשיתי לשייך ("מי אמא ואבא שלך?", שאלתי זאטוט אחר זאטוט בייאוש, מנסה להבין איך בני דודים שאני זוכרת כילדים בני 8 פתאום גדלו והביאו ילדים משלהם לעולם, ועוד כאלה מתוקים), בני נעורים סייחיים שנראים ומתלבשים מיליון דולר אבל מרגישים חסרי בטחון כמו שאפשר רק בגיל העשרה, בני עשרים ומשהו שלומדים ועובדים ברחבי הארץ והעולם, בוגרים לא כ"כ צעירים כמוני, אנשים מבוגרים יותר ואנשים ממש מבוגרים, שהם כבר יותר סבא וסבתא של הנכדים שלהם מאשר הדודים והדודות שלי, אחרי שלוש שעות שבהן הרגשתי שאני גם האינדיבידואל תמי ניניו אבל גם עורק בלב הפועם של משפחת מגן, אחרי שלוש שעות של עדכונים והתוודעות וגילויים וצחוקים ואוכל ואמיר ועידו ואמא שלי ואחותי, נסעתי להרצליה לפגוש את אודיה, חברתי הטובה, שהיא גם כמו משפחה.

 אבל רק כמו. 

 

   

דברים טובים שמתחילים בש'

שני דברים. האחד, שלווה. אחרי תקופה ארוכה מאד, סוף סוף אני מצליחה למצוא שלווה ולהיות אפופה בה. זה אומר שאם אני שוכבת במיטה אחה"צ בשישי או שבת, אני עטופה ברחמים, מתרפה ונרדמת. רגעי חסד שכאלה שאני בטוחה שכל אחד חווה אבל מתקשה לתאר במילים.

השני, ש. כהן מזגנים. בלוגרית מוכשרת בטירוף. התוודעתי אליה כשכתבה עם תום סקירה חדה כתער של עונה 5 של כוכב נולד. אח"כ התמכרתי לבלוג הישרדות שלה –השבט אמר את דברו. עכשיו אני קוראת בשקיקה את הבלוג האישי שלה מראשיתו.

בעצם, שלושה דברים טובים בש': שבוע טוב!  

תבואי לבקר

היום היו אצלנו אחייני הפלא לביקור ראשון בדירה החדשה. לפני שהם הלכו, אמר לי עידו, "תבואי לבקר אותנו בחולון".

ממש עכשיו נזכרתי במשפט הזה, ונהיה לי כ"כ טוב וכ"כ רע.

כשלא עבדתי וגרתי מרחק 5 דקות נסיעה מהם, הייתי מרבה לבקר אותם אחה"צ. פעמיים בשבוע, לפעמים יותר. עכשיו אני גם עסוקה וגם רחוקה (יחסית), והסיכוי שאוכל לבוא לבקר באמצע השבוע מזערי. 

עידו לא מצטיין בהבעת רגשות, ולשמוע את המשפט הזה ממנו זה לא דבר של מה בכך.

אהבה זה כואב.

אבן גבירול

שבת בצהריים, אנחנו אצל אמא שלי.

עידו מבקש ספר טלפונים של חולון ומעיין בו ארוכות.

אני: "מה אתה מחפש? את מספר הטלפון שלכם?"

עידו: "לא, שמות של רחובות שאני מכיר".

אחרי זמן מה:

עידו כותב שמות של רחובות ומספרים על דף. ביניהם אבן גבירול 148.

דידי: "הי, אני עובד ברחוב אבן גבירול!"

עידו: איזה מספר?

דידי: 166.

עידו: "אז אתה מלצר! אבן גבירול 166 זה בית קפה".

(באבן גבירול 166 שוכנים זה מעל זה סניף של ארומה בר ובית וואלה!, שם עובד דידי).

אחותי מספרת שהוא גולש באתר zoomap שם רואים תמונות של הבניין בכתובת שמקלידים. מה שמדהים הוא, שהוא זוכר עשרות כתובות כאלה: מילא לזכור כתובות של כל בני המשפחה, המכרים והחברים מהכיתה, אבל מה לילד בן 8.5 שגר בחולון ולבית קפה באבן גבירול? ומה לעזאזל יש באבן גבירול 148?