ארכיון קטגוריה: דברים רעים

דה ז'ה וו

לפני שנה וחצי לקיתי בדלקת גרון. לקח קצת זמן עד שירד לי האסימון, ואז הלכתי לרופאה, קיבלתי אנטיביוטיקה, מצב הגרון השתפר, מצב הגרון התדרדר, קיבלתי אנטיביוטיקה חזקה יותר. הייתי סמרטוט, החלמתי.

לפני שישה ימים כאב לי הגרון. למודת ניסיון, כבר למחרת הלכתי לרופאה (הייתי הולכת באותו יום אבל היה שבת). קיבלתי אנטיביוטיקה, מצב הגרון השתפר, מצב הגרון התדרדר. עכשיו הלכה הרופאה הנחמדה מביקור רופא לאחר שבישרה לי שיש לי עדיין דלקת גרון ומוגלה בשקד השמאלי ורשמה לי אנטיביוטיקה חזקה יותר. דידי נסע לבית המרקחת התורן למלא את המרשם.

עבדתי ולימדתי השבוע חולה – אחת מהעבודות שלי היא עבודה חדשה,לא נעים רק להתחיל וכבר לבטל שיעורים בגלל מחלה. היה קשה, אבל ניחא. הרבה דקסמול קולד, אוטריוין ומיץ תפוזים עזרו לי לעבור את הימים. עכשיו אני תוהה איך אלמד בשבוע הבא, כשאני על אנטיביוטיקה חזקה יותר וסירופ מרדים, תשושה גם נפשית ומדוכאת רצח מזה שאת כל החג בילתי במיטה חולה, לא מוצאת מנוח.

אוף.

מודעות פרסומת

שנאת חינם

במוצ"ש צפיתי בתכנית "הבלוק" עם דידי. בקטע שבו אסף דיבר על הרצון שלו בילד וגל אמר לו שיתמוך בו ושהוא שם בשבילו חשבתי לעצמי איזה יופי זה שבשנה האחרונה זכינו לראות על המסך בפריים טיים גייז משני המינים ובכל צבעי הקשת, שהוצגו כסתם אנשים, כמו כולם. היו נחמדים יותר (לאון שניידרובסקי) ופחות (אופיר, אריק), רווקים ומזווגים (גל ואסף, אמיר פיי גוטמן וינאי פרישר, קורין אלאל ורותי), צעירים יותר ופחות. 

חשבתי על בני נוער, לא רק כאלה שמתלבטים לגבי זהותם המינית או יודעים שהם גייז ומתים מפחד אלא גם סטרייטים, שרואים את התכניות האלה שבהם נטייה מינית לא מוצגת כביג דיל, ואיזה יופי שהם יגדלו להיות מבוגרים פלורליסטים יותר, שלא עושים עניין. חשבתי שזו בדיוק הדרך למגר הומופוביה, להראות, להכיר. עם המחשבה הנעימה הזו הלכתי לישון. 

חלומות פז, חלומות באספמיה. תמשיכי לחלום, תמי.

ביום ראשון המציאות טפחה על פניי. ישר לתוך פרצוף שלי, כפי שאומרים בארץ נהדרת. פשע שנאה כל כך ברוטלי ומזעזע שפצע לא רק את מי שנכח במקום פיזית אלא גם את כולנו, אינידיבידואלים וחברה כאחד.   

ואז חשבתי מחשבות פסימיות יותר. שטלוויזיה לחוד ומציאות לחוד. יש לי הרי חבר שהמשפחה שלו לא מקבלת את הנטייה שלו, ובמקום לשמוח בשבילו שמצא בן זוג איתו הוא מתגורר, במקום לרצות להכיר את אותו בחור, הם מסרבים לפגוש בו. כשהמשפחה שלך, שאמורה להיות מקור התמיכה העיקרי שלך ולאהוב אותך ללא סייג מתנהגת ככה, זה חתיכת משבר. זה מחליש. זה שומט את הקרקע מתחת לרגלים.  

קראתי הרבה פוסטים ותגובות על הרצח. ההלם והזעזוע מובנים לי. גם הכעס. אבל שנאת חינם היא שנאת חינם היא שנאת חינם, וצרם לי לקרוא האשמות גורפות כלפי המגזר החרדי. לא ידוע מי ביצע את הפשע הנתעב הזה, לא ידוע מה היו המניעים שלו, וגם אם היה זה חרדי שהיה מונע מהומופוביה צרופה, לא נכון לראות בו נציג של המגזר כולו, בדיוק כמו שאיוולת גמורה היא לומר לצמחונים "אבל גם היטלר היה צמחוני" או להחזיק את כל המתנחלים בחזקת אשמים בפשעיו של ברוך גולדשטיין. 

מה גם שאין דרך טובה יותר לנכר את אותם חרדים, שאני בטוחה שמהווים את רוב רובו של המגזר, שמגנים את הרצח, מאשר להאשים אותם בו מעצם היותם חרדים.

הומופוביה אינה פשע. עמדות שאנשים מחזיקים בהן, מתועבות ככל שיהיו בעיניי, אינן פשע. הן עשויות להוביל לפשעי שנאה, ויש לנסות לשנות אותן כדי למגר את פשעי השנאה הפוטנציאליים האלה ואת שנאת החינם, שבגללה, כך אומרים, נחרב לפחות בית חשוב אחד, אבל לכשעצמן הן אינן פשע, ומי שאוחז בהן אינו פושע. הוא גם לא צדיק, או אדם נחמד, או מישהו שאני אתחבר איתו. אבל הוא לא פושע.

אז אנא מכם, לא כל חרדי הוא הומופוב, לא כל חרדי הוא מסית או מוסת, וחרדים שמגיבים לפוסטים באופן שפוי והגיוני, שמגנים את הפשע אבל טוענים בצדק שלא צריך להכפיש אותם כמגזר, וודאי לא עד שיתברר מה בדיוק קרה שם, וודאי לא באופן שאינו מבחין בין מנהיגים קיצוניים אשר מסיתים ומתבטאים באופן מזעזע לבין סתם אנשים מהשורה (החרדית, אבל שורה היא שורה), ראויים בעיניי להערכה ולא לגינוי גורף. אני חושבת שאין מקום לוויכוחים מכוערים ולליבוי השנאה. עדיף להשאיר את התגובות נקיות ולזכור את העיקר: העצב על מותם של אנשים צעירים, חפים מפשע. העצב על השנאה שגרמה למוות הזה.

שנאת חינם היא שנאת חינם היא שנאת חינם. 

ושמעתי שיש גם מבצע על אהבה החודש, ושגם היא בחינם. תנו צ'אנס גם לאהבת חינם. זה לא יעלה לכם גרוש.   

פוסטים נוספים שעוסקים בארוע אפשר לקרוא אצל אייל גרוס, רוני גלבפיש, שוב רוני, חלי גולדנברג, הני זובידה, צבי טריגר, נעמה כרמי, טלי לטוביצקי, יריב מוהר, יובל סער, מיכל פרנקל, טל קפלינסקי, מתי שמואלוף

העלילה מסתבכת

אז אחרי שאתמול בבוצוריים הרגשתי טוב יותר והגרון כאב לי פחות (למעשה כבר לא כאב, רק הרגשתי כאילו יש לי ציפוי קטיפה על השקדים), אחה"צ הוא החל להתדרדר שוב, והיום כבר כואב לי ממש כמו לפני שהתחלתי לקחת את האנטיביוטיקה. יש לי תור לרופאה מחר, אבל בינתיים שוחחתי עם אבא של דידי, שהוא רופא משפחה, והוא חושב שהיא כנראה תחליף לי את האנטיביוטיקה.

כל הסיפור הזה כל כך מתסכל. מההתחלה שלו, לפני 9 וחצי ימים, כשהייתי בשוק לגלות שאני *שוב* חולה אחרי שרק שלושה שבועות לפני כן החלמתי ממחלה של שבוע וחצי (לפחות). דרך זה שנאלצתי לעבוד בשבוע שעבר כדי לעמוד בדדליינים וכי לא ממש הבנתי אם אני חולה או ש"רק" כואב לי הגרון. נמשיך בזה שהיו לי תכניות גרנדיזיות לשבוע הנוכחי שבו למעט יום ראשון, הייתי אמורה להיות בחופש. בפועל, בשבוע בעצוב הזה ביטלתי את כל פעילויות העבודה ביום ראשון (הפסד של כ-540 ש"ח, ככה זה כשעובדים לפי שעות אפקטיביות) ולא עשיתי את כל מה שהתכוונתי לעשות במסגרת החופש. ולא, לשכב במיטה ולנסות לבלוע בזהירות לא נחשב בעיניי חופש. וכ"כ חיכיתי לחופש הזה, כ"כ הייתי זקוקה לו. וכלה באכזריות הזו, וסליחה על הרחמים העצמיים אבל פאקינג כואב לי ואני מתוסכלת, של ללכת לרופאה, לקבל אנטיביוטיקה, לחשוב שאני בדרך למעלה, ואז לגלות לחרדתי (ורמות החרדה שלי הזיזו רעפים בגג בימים האחרונים) שלא, זה לא הסוף, זה איפשהו באמצע ולפי מה שנראה כרגע, גם בשבוע הבא לא יהיה פיקניק כי מתישהו אני אצטרך לחזור לעבוד, ונראה אם האנטיביוטיקה האחרת תעזור ובכלל, תקווה זה עסק מסוכן.    

וחוץ מזה, מה זה הפרק לקט המעפן הזה של הישרדות? הוונט דה ג'ואיש פיפל ספרד אנף?

ונסיים בנימה אופטימית: היום נולד לי זוג אחיינים. תאומים, בן ובת. מזל טוב, אח שלי.

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות

שום דבר בחיים הקטנים והנורמליים שלי לא נראה לי חשוב מספיק כדי לכתוב עליו כאשר מלחמה מתרחשת על כל מוראותיה ונוראותיה במרחק פחות מ-100 קילומטרים (פיזית) והקלקת עכבר בודדת (במרחב הוירטואלי).

אני מסוגלת לדמיין בבהירות מחליאה את מה שעובר על כל מי שאתרע מזלו להיות באחד משני צידי המתרס, ואז אני נבהלת מעצמי ומזוועת הדמיון, והקרביים שלי מתהפכים, ואני מרגיעה את עצמי בעבודה, בהסחת דעת כלשהי, בכוח. נורא, נורא, נורא.

לכן אני מעריצה את אריאלה, שחיה קרוב יותר ומוצאת את הכוח להתמודד ולא להדחיק וגם את המילים הנכונות והמדויקות לכתוב על זה.

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491

יתוש בראש ונקע 7

אתמול בלילה עקץ אותי יתוש מתחת לעין שמאל. המנוול גם התעקש להעיר אותי שוב ושוב. פתחתי לו את הדלת, הלומת שינה. הוא העדיף להישאר. בכל פעם שהתעוררתי לקח לי כפול זמן לחזור לישון, שלא לדבר על החלומות הביזאריים.

קמתי הבוקר כמו אחרי ניקוי יבש, מרגישה כאילו יש לי שתל תת עורי בין עצם הלחי לעין. הרגשה מוזרה לאללה במקום שלא רגילים להרגיש בו כלום. האזור היה קצת נפוח ונוקשה.

בצהריים נקעתי את הקרסול. זה קורה כל שנה שנתיים, תמיד באותו קרסול (שמאלי). חשבתי שפתרתי את הבעיה עם מדרסים. אז חשבתי. עכשיו אני אמורה לשכב עם הקרסול מורם בזווית של 30 מעלות כשקומפרס קר מצנן אותו. ואותי. להזכירכם, רק ביום שני קמתי ממיטת חוליי.

אבל קודם אני צריכה לשלוח מיילים מתנצלים לארבעה גורמים שונים שמסבירים למה לא אעמוד בדד ליינים (או אעמוד בכלל, לפחות לא בימים הקרובים).

יש ימים כאלה, טוטאל לוס, שפשוט צריך לחכות שיסתיימו ולנסות למזער נזקים. מחר יהיה טוב יותר, אני בטוחה.

חגי ישראל

עד השנה מאד אהבתי את תקופת החגים. בדרך כלל הייתי בלחץ מסוג זה או אחר בעבודה, והחגים היוו פסק זמן מבורך מהלחץ הזה. היה לי זמן לעצמי, למשפחה, לחברים, לקניות. החופש היטיב עמי.

השנה היתה לי תחושה שזה יהיה שונה, והיא מצדיקה את עצמה בינתיים ברמות מזעזעות.

השינה שלי מחורפנת לחלוטין. ברוב הלילות אני נרדמת די מהר, אם כי כמעט תמיד בתחושת חרדה עמומה שאני לא אצליח להירדם, ואז אחרי שעתיים או ארבע או חמש, אני מתעוררת, בין אם מגירוי חיצוני – צרחות של התינוק ההוא שכבר כתבתי עליו, זוג שכניי מהקומה השניה שנוהג לראות טלוויזיה (או לארח)  ולדבר בקולי קולות עד 2 בלילה, רעש הברז בחדר האמבטיה כשדידי מצחצח שיניים והולך לישון מתישהו בסביבות 3 לפנות בוקר – או בלי כל סיבה נראית לעין או נשמעת לאוזן. מתעוררת.

לעיתים אני מצליחה לחזור לישון. לרוב, ממש לא. ואז אני מתחילה לחשב כמה שעות יש לי עד שאני צריכה לקום בבוקר ואם כדאי לקחת חצי כדור שינה. לפעמים אני לוקחת, נכנסת להתקף חרדה בתחושה שהכדור לא משפיע ומה יהא כעת, ואז נרדמת בכל זאת לעוד שעתיים שלוש. לפעמים אני לא לוקחת ואז אני לא מצליחה להירדם עד הבוקר, או שכן. והכל ספורדי בטירוף. אין שום דפוס, אין שום חיזוי.

בשגרה זה עוד איכשהו בסדר. שגרה נוחה ושינה פחות בעייתית מבדרך כלל הולכים ביחד אצלי. אני יודעת שכדאי לי ללכת לישון בערך ב-22:00 ושאז גם אם אקום בלילה ואהיה ערה כמה שעות, בסך הכל אצבור מספיק שעות שינה שיאפשרו לי לתפקד בעבודה למחרת ולהיות רגועה ולא עייפה ועצבנית (עוד שני דברים שהולכים יד ביד). בחגים הכל משתבש. כאילו, אפשר לקבוע לצאת עם חברים, לא צריך ללכת לישון מוקדם כי אפשר לישון עד מאוחר. אבל אז אני מוצאת את עצמי עוד יותר עייפה ופחות מובנת לעצמי מאשר בדרך כלל וכל מה שקשור לשינה הופך כאוטי וקשה יותר. והקושי יוצר חרדה, והחרדה מעצימה את תחושת הלחץ, הדריכות, חוסר היכולת להירגע. סיוט בהקיץ.

שלא לדבר על כך שבכלל החגים כל השגרה שבניתי בעמל רב הלכה פייפן. יוגה נופל על ערב חג ומתבטל, כנ"ל הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית שלי, ושני חצאי הימים החופשיים שלי הופכים לימי עבודה מלאים כי גם ככה החודש הזה מלא חגים וצריך להשלים שעות. ובנוסף לכל, התחלתי מיני עיסוק חדש שגם אותו צריך להכניס ללו"ז. כולה שעתיים בשבוע, אבל עם אילוצים מפה ועד להודעה חדשה.

וכל נוצר מצב מתסכל שלמרות שכשאני יוצאת אני נהנית מאד, למרות שאני מתקשרת עם אנשים נפלא ובקלות יותר מאי פעם, אני מבריזה לחברים על בסיס קבוע כי הם יוצאים בשעה מאוחרת מדי, או נפגשים בשעה מוקדמת מדי, ואני תמיד צריכה לקחת מקדם ביטחון היסטרי למקרה שאקום מאוחר או אהיה עייפה מוקדם. אבל אז אני מוצאת את עצמי לפעמים בבית, עם אנרגיה לעשות משהו, מתה משיעמום, אבל אין עם מי לקבוע מהרגע להרגע. 

יו, איזה חרא זה.

ראש השנה עוד איכשהו עבר בסדר, אבל בכיפור התעניתי כמו שצריך למרות שלא צמתי. השבוע, ביום שלישי, נסעתי לירושלים למשחק, חזרתי ב-17:00, הודעתי לדידי ולאודיה שאני מבריזה מהמסיבה (ממנה גם הם הבריזו) ומא"יקון (אליו הם הלכו ונהנו עד מאד), נמרחתי במיטה מול הטלוויזיה וב-20:00 כבר חרפתי. עד 1:30 שאז הקצתי. לחזור לישון הצלחתי רק ב-4 בערך, עד שהגשם העיר אותי ב-7.

בתקופת החגים הארורה הזו היו יומיים שבהם התעוררתי ב-4:30 ולא הצלחתי לחזור לישון. בימים כאלה אני ברמת חרדה מטורפת. מכך שאהיה עייפה מדי ולא אצליח להחזיק מעמד בעבודה עד סוף היום. מכך שאני לא עייפה, ואיך זה יכול להיות כשיומיים לפני כן ישנתי 9 שעות והייתי עייפה במהלך היום. מכך שזה בכלל קרה. שאין לי שום שליטה על השינה שלי ועל החיים שלי.

הדובדבן שבקצפת הוא השכנים שלי. אין תריסים בחלון חדר השינה שלי ואין אפשרות להתקין אותם. בעיות תשתית. החלון פונה לבניין סמוך, הרבה יותר מדי סמוך, שבקומה הראשונה שלו גרה משפחה דתית. מילא שכל יום ב-6:45 אני נאלצת לשמוע את האמא משכימה את ילדיה בווליום הולך וגובר ("יונתן, קום. יונתן, קום כבר. יונתן, נו, אתה תאחר לבית ספר"). מילא שהילדים צורחים כשהם רבים בינם לבין עצמם, מה שקורה כמעט כל יום. אבל כשהם הקימו סוכה בחניה, ממש מתחת לאף שלי, הבנתי שעלינו מדרגה. ואכן, הם יושבים בסוכה, עושים על האש, ומזמרים זמירות בקולי קולות עד 22:30 בערך.

אתמול היה אחד הימים האלה שבהם קמתי ב-4:30. החלטתי להפוך את הדפקט לאפקט והגעתי לעבודה ב-7 בבוקר. חשבתי שכך אסיים מוקדם, אלך הביתה, אתפדלע מול המחשב והטלוויזיה בסבבה ושהעייפות תכריע אותי מתישהו, כנראה מוקדם.

אז חשבתי. 

בפועל, ניסיתי לנוח, לישון, להישאר שפויה, לא לבכות, לא לקלל, לא לאחל לרעשנים הקטנים והגדולים מוות בייסורים ולא לריב עם דידי בטלפון מ-16:30, אז שבתי הביתה, עד כמעט חצות. למותר לציין שנכשלתי כישלון חרוץ בכל אחת ואחת מהמשימות הללו. באמצע היתה גם הפסקת חשמל של חצי שעה. בנוסף לשוכני הסוכה המזמרים, התברכה השכונה באורחים וערימת ילדיהם שביקרו דיירים בבניין סמוך אחר, באלכסון מהבניין שלנו, שרכבו על טרקטור ילדים רעשני בחנייה (אליה פונה חלון חדר השינה שלי, כמובן) וצרחו בקולי קולות. ב-22:50 פתחתי את החלון וביקשתי שיפסיקו. הם המשיכו, כמובן, אבל ההורים שלהם כנראה שמעו אותי ולקחו להם את הטרקטור. ב-23:30 הם נפרדו לשלום מהמארחים שלהם ויכולתי לישון. האח.

אז יאללה, שייגמרו כבר החגים האלה ונחזור לשגרה. ועד חנוכה יהיה לי אולי קצת שקט. 

בבקשה, בבקשה, בבקשה, הימנעו מתגובות עם עצות איך לישון יותר טוב. אין צורך לתסכל אותי עוד יותר. לא מסתדרת עם אטמים, תרופות סבתא כמו חלב חם או תה בבונג מזמן עברתי, ואני ממש לא מצפה לפתרון קסם. מקסימום לאמפתיה. גם עצם הכתיבה והפורקן שבצידה תורמים לשיפור המרגש. 

אפצ'י

אני חולה. נדבקתי מדידי. התחיל ככאב גרון, מהסוג שמעיר אותך באמצע הלילה כי כל בליעה כמדקרת סכין. הרופאה הצעירה והחמודה אמרה בעליזות שזה כנראה יתפתח להצטננות עם כל הסימנים: שיעולים, נזלת וכולי. ליתר ביטחון עשינו משטח גרון. צדקה, הרופאה. יצא שלילי, ואני התקדמתי למחוזות הגודש והנזלת. יש קצת חום, לא משהו היסטרי, אבל כבר יומיים ומעלה התחושה הפיזית היא כל כך רעה, ברמות של "אני רוצה למות" ומרפה רק להפוגות קצרות. דידי מדווח בעליצות בלתי מוסברת שכך היה גם אצלו, כולל ה"רוצה למות". האמת, שייזהר במשאלותיו, כי הדבר האחרון שבא לי לשמוע כשאני מדמדמת ואומללה זה "הייתי בזה, יצאתי מזה, יהיה בסדר". תגובה ציונית הולמת היא, "אוי, מסכנה שלי,כמה את סובלת. להכין לך תה?".

התינוק המצווח מהקומה מתחת (אני חושבת) התעלה על עצמו אתמול. בדרך כלל הוא בוכה רוב היום ומעט מהלילה. נדיר שהוא עדיין ער בחצות. אבל אמש, הו אמש. נעורתי משנתי הטרופה, הזעת יתר וכולי, למשמע צווחותיו הנואשות עוד יותר מבדרך כלל. זה נשמע כאילו הוא מותש מלצרוח ואין לו יותר כוח לצרוח אבל הוא עייף מכדי להפסיק או לישון או לתת למישהו לישון. חצי שעה הוא צווח, נשמע לפרקים כמו עדר חתולים מיוחמים, ואז לפתע, ממש לפתע, בלי דעיכה הדרגתית – חדל. רגע אחד עשרות דציבלים, ומשנהו – דממה. השעה היתה 4 לפנות בוקר. אני מניחה שב-4:30 הצלחתי להירדם שוב. התעוררתי ב-9 ומשהו, למשמע פרץ צרחות מחודש, כמובן.

הבית מבולגן, הכלים נערמים בכיור, ארגזי המשלוחה מהסופר מעלים צחנה. בדרך למיטה וממנה אני דורכת על ערימת בגדים מעופשת, בועטת בנעל סוררת שחוסמת את דרכי ותוהה איפה כל הגרביים השניים.

יש לי אחד חבר חולה אך מחלים, אחד שכן תינוק, אחד יום מחלה אחרון (מה יהיה ביום ראשון?) ואחד אלוהינו שמעניש אותי על מעשיי בגלגול הקודם, שבו אין מנוס מלהסיק, הייתי היטלר. או סטלין. אבל זה בסדר, כי יש לי המון רחמים עצמיים להתפלש בהם, בלוג לשפוך בו את מררתי (יש תרופות להפחתת מררה? זה כמו ליחה, אבל ירוק. או שחור), מספר מרשים של מעלות חום ומלוא המדף תרופות שאמורות להקל על כל הסימפטומים האפשריים ליום, ללילה, לשיעול עם ובלי ליחה, לגודש באף ובגרון ועוד כהנה וכהנה. 
אפצ'י.

שלושה ילדים

כזכור, עקרנו מדירתנו בחולון לטובת דירה בר"ג עקב רעש. המפגע החמור ביותר היה רעש המטוסים, אבל גם צלצול ביה"ס הסמוך וקולה של המנהלת במערכת הכריזה, כמו גם רעש מארועי השומרונים שחלון חדר השינה שלי צפה על בית העם שלהם עשו את שלהם.

ר"ג. שקט. אין מטוסים. רחוב שקט, אין רעש מהכביש. שומרונים אין ובי"ס יש, אבל רחוק. תענוג.

אלא מאי? ילדים יש לשכנים? יש. תינוקות יש? יש.

באחת הדירות הסמוכות יש תינוק שלא מפסיק לצרוח כל היום ולעיתים גם קצת בלילה. לא מדובר ביום יומיים – זה ככה מאז שעברנו, קרי למעלה מחודשיים. מעבר לכך שמתיש אותי לשמוע את פסקול הצרחות הזה בסופ"ש שבו אני אמורה לנוח מתלאות השבוע, זה מציק לי גם ברמה אחרת. תינוק שצורח רוב הזמן הוא תינוק שמשהו איתו לא בסדר. שכואב לו, שרע לו, שהוריו לא מצליחים להפיס. אין לי מושג אם מדובר בהורים צעירים וחסרי ניסיון שמתוסכלים לא פחות ממני מהצרחות, או בתינוק שסובל מבעיה רפואית שלא אובחנה שגורמת לו לצרוח במלוא ריאותיו הזעירות. אין לי מושג מאיזו דירה בוקעות הצרחות. וגם אם הייתי יודעת שמדובר בתינוק מדירה 3 או 7 (או כל מספר אקראי אחר שאינו מספר הדירה שלנו), מה בדיוק הייתי יכולה לעשות? לנקוש על דלתם עם הפניה לטיפת חלב? לרכוש להם את אחד הספרים של ד"ר טניה ביירון על הורות חיובית?  

בדירה אחרת יש ילד או ילדה, נשמעים בגיל הגן, שלא מפסיקים לזעוק חמס. צרחות של התקפת זעם, של ילד או ילדה שמוחים כנגד משהו: גבולות, כנראה. צרחות תסכול של "אבל אני רוצה!". פה יש לי פחות ספק ויותר ביטחון שהורות חיובית, קרי הענקת תשומת לב להתנהגות חיובית כדי לחזק אותה והתעלמות מהתפרצויות זעם, היתה יכולה להועיל. אבל שוב, זה לא ממש בידיי. זה לא כאילו אני יכולה לאתר את הבניין או הדירה, לגשת להורים או לילד ולעשות משהו בנדון. 

ולסיום, מדירה שלישית נשמעות נהמות גבוהות וחסרות עיצורים שנשמעות כאילו הן בוקעות מפיו של ילד חריג. אולי אוטיסט, אולי מפגר. אווהווהווה. זה מתחיל בבוקר. לא תמיד זה נגמר.

זה מוציא אותי מדעתי. הרעש הזה מתיש אותי. כל רעש מתיש אותי. גם רעש מכונת הכביסה. אבל רעש של ילדים קטנים פועל עליי גם ברמה הנפשית ולא רק ברמה הפיזית. למה לעזאזל צריך ילד להעביר את שנותיו הראשונות בבכי ובצרחות בלתי פוסקים? ברור שכל ילד בוכה וכל תינוק צורח, זו שאלה של מינון. ובמקרה של שלושת הזאטוטים שתיארתי, מדובר ביותר ממחצית מהזמן. התינוק, למשל, צרח אתמול 3 שעות רצופות כשההפסקה הארוכה ביותר בין פרצי בכי היתה באורך של 10 דקות. היום הוא התחיל מאוחר יחסית, אבל ניתן לומר שהוא מבלה את הבוקר בצרחות מדיום.

האם גם בבניין מגוריכם זה ככה? זה נורמלי? מה עושים? איך לא מתעצבנים? אם יש לכם הצעות, אשמח לשמוע.      

עליזה ברכה ז"ל

עליזה היתה המורה שלי ליוגה. ליתר דיוק, לפני שנתיים וחצי כמעט התחלתי ללמוד יוגה אצל בתה, תמר, ולפני כחודשיים התחלתי ללמוד גם אצלה. פעמיים בשבוע, בימי ראשון ורביעי אחה"צ, הייתי מגיעה אליה לשיעור. היא לימדה לא רק יוגה אלא גם שיעורי חיים. היא סיפקה המלצות תזונתיות ורוחניות, הציעה נחמה ואמפתיה ורצתה מאד לעזור.

מהשיעור הראשון שלי אצלה היא קלטה אותי והעניקה לי תשומת לב מיוחדת. היא שילבה אמירות באותו שיעור שנועדו לאוזניי, לחזק את רוחי. ביוגה, חיזוק הגוף והרוח חד הם. מאוחר יותר היא ביקשה שאשאר לאחר השיעור כדי שנשוחח. היא ניסתה להבין מה עובר עליי וכיצד לעזור לי. לפעמים הייתי מגיעה אליה בדמעות, אבל תמיד הייתי יוצאת בחיוך. כשלא התביישתי, חיבקתי אותה לשלום. 

אישה בת 83, כמעט 84, חיונית, גמישה (יותר ממני בטוח), צלולת מחשבה ודיבור. השמיעה שלה היתה פחות ממצוינת, מה שהקשה עליי לתקשר איתה אך לא גרע מאומה מהערצתי אותה והערכתי הרבה אליה. 

מתברר שגם אמא שלי למדה אצלה לפני עשור, וגם היא נעזרה בה רבות בתקופה שאבי היה חולה ולאחר שנפטר. ממנה ומבתה שמעתי על אנשים רבים נוספים שהיא עזרה להם, שינתה את חייהם, היטיבה עמם.

ביום ראשון בשבוע שעבר הייתי בשיעור אצלה. ביום שני לפנות בוקר היא נפטרה. תמר התקשרה להודיע לי בבוקר יום שני. מוות של צדיקים, אמר כל מי שסיפרתי לו. מועט סבל.

הכלב שלה, מוקי, לא מפסיק ליילל ולבכות. הלב נחמץ. בעלה מנסה להסתגל למציאות החדשה והבודדה. שבעת ילדיה עדיין הלומי צער, מתקשים לעכל שאמם הכריזמטית, הדומיננטית, הכל כך נוכחת איננה.

אם יש גן עדן, אני בטוחה שהיא שם עכשיו. אם אכן יש ל"ו צדיקים בעולם, אני בטוחה שהיא אחת מהם. אני מרגישה בת מזל שזכיתי להכיר אותה. יהי זכרה ברוך.  

קריאה לחתומה על עצומה והפגנה ברחבת עיריית חולון – 17/9

ביום שני, 17/9, בשעה 18:00 תתקיים הפגנה ברחבת עיריית חולון בנושא רעש המטוסים בלילות. מידע על ההפגנה ניתן למצוא פה:

http://www.bluedot.co.il/holon/

מקישור זה ניתן להגיע גם לעצומה למניעת טיסת מטוסים מעל חולון.

אני מבקשת מכל מי שקורא את הבלוג הזה לחתום על העצומה כטובה אישית, גם אם אינו תושב חולון או איזור אחר שנפגע מרעש המטוסים. חיי בלתי נסבלים. יש לי יום הולדת ב-18/9, כך שזו יכולה להיות מתנת יום ההולדת שלכם אליי.

תודה.