עד השנה מאד אהבתי את תקופת החגים. בדרך כלל הייתי בלחץ מסוג זה או אחר בעבודה, והחגים היוו פסק זמן מבורך מהלחץ הזה. היה לי זמן לעצמי, למשפחה, לחברים, לקניות. החופש היטיב עמי.
השנה היתה לי תחושה שזה יהיה שונה, והיא מצדיקה את עצמה בינתיים ברמות מזעזעות.
השינה שלי מחורפנת לחלוטין. ברוב הלילות אני נרדמת די מהר, אם כי כמעט תמיד בתחושת חרדה עמומה שאני לא אצליח להירדם, ואז אחרי שעתיים או ארבע או חמש, אני מתעוררת, בין אם מגירוי חיצוני – צרחות של התינוק ההוא שכבר כתבתי עליו, זוג שכניי מהקומה השניה שנוהג לראות טלוויזיה (או לארח) ולדבר בקולי קולות עד 2 בלילה, רעש הברז בחדר האמבטיה כשדידי מצחצח שיניים והולך לישון מתישהו בסביבות 3 לפנות בוקר – או בלי כל סיבה נראית לעין או נשמעת לאוזן. מתעוררת.
לעיתים אני מצליחה לחזור לישון. לרוב, ממש לא. ואז אני מתחילה לחשב כמה שעות יש לי עד שאני צריכה לקום בבוקר ואם כדאי לקחת חצי כדור שינה. לפעמים אני לוקחת, נכנסת להתקף חרדה בתחושה שהכדור לא משפיע ומה יהא כעת, ואז נרדמת בכל זאת לעוד שעתיים שלוש. לפעמים אני לא לוקחת ואז אני לא מצליחה להירדם עד הבוקר, או שכן. והכל ספורדי בטירוף. אין שום דפוס, אין שום חיזוי.
בשגרה זה עוד איכשהו בסדר. שגרה נוחה ושינה פחות בעייתית מבדרך כלל הולכים ביחד אצלי. אני יודעת שכדאי לי ללכת לישון בערך ב-22:00 ושאז גם אם אקום בלילה ואהיה ערה כמה שעות, בסך הכל אצבור מספיק שעות שינה שיאפשרו לי לתפקד בעבודה למחרת ולהיות רגועה ולא עייפה ועצבנית (עוד שני דברים שהולכים יד ביד). בחגים הכל משתבש. כאילו, אפשר לקבוע לצאת עם חברים, לא צריך ללכת לישון מוקדם כי אפשר לישון עד מאוחר. אבל אז אני מוצאת את עצמי עוד יותר עייפה ופחות מובנת לעצמי מאשר בדרך כלל וכל מה שקשור לשינה הופך כאוטי וקשה יותר. והקושי יוצר חרדה, והחרדה מעצימה את תחושת הלחץ, הדריכות, חוסר היכולת להירגע. סיוט בהקיץ.
שלא לדבר על כך שבכלל החגים כל השגרה שבניתי בעמל רב הלכה פייפן. יוגה נופל על ערב חג ומתבטל, כנ"ל הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית שלי, ושני חצאי הימים החופשיים שלי הופכים לימי עבודה מלאים כי גם ככה החודש הזה מלא חגים וצריך להשלים שעות. ובנוסף לכל, התחלתי מיני עיסוק חדש שגם אותו צריך להכניס ללו"ז. כולה שעתיים בשבוע, אבל עם אילוצים מפה ועד להודעה חדשה.
וכל נוצר מצב מתסכל שלמרות שכשאני יוצאת אני נהנית מאד, למרות שאני מתקשרת עם אנשים נפלא ובקלות יותר מאי פעם, אני מבריזה לחברים על בסיס קבוע כי הם יוצאים בשעה מאוחרת מדי, או נפגשים בשעה מוקדמת מדי, ואני תמיד צריכה לקחת מקדם ביטחון היסטרי למקרה שאקום מאוחר או אהיה עייפה מוקדם. אבל אז אני מוצאת את עצמי לפעמים בבית, עם אנרגיה לעשות משהו, מתה משיעמום, אבל אין עם מי לקבוע מהרגע להרגע.
יו, איזה חרא זה.
ראש השנה עוד איכשהו עבר בסדר, אבל בכיפור התעניתי כמו שצריך למרות שלא צמתי. השבוע, ביום שלישי, נסעתי לירושלים למשחק, חזרתי ב-17:00, הודעתי לדידי ולאודיה שאני מבריזה מהמסיבה (ממנה גם הם הבריזו) ומא"יקון (אליו הם הלכו ונהנו עד מאד), נמרחתי במיטה מול הטלוויזיה וב-20:00 כבר חרפתי. עד 1:30 שאז הקצתי. לחזור לישון הצלחתי רק ב-4 בערך, עד שהגשם העיר אותי ב-7.
בתקופת החגים הארורה הזו היו יומיים שבהם התעוררתי ב-4:30 ולא הצלחתי לחזור לישון. בימים כאלה אני ברמת חרדה מטורפת. מכך שאהיה עייפה מדי ולא אצליח להחזיק מעמד בעבודה עד סוף היום. מכך שאני לא עייפה, ואיך זה יכול להיות כשיומיים לפני כן ישנתי 9 שעות והייתי עייפה במהלך היום. מכך שזה בכלל קרה. שאין לי שום שליטה על השינה שלי ועל החיים שלי.
הדובדבן שבקצפת הוא השכנים שלי. אין תריסים בחלון חדר השינה שלי ואין אפשרות להתקין אותם. בעיות תשתית. החלון פונה לבניין סמוך, הרבה יותר מדי סמוך, שבקומה הראשונה שלו גרה משפחה דתית. מילא שכל יום ב-6:45 אני נאלצת לשמוע את האמא משכימה את ילדיה בווליום הולך וגובר ("יונתן, קום. יונתן, קום כבר. יונתן, נו, אתה תאחר לבית ספר"). מילא שהילדים צורחים כשהם רבים בינם לבין עצמם, מה שקורה כמעט כל יום. אבל כשהם הקימו סוכה בחניה, ממש מתחת לאף שלי, הבנתי שעלינו מדרגה. ואכן, הם יושבים בסוכה, עושים על האש, ומזמרים זמירות בקולי קולות עד 22:30 בערך.
אתמול היה אחד הימים האלה שבהם קמתי ב-4:30. החלטתי להפוך את הדפקט לאפקט והגעתי לעבודה ב-7 בבוקר. חשבתי שכך אסיים מוקדם, אלך הביתה, אתפדלע מול המחשב והטלוויזיה בסבבה ושהעייפות תכריע אותי מתישהו, כנראה מוקדם.
אז חשבתי.
בפועל, ניסיתי לנוח, לישון, להישאר שפויה, לא לבכות, לא לקלל, לא לאחל לרעשנים הקטנים והגדולים מוות בייסורים ולא לריב עם דידי בטלפון מ-16:30, אז שבתי הביתה, עד כמעט חצות. למותר לציין שנכשלתי כישלון חרוץ בכל אחת ואחת מהמשימות הללו. באמצע היתה גם הפסקת חשמל של חצי שעה. בנוסף לשוכני הסוכה המזמרים, התברכה השכונה באורחים וערימת ילדיהם שביקרו דיירים בבניין סמוך אחר, באלכסון מהבניין שלנו, שרכבו על טרקטור ילדים רעשני בחנייה (אליה פונה חלון חדר השינה שלי, כמובן) וצרחו בקולי קולות. ב-22:50 פתחתי את החלון וביקשתי שיפסיקו. הם המשיכו, כמובן, אבל ההורים שלהם כנראה שמעו אותי ולקחו להם את הטרקטור. ב-23:30 הם נפרדו לשלום מהמארחים שלהם ויכולתי לישון. האח.
אז יאללה, שייגמרו כבר החגים האלה ונחזור לשגרה. ועד חנוכה יהיה לי אולי קצת שקט.
בבקשה, בבקשה, בבקשה, הימנעו מתגובות עם עצות איך לישון יותר טוב. אין צורך לתסכל אותי עוד יותר. לא מסתדרת עם אטמים, תרופות סבתא כמו חלב חם או תה בבונג מזמן עברתי, ואני ממש לא מצפה לפתרון קסם. מקסימום לאמפתיה. גם עצם הכתיבה והפורקן שבצידה תורמים לשיפור המרגש.
