Category Archives: חינוך, הוראה, למידה

לעבודה ולמלאכה – פוסט המשך

בפוסט הזה התחלתי לכתוב על לימוד השפה האנגלית. הפוסט הזה ממשיך מהיכן שהקודם הסתיים, כלומר ברמת המילה.

אנשים רבים חושבים שידיעת אנגלית ושפות בכלל מתחילה ומסתיימת באוצר מילים: ככל שיודעים יותר מילים בשפה, כך שולטים בה טוב יותר. דעתי שונה. מנסיוני, תלמידים רבים לא מבינים הוראות או שאלות על קטע הבנת הנקרא למרות שהם מבינים כל מילה שמרכיבה את ההוראה או השאלה. המילים לא מתחברות להן יחד למשפט קוהרנטי. לעיתים האשם הוא בתרגום לא נכון של מילה בעלת מספר פירושים. המילה patient, למשל, יכולה להתפרש כפציינט או כסבלני. גם אם מכירים את שני הפירושים של המילה, כדי לבחור בפירוש המתאים צריך להבין את ההקשר של המשפט, או לשלוט בחלקי דיבר: פציינט הוא שם עצם בעוד שסבלני הוא שם תואר.      

במקרים אחרים, מה שגורם לאי הבנת ההוראות או השאלות הוא חוסר מודעות להבדלים בין התחביר בשפה האנגלית לתחביר העברי. שני הבדלים במיוחד תורמים לבלבול: סדר המילים במשפט, ופעלים מורכבים. בעברית, כאשר מתארים דבר כלשהו, נתחיל מהדבר עצמו ונמשיך בתיאורים שלו: ילד קטן, בלונדיני וחמוד (כל קשר לאחייניי מקרי, כמובן). באנגלית, נתחיל דווקא מהתיאורים, ורק אחריהם יופיע הדבר המתואר: a cute little blond boy. תלמידים נוטים לפרש את המשפט שקראו מילה-מילה, מתוך ההנחה השגויה שסדר המילים בשתי השפות זהה. לכן, כשהם מגיעים לרצף תיאורים כזה, הם הולכים לאיבוד.

ההבדל השני הוא קיומם של פעלים מורכבים באנגלית. פועל מורכב הוא צירוף של פועל ומילת יחס (כגון in, into, up, down, about, with). פעמים רבות, משמעות הצירוף שונה מהמשמעות של כל אחת מהמילים אשר מרכיבות אותו. כך, משמעות הפועל המורכב to break up אינה לשבור למעלה אלא להיפרד, משמעות הפועל to break into אינה לשבור לתוך אלא לפרוץ, ומשמעות הפועל to break out אינה לשבור החוצה כי אם להתפרץ. תלמיד שמתרגם משפט מאנגלית לעברית מילה אחר מילה, ייתקע כאשר ייתקל בפועל מורכב.

לאור זאת, לימוד נושאים תחביריים כגון חלקי דיבר, סדר המילים במשפט ופעלים מורכבים צריך להיות חלק מהוראת השפה האנגלית כבר מראשיתה. כנראה שלדעתי זו אין שותפים רבים, כי לפי מה שאני רואה בשטח, אצל ילדים ומבוגרים כאחד, הדברים הללו או שלא נלמדו או שלא נטמעו.

הדבר יוצר בעיה על גבי בעיה: תלמיד שלא מבין את השאלה, גם אם הוא חמוש במילון או במילונית שמפרשים לו כל מילה שמרכיבה אותה, מן הסתם לא יוכל לענות עליה נכון (או בכלל).

התחלתי את הפוסט ברמת המילה, אבל עד כה עברתי גם על רמת הצירוף (פעלים מורכבים) והמשפט. עכשיו הגיע תורו של הטקסט, מה שקוראין הבנת הנקרא. האסטרטגיה להתמודדות עם טקסט באנגלית משתנה לפי רמת הטקסט ולפי מטרת הקריאה – הבנת הטקסט או מענה על שאלות, כמו בבגרות למשל. ושוב, לצערי הרב, מעטים התלמידים שנתקלתי בהם שהגיעו אליי מצוידים באסטרטגיה המתאימה, או באיזושהי אסטרטגיה בכלל. רובם פשוט קוראים את הטקסט מראשיתו עד סופו, עוברים לשאלות, וכדי לענות עליהן, חוזרים לטקסט שוב. גם אם נתאמץ, אני לא חושבת שצליח למצוא דרך שמנצלת את הזמן באופן גרוע יותר ויעיל פחות. מה כן צריך לעשות? התשובה המלאה, המנומקת המפורטת והמודגמת (שלא לומר, מדוגמת) בפוסט הבא.

שנה טובה לכולנו.               

מודעות פרסומת

לעבודה ולמלאכה

קודם כל, כמה גשם, ואיזה יופי. מצידי, שימשיך ככה עד סוף אפריל עם הפוגות קלות.  

שנית, לא כתבתי הרבה זמן. למעשה, אני כותבת היום כי זה היום האחרון בחודש, כדי שלא ייצא, חלילה, שבמשך חודש קלנדרי שלם לא יהיה בארכיון הבלוג פוסט (דבר שקרה רק פעם אחת בכל תולדות הבלוג).

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב ולא יוצא. ולמה לא יוצא? או, בגלל העבודה. כמנהגי בקודש, מדי שנה אני מרעננת קצת את מקומות העבודה שלי. וכך יצא שבחודשיים האחרונים עשיתי כמה וכמה דברים שונים, או אולי לא כל כך שונים, מאחר שכולם בתחומים הקרובים ואף משיקים של פיתוח חומרי לימוד, הוראה והדרכה.  

הפרויקטים האלה תבעו את כל זמני ומרצי, אבל למדתי מהם המון, והם גיבשו אצלי אסטרטגיות וידע שקודם לכן  צפו בחלל גולגלתי, התנגשו זה בזה מדי פעם, אבל לא נדבקו. 

אז אם אין לי זמן או כוח לכתוב על מוזיקה או על החיים הפרטיים שלי, למה לא לכתוב על מה שמעסיק אותי ממילא? לכן, מעתה והלאה, בלי נדר, הבלוג יחזור למתכונתו המקורית, המקצועית יותר, ויתמקד בתחום השפה, החינוך, ההוראה והלמידה.

הרבה שנים אני מלמדת, בכל מיני מסגרות. אני מלמדת בעיקר אנגלית, בעיקר בדגש של הכנה לבחינות. הילדים הכי צעירים שיצא לי ללמד היו בכיתה א' (אם כי במקרה שלהם זה לא היה אנגלית אלא כישורי שפה), והתלמידים המבוגרים ביותר שלי חצו זה מכבר את שנתם החמישים. הכנתי תלמידים לבחינות מיצ"ב, בגרות, אמי"ר, חלק האנגלית בבחינה הפסיכומטרית, TOEFL, לחלק המילולי בבחינת ה-GMAT, ולאחרונה יצא לי להתנסות על קצה המזלג בהכנה לחלק מבחינת מתא"ם. לרוב הבחינות האלה גם כתבתי חומר לימוד ומערכי שיעור. ואחרון, הכשרתי צוותי מורים וכותבים, אנשים מוכשרים עם זיקה לשפה שברוב המקרים הגיעו אליי ללא ידע מקדים על הבחינה. 

הבחינות האלה עשויות להיראות שונות מאד זו מזו: חלקן בחינות ישראליות וחלקן בחינות אמריקאיות. חלקן בחינות ידע (מה שמכונה בחינות עוצמה) וחלקן בחינות כושר, שאופיין פסיכומטרי. חלקן מיועדות לילדים בכיתה ח', אחרות לתלמידי תיכון ויתרן למבוגרים. חלקן מסננות מועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה או מנהל עסקים, ואחרות נועדו לבדוק את רמת האנגלית של מועמדים ללימודים או לעבודה בארצות דוברות אנגלית. אבל בת'כלס, מה שגיליתי הוא שההכנה לכולן עוברת באותה דרך, דרך שהלכו בה ודרכו בה הלוך ושוב. אין חדש תחת השמש ואין חוכמות.

שני צירים יש, כשמכינים לבחינה כלשהי בשפה האנגלית: לימוד אנגלית, והכנה לבחינה הספציפית. 

נתחיל דווקא עם החלק של הבחינה הספציפית. לכל בחינה יש מאפיינים שצריך להכיר לעומק כדי להיות מסוגלים לתת לתלמידים את ההכנה המיטבית לקראתה וכדי לכתוב חומר תרגול שמדמה את הבחינה באופן הטוב ביותר. איך מכירים את הבחינה? עובדים קשה. חורשים את חומר ההכנה הרשמי או בחינות סימולציה, ומתחילים למפות כל פסיק וכל גרש: איזה סוגי שאלות יש? מה בודק כל סוג? מה צריך לעשות או לדעת כדי לענות עליהן? מה הניסוחים הנפוצים של כל סוג? ומה המסיחים הנפוצים? כמה מילים, שורות ופסקאות יש בכל קטע הבנת הנקרא? מה הנושאים הנפוצים שהקטעים עוסקים בהם? האם משתמשים בקיצורים? בגוף ראשון ושני או רק בגוף שלישי? וככה זה ממשיך עוד עוד.

נשמע טריוויאלי שזה מה שצריך לעשות, לא? אז זהו, שרוב מכוני ההכנה לא עושים זאת עד הסוף. אם מקוצר זמן, מחוסר תקציב או מחוסר הבנה של חשיבות העניין. והתוצאה היא חומר הכנה לקוי, ששונה מהדבר האמיתי אליו מתכוננים, והכנה פחות מאופטימלית של התלמידים לבחינה.        

החלק השני הוא האנגלית עצמה. רוב האנשים חושבים שידיעת אנגלית פירושה אוצר מילים רחב ותו לא. אבל האמת היא שידיעת שפה היא הרבה יותר מזה, ומי שמתקשה באנגלית, בדרך כלל פספס משהו מהותי בהקניית היסודות, ובלי החלק המהותי הזה שנקלט אצלו באופן משובש או חלקי, לא ניתן להמשיך הלאה. התמונה מפוקסלת, הסאונד משובש. ולכן, לא משנה אם הקהל השבוי שלי הוא ילדים או מבוגרים ואם רמת האנגלית שנדרשת מהם כדי להצליח בבחינה היא בסיסית למדי או גבוהה, אין מנוס מלהתחיל בהתחלה, ולעבור את כל השלבים בדרך למעלה.

ההתחלה היא ברמת ההגה. כללי הגייה. מה דינה של האות A? מתברר שיש לה כמה וכמה דינים. ניתן להגות אותה כשמה, כמו במילה later, או כקמץ, כמו במילה car, או כצליל החמקמק שאין בעברית, משהו בין קמץ לסגול, כמו במילים bad, hat, cat. איך יודעים מתי נהגה אותה כך ומתי אחרת? כדי לענות על השאלה הזו, צריך להקנות את מושג ההברה, ואז את ההברה הפתוחה והסגורה, ולבסוף את ההברה המוטעמת או המודגשת. 

למה לעזאזל צריך את זה, נזעקים תלמידיי, בדרך כלל החזקים והחלשים ביותר. והתשובה היא: כדי לקדד נכון את הקלט. כדי להבדיל בראש ובאוזן בין bad לבין bed, בין pet לבין pat, בין sit ו-seat. מי שלא מבדיל בין הגיית A ל-E כי בעברית אין משהו מקביל לצליל ה-A, והדבר הכי קרוב זה הסגול של ה-E, לא יבדיל בין צמדי המילים הללו, שנכתבות באופן דומה אך נהגות באופן שונה ומשמעותן שונה.

לא רק אותיות הניקוד באנגלית הן מפלצת מרובת ראשים עם אפשרויות הגייה שונות. יש גם כמה עיצורים כאלה. הצירוף ch, למשל, מה דינו? לפעמים הוא נהנגה כצ', כמו במילים child ו-chair, לפרקים כמו האות שין, כמו במילים chef ו-champagne ולעיתים בכלל כמו האות קוף, כמו במילים chaos, christmas ו-mechanic. גם פה, יש חוקיות שמסבירה כיצד יש להגות את הצירוף. וגם כאן, יש ללמד את החוקיות הזו. וכדי ללמד אותה, צריך להכיר אותה. אנשים רבים יודעים כיצד להגות את האות A בכל מילה בה ייתקלו באופן אינטואיטיבי, אבל רק מתי מעט יודעים להסביר לאחרים או לעצמם את החוקיות שבבסיס האינטואיציה. ומהי אינטואיציה? ידע שאינו מתווך מילולית. 

אחרי שלב ההגה, מגיע שלב המורפמה, שהיא יחידת המשמעות הקטנה ביותר. מילה יכולה להיות מורכבת ממספר מורפמות. המילה unbelievable, למשל, מורכבת משלוש מורפמות: התחילית un שפירושה "לא", believe, והסיומת able-, שפירושה "אפשרי" ומציינת שהמילה היא שם תואר. למה חשוב להכיר את המושג מורפמה? כי מילים ארוכות באנגלית לרוב מורכבות ממספר מורפמות, וחלוקת המילה למורפמות המרכיבות אותה תקל על הבנתה. ואם נחזור לרגע להגייה, אנשים רבים שנתקלים במילה ארוכה באנגלית מנסים להגיד אותה בנשימה אחת, ומה שיוצא הוא בליל הברות לא מובן. הדרך הנכונה להתמודד עם מילים כאלה היא לחלק אותן להברות ולהגות כל הברה בנפרד.        

רק אחרי שלב המורפמה מגיעים בכלל לשלב המילה, השלב שעבור רוב האנשים, בו מתחיל ומסתיים לימוד האנגלית. אבל מספיק להיום. על שלב המילה ועל השלבים שמעליו – הביטוי, המשפט, הפסקה והקטע – ארחיב בפוסטים הבאים. 

הערה לסיום: קוראים שיש להם שאלות או הערות מוזמנים לשאול או להעיר בתגובות או לפנות אליי בדוא"ל.

    

 

עדיאל בחינוך המיוחד

בשבוע שעבר היה השיעור האחרון שלי בחולון, בפרויקט שלימדתי בו אנגלית. היום היתה פרידה מהרכזת, מחר יש טכס סיום עירוני וביום שני טכס סיום ארצי. אני מסיימת את הפרויקט ברגשות מעורבים ומתלבטת האם להמשיך בו בשנה הבאה. אולי אכתוב על כך מתישהו. בינתיים, הנה פוסט אורח של עדיאל, פעם קולגה שלי בתחום ה"יוקרתי" של הכנה ל-GMAT, אותו נטשנו זה מכבר, והיום, מורה(!) גאה(!!) בתיכון(!!!).   

***

בוקר יום שלישי, לפני שבוע לערך, 11 בנות, מתיישבות בסדנת המגמה בבית הספר וניגשות לבחינת הבגרות הראשונה מסוגה שנערכה אי פעם בבית הספר הזה, במגמה לעיצוב וטיפוח החן.

אני בחדר המורים, כוססת ציפורניים ודואגת להן. "אורטל צריכה לקבל הערכת זמן…אני חייבת לוודא שיתנו לה… ולילנה מגיעות עשר נקודות, כי היא עולה…. רבקה צריכה לעשות שכתוב, יש לה לקות בניסוח…. רוקסנה בחודש שביעי… אני מקווה שהיא מרגישה טוב…". איפה שהוא במהלך השנה הזו, הערימה הקולנית הזאת של נערות בנות 17 לערך, נהיו הבנות שלי. כולן. כולן הבנות שלי.

רגע. פוס משחק. הרצה לאחור. ספטמבר.

אני מורה לאנגלית ואמנות האיפור בבית ספר תיכון לנערות בסיכון. שנה ראשונה במערכת.

8 שנים שאני מלמדת במסגרות אחרות, ותמיד שילמו הרבה כסף כדי לשבת בשיעור שלי. מעולם לא לימדתי אנשים שלא רצו ללמוד ועכשיו אני עומדת מול הבנות האלו, שבכלל לא מבינות למה הן צריכות להיות כאן.

לא ישנתי כבר שלושה ימים. אני לא יכולה. המחשבה על הכניסה לכיתה, על הבנות. אולי הן בכלל לא תאהבנה אותי. אני טעם נרכש, אני מזכירה לעצמי, לוקח זמן לאכול אותי, אם בכלל.

היום הראשון שלי. בגלל אי הבנה שנופלת במערכת השעות, אני מגיעה באיחור. המורה איחרה. המורה החדשה איחרה. שמחה וששון. ערימה קולנית של בנות 17-18 יושבת על הספסלים שבחצר בית הספר, מחכה לאכול אותי חיה, כך זה נדמה לי. אני רועדת כולי, ונכנסת לכיתה. מציגה את עצמי והן בשלהן, חלק יושבות על השולחנות, חלק משמיעות מוסיקה בטלפונים הניידים שלהן, אולי שתיים או שלוש באמת ישובות מולי, עם התיק עדיין על כתפיהן, כאילו רומזות לי שהן כבר עפות מכאן.

ככה עבר השבוע הראשון שלי. כל שיעור קשה מקודמו. כל כיתה קולנית יותר מאחרת. בכל כיתה איזו כוכבת שכאילו קמה בבוקר ושמה לה למטרה להחריב את יומי לחלוטין.

באחת מכיתות י"א, נערת טום בוי חומת שיער לא מסוגלת לשבת. אני מעירה לה. היא שוב נעמדת, מסתובבת, מתיישבת על השולחן, משגעת אותי.

בכיתה י"ב, 4 בנות מלאות חיים, עומדות על השולחנות ורוקדות לצלילי מוסיקה מזרחית הבוקעות מאחד מנגני המוסיקה שלהן.

בכיתה י', נערה גדולה, בשיער מתולתל המכסה מחצית מפניה הזעופות, יושבת מאחורה ודואגת לפלוט הערה קולנית וחסרת סבלנות כנגד השפה הארורה הזו שאני מלמדת, ולמה בכלל צריך אותה.

בראש אני פוגשת את מישל פייפר, הילארי סוונק ואת השחקן השחור ההוא מ"לאדוני באהבה"…הוליווד הזאת, מלאה רעיונות. אבל הכל בתיאוריה, הכל נראה יפה מאוד בסרטים.

הן כולן כל הזמן כעוסות, הבנות האלה. כועסות על כל העולם. עשו להן, שתו להן, אכלו להן, לקחו להן. ולכל אחת כעס אמיתי, רועש, קולני, הניתך בתרועה לנגד עיני ומוטל על שולחנות הכיתה. הן חוקרות אותי במבטים שלהן, כאילו מחפשות את הפחד שלי, מריחות אותו…עיניהן תולות בי את המבט המזלזל הזה…"הנה, תכף היא רצה לאוטו שלה, מניעה ובורחת מכאן…".

ילדה בכיתה י', לא מספיקה להעתיק מהלוח כי היא משחקת עם הטלפון כל השיעור. כשמושמע הצלצול אני מוחקת את הכתוב, והיא יוצאת מגדרה. משתוללת מכעס, מטיחה את המחברת שלה על הרצפה ומפלחת אותי במבטה הזועם.

שלוש שעות מאוחר יותר היא עומדת ליד השער עם בחור גדול מימדים. אחיה, אני מנחשת. "תיזהרי ממני" הוא גוער בה "אם אני שומע שאת עושה צרות בבית הספר שוב-אני אגיד לאבא ואת גמורה, את שומעת? גמורה!" אני חולפת על פניהם והוא צועק אחרי "את מורה שלה? היא עושה בעיות?"

שבריר שניה בראשי משנה לחלוטין את התשובה המתבקשת שלי ואני פולטת…."ממש לא. היא מקסימה. מאוד נבונה ורוצה ללמוד".

והנה אני קונה את התלמידה הראשונה שלי. היא בסדר, זאתי…המורה החדשה.

וכמה חודשים אחרי…אני עוברת בחצר בית הספר ועונה לקריאות שהתרגלתי לשמוע:"עדיאל, כפרה, בוקר טוב!"
והלב שלי נימוח.

הנה אני עוזרת לאחת בשיעורים. הנה אני מקשיבה לבעיה של אחרת. הנה אני מייעצת, הנה אני צוחקת, הנה אני מתאהבת בהן לגמרי. והן לא השתנו. הן קולניות, מקללות, פרועות. זו אני שהשתניתי. זו אני שמקבלת אותן ככה- כמות שהן. והן שגומלות לי בכך שמרשות לי באמת לאהוב אותן.

לא בדיוק ברור לי איך זה קרה, אבל בוקר בהיר אחד זה פשוט הכה בי- אין לי באמת משהו טוב יותר לעשות עם החיים שלי. זה בכלל לא משנה אם אני אשאר בבית הספר הספציפי הזה. זה מה שאני צריכה לעשות עם עצמי. זה הדבר. אלה הילדים שנועדתי לעבוד איתם. זו לא חוכמה לתת למי שיש לו הכל.

והן עולם שלם, הבנות שלי. אף פעם לא משעמם פה. כל מה שכתוב בספרי החינוך על הנוער הזה, הכל חי ובועט לנגדי עיני. זה לא נמצא בסרטים בהוליווד. זה באמת כאן ועכשיו ויש לי ביד הזדמנות די מדהימה לשנות את זה קצת. לעשות משהו בשביל מישהו אחר.

הדבר המדהים הוא, שאני אמורה להיות זו שתשפיע על חייהן ללא היכר. שתתן להן דברים שהן תיקחנה איתן.
אבל האמת היא, שזו אני שיצאה נשכרת, אני שלמדתי שיעור די רציני. שאני גדלתי בשנה הזו.

מופע התרמה לגני שקד בחולון בהשתתפות מירי מסיקה ושלומי שבן

פרט לכך שאחייני התאומים הם הילדים היפים, החמודים, החכמים והמקסימים ביותר שידעה האנושות אי פעם, הם גם סובלים מ-PDD, הפרעה על הקשת האוטיסטית. שניהם לומדים בכיתות PDD בבתי ספר רגילים, האחד בחולון והשני בראשל"צ. כשהיו בגיל הגן, אחד מהם הלך לגן רגיל, שם התקשה מאד להשתלב גם עם סייעת צמודה, והשני לגן שקד, שהזניק אותו מבחינה רגשית ותפקודית.   

ביום ראשון הבא (להבדיל ממחר), א' בסיון, 24/05/09, בשעה 20:00, יתקיים מופע התרמה בתאטרון חולון בחסות ראש העיר, מוטי ששון. כל ההכנסות מערב זה יוקדשו לשני פרוייקטים לקידום ילדים בני שלוש עד שבע המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי בגני שקד בחולון. 

גני שקד פועלים בחולון כבר 13 שנים והינם חלק מ"העמותה לילדים בסיכון". הגנים מטפלים בילדים הסובלים מהפרעה על הרצף האוטיסטי בגילאי 3-7. ילדים אלו זקוקים לטיפול נרחב, וקיימת חשיבות רבה להתחלת הטיפול בגיל המוקדם ביותר. הטיפול האינטנסיבי מסייע לילדים להתמודד עם הקשיים האדירים שלהם ברכישת מיומנויות תפקודיות בסיסיות, ברכישת והבנת שפה, בהשתלבות בחברה וביצירת קשר משמעותי עם בני משפחתם ובני גילם. ההתערבות הטיפולית כוללת גם סיוע והדרכה למשפחות המתמודדות עם קשיים ותסכולים רבים בגידול ילדם.

בשנים האחרונות, מספר הילדים הסובלים מהפרעה קשה זו עולה בהתמדה. גם הידע ושיטות הטיפול מתפתחים ומעמיקים. לעומת זאת, המשאבים הולכים ומצטמצמים ועימם גם היכולת לסייע, ולכן מאורגן ערב ההתרמה הנ"ל.

את הערב ינחה קובי מידן. מירי מסיקה ושלומי שבן יופיעו, וגם ורדינה כהן תשתתף. מחירי הכרטיסים הם 150 ₪, 250 ₪ ו-350 ₪. ניתן לרכוש גם כרטיסי כבוד במחיר 500 ₪ או 1000 ₪. פרטים נוספים ניתן לקבל משירלי לרנפלד, מזכירת גני שקד, בטלפון 050-6972500.

אני אהיה שם. מקווה שגם אתם.

שלום כיתה א' – הפרויקט של שלומית

אבל המורה, שלומית התחילה!

יסודי

איזה כיף! מתחילים כיתה א'! אני גדולה! יהיה מעניין! ילדים חדשים! אני כבר בבית ספר כמו אחותי הגדולה, לא כמו אחי התינוק!

איזה כיף! כיתה ב'! אני כבר גדולה! איך התגעגעתי למורה בתיה! יש לנו כיתה חדשה! אני רוצה להיות בוועדת קישוט!

ככה זה נמשך עד סוף היסודי. הייתי חננת על, כזו שבאה לבית הספר גם ב-1 במאי, שבחולון, עיר הפועלים האדומה, היה יום בחירה. קרה גם שהתעוררתי בשבת בבוקר וחשבתי שיום ראשון והולכים לביצפר. הייתי תלמידה טובה, המורים היו חולים על התחת שלי, מה רע?

תיכון

יואו, איזה פחד. מה יהיה? יאהבו אותי? ישימו עליי? הגי'נס שלי מספיק משכנעים? הלכתי לתיכון בקצה השני של העיר כדי ללמוד במגמת מחשבים וכדי לתפוס מרחק מבני כיתתי הקודמים. קיוויתי שאמצא חברים, שאהיה מקובלת, שהלימודים יהיו מעניינים. מצאתי חברה, לא הייתי מקובלת, הלימודים היו בעיקר קשים.

כל שנה כשהחל החופש הגדול נשמתי לרווחה ופנטזתי על בטלה מתוקה ונצחית. באוגוסט כבר טיפסתי על הקירות מרוב שיעמום, וב-31 באוגוסט התבאסתי מזה שנגמר החופש ומתחילה עוד שנת לימודים מפרכת שבה איאבק בחוסר הבטחון החברתי שלי. מצד שני, כל שנה הייתי בטוחה שהשנה יהיה לי חבר. לאחותי כבר היה בגיל הזה.

זה לא קרה.      

בגרות

למרות שכבר סיימתי את השירות הצבאי, שבו אין שום משמעות מיוחדת ל-1 בספטמבר, ואת האוניברסיטה, שבה דווקא אוקטובר הוא חודש התחלת הלימודים, החיים שלי עוד נעו על ציר ספטמבר, אולי כי אני ילידת החודש. כל שנה החלפתי כיוון, דירה, חיים בספטמבר. ספטמבר היה סוף השנה האחרונה ולקחיה ותחילת שנה חדשה ותקוותיה. עבד יופי.

הווה

לפני כמעט 5 שנים קנינו דירה. דירה ראשונה, טעויות של מתחילים. לא רחוק מאיתנו יש בית ספר יסודי. בבית הספר יש צלצול כל 50 דקות. מזל שאין שעות אפס ביסודי. מנהלת בית הספר מאד אוהבת להודיע לתלמידים הודעות במערכת הכריזה בקול שנשמע בדיוק כפי שהייתם מצפים שיישמע קול של מנהלת בית ספר יסודי. "תלמידי כיתה ה', ההפסקה נגמרה. להיכנס מיד חזרה לכיתות". ואחרי 10 דקות: "תלמידי כיתה ה' 2! להיכנס מיד לכיתה. אני חוזרת, מיד!". בגלל הצלצול והמנהלת כיום אני יראה מה-1 בספטמבר כמו אחרון התלמידים, ומקווה כמותם שהחופש הגדול לא יסתיים לעולם. חשבתי פעם לשחרר חולדה בבית הספר כדי שמחלקת התברואה תסגור אותו.   

ה-1 בספטמבר מסמל עבורי מחזוריות. שנה מתחילה, חדשה ומבטיחה אבל גם מחייבת ומפרכת. שנה הסתיימה, זמן לסיכום והפקת לקחים. והשנה הזו היא רק שנה אחת מני רבות בגלגל הנע ללא הפסק של החיים. כולנו תלמידים בבית הספר של החיים, וההצטיינות קשה יותר משנה לשנה. מצד שני, לומדים המון, רוכשים חברים ויוצאים בסוף עם בגרות, לפחות חלקית.  

 

מלאכים קטנים בערוץ 8

מדי יום משודרת בערוץ 8 העונה השלישית של התכנית 'מלאכים קטנים'.

התמכרתי לסדרה כבר בעונה הראשונה, ששודרה אף היא בערוץ 8 בקיץ.

התכנית עוסקת בחינוך. ספציפית, בהגשת עזרה להורים שלא משתלטים על יוצאי חלציהם ורחמיהן. בפתיח הקצר והמקסים של התכנית רואים שלוש דמויות מונפשות של ראשים שטניים (אבל חמודים), עם קרניים, שמחייכים בעוד צחקוקים גבוהים ומרושעים נשמעים ברקע. אחרי מספר שניות, השטנים הקטנים הופכים למלאכים עם הילה, וקול הצחוק שלהם הופך להיות מפויס וילדותי.

אבל שלא תחשבו שהתכנית מפנה אצבע מאשימה כלפי הילדים, הו לא. הקריין בפרומואים מיטיב לנסח זאת: "אין ילדים עם בעיות, רק הורים שעושים טעויות".

כל פרק נפתח בהצגת המשפחה הנדונה והפסיכולוג/ית שנבחר/ה להושיט להם עזרה. בעונה הראשונה היתה זו ד"ר טניה ביירון המלכה, אישה שעשרות משפחות חבות לה את שפיותן. בעונה השנייה הוסיפו למגינת ליבי גם פסיכולוגים אחרים, אך התברר שהם יעילים לא פחות.

הפסיכולוג/ית צופה עם ההורים בקטעים מהקלטות וידאו של המשפחה הדיספונקציונאלית בפעולה. ברגעים האלה אני קרובה לדמעות, ולעיתים גם מזילה אותן בלי בושה. כמה אומללות וכעס ותסכול וייאוש יש בין ההורים לילדים. צעקות, מכות, קללות. כל צד לכוד ברגשותיו ותקשורת אין. לפעמים רואים ילד כל כך חמוד וחכם ומפותח שזוכה ליחס כל כך שלילי מההורים שלו עד שאני מתכווצת. ברור שעוד כמה שנים כאלה, ועבריין נוער צומח לתפארת לנגד עינינו, או חמור לא פחות, ילד מכווץ וכועס שיעביר את האומללות הלאה לדור הבא.

אבל הכי מזעזע זה לשמוע הורים שאומרים שהם פוחדים מהילד שלהם וחרדים מהיום שבו לא יוכלו להשתלט עליו כלל. אמא אחת אמרה שהיא מרגישה שכל מה שבנה בן הארבע עושה נועד כדי לפגוע בה.

לא מדובר בהורים מתעללים, חלילה. אלה אנשים נורמטיביים, חלקם נחמדים מאד. זו בדיוק הטרגדיה הגדולה של ההורות ואחת הסיבות המרכזיות שבחרתי לא להיות אמא: כשאתה הורה, אתה בהכרח פוגע באלה שאתה אוהב יותר מכל. יש התנגשות מתמדת בין צורכי ההורה לצורכי הילד שמתחילה עוד לפני שהתינוק בוקע מהרחם ומגיעה לשיאה בשנת החיים הראשונה של התינוק. אמא רוצה לישון. אמא ממש עייפה. אמא עוד שנייה פורצת בבכי מרוב תשישות. התינוק, שהוא הוא הסיבה לתשישות, צורח, לא תמיד אפילו ברור לה למה, ולא נותן לה לישון. אז כן, אמא אוהבת את התינוק, בניגוד לכל גורם רעש מתמיד אחר שמדיר שינה מעיניה כמו השכן הרוקיסט מלמעלה, אבל אמא גם זקוקה לשינה. במקביל לאהבה שלה לתינוק, מתחיל להיווצר שם גם כעס.

כשהתינוק גדל ונהיה ילד, הקונפליקט מחמיר. הוא לומד לדבר, וחמור מכך, לענות לך. הילדים שלך יכולים לעצבן אותך הרבה יותר מכל אחד אחר. ואז ההורה מתעצבן לא רק על הילד אלא גם על עצמו שהוא מתעצבן, ומרגיש אשמה ובושה ושהוא חרא של הורה. ואם ילד אחד שלך מרביץ לילדך השני, והרי שניהם הילדים שלך שאתה אוהב, הרגשות שלך בכלל מסתבכים. אתה אוהב אותו וכועס עליו והאהבה שלך לילד השני מעצימה את הכעס על הראשון ושיואו, נהיה לי כאב ראש רק מלכתוב את זה.

חלק מההורים מתחילים את השינוי כבר בצפייה בקטעי הוידאו. הם רואים את עצמם מבחוץ, רואים את הילד שלהם במצוקת העימות, רואים את הכעס שיוצא מהם כלפי הילד שלהם ואת ההשפעה ההרסנית שלו על הילד ולא מאמינים שככה הם מתנהגים. בואו נגיד שצריכת הטישו באזור מגוריהם עולה פלאים באותו יום.

השלב הבא הוא למקד את הבעיה ולהתחיל ללמד את ההורים להתנהג באופן שיפתור אותה. ההורים הם המפתח לפתרון הבעיה, תמיד, לא הילדים. ההורים הם אלה שמשדרים מסרים כפולים, שלימדו את הילד לצעוק ולהתווכח, שלא לוקחים אחריות ומתנהגים כמו ילדים בעצמם. השינוי מתחיל בהם וממשיך בילדים שלהם.

הפסיכולוג/ית מלווה את המשפחה במשך מספר ימים וחוזרת מדי פעם למקצה שיפורים. היא (רובן נשים, אז יאללה, מעכשיו אני משתמשת בלשון נקבה) צופה באינטראקציה בין ההורים לילדים מחדר סגור ומדריכה את ההורים דרך אזנייה מה לעשות כשמתחיל עימות.

העיקרון של ד"ר טניה ביירון בעונה הראשונה היה מאד פשוט, וכזה שאני מצדדת בו כבר הרבה שנים בקשר לחינוך: גבולות, בהירות, עקביות. התייחסו להתנהגות חיובית וחזקו אותה, התעלמו מהתנהגות שלילית כל עוד הילד אינו פוגע בעצמו או בסביבה, ואם הוא כן, בלי לדבר איתו או ליצור עמו קשר עין, קחו אותו לפסק זמן בחדר בטוח או משעמם. משך פסק הזמן צריך להיות דקה לכל שנת חיים של הילד ולא יותר מחמש דקות.

כשהילד מתחיל להתעצבן ורואים שאו טו טו יהיה התקף זעם, נסו להסיח את דעתו (תראה, ציפור!).

לעולם אין לצעוק על הילד, וודאי שלא להכות אותו. לאבד את שלוות רוחך זה מתכון בטוח להפחיד את הילד ולגרום לו לאבד את הצפון ואת הגבולות.

איומים ריקים מתוכן לא יעזרו ולכן אין טעם לומר משהו שלא מתכוונים אליו. אפשר לומר "אני סופרת עד 3 ואם אתה לא יושב ליד השולחן, לא תקבל קינוח". ואם הילד לא יושב, באמת לא לתת לו קינוח. גם אם הוא צורח ומתחנן ומשתמש בכל מניפולציה אפשרית.

אפשר להכין טבלה של משימות שמוטלות על הילד, ובכל פעם שהוא ממלא מטלה כזו, להדביק מדבקה שמחה במשבצת. אם יש 8 מטלות ביום, קובעים ששש מדבקות ומעלה, סתם לדוגמא, מזכות את הילד בפרס. הטבלה נועדה לשבור את המונח המעורפל 'להתנהג יפה' לפיסות ברות השגה וברורות: לסדר את המיטה, לעזור לאסוף את הצעצועים מהרצפה, לאכול את כל מה שבצלחת בארוחת צהריים.

החלק המדהים הוא שכמה שזה פשוט – ככה זה עובד. ילדים שבמבט ראשון נראים כמו בריונים לא חמודים עם פה מטונף (יש בליפ על הקללות, אבל פניהם המכורכמות של ההורים עוזרות לפרש מה הילד צווח), שמרביצים לאחאים שלהם מכות רצח ושכצופה בא לך להעיף להם כאפה, הופכים לגורים מגרגרים ומתוקים. ילדים שקראו לאימם פרה שמנה ושידרו לה שהם לא שמים עליה קצוץ הם בסך הכל ילדים שכללי העולם לא נהירים להם ושתוקפים כדי להתגונן. אותם ילדים, בסוף הפרק, יתרפקו על האם ויעשו שמיניות באוויר כדי לזכות באישורה. ילד בן 6 שהשפיט את אביו החד הורי באופן שלא היה מבייש נוגש עבדים סדיסט הפך להיות ממושמע, טוב מזג ואשכרה יפה יותר. ככה זה, חיוכים בעיניים בורקות הולמים ילדים הרבה יותר מגבינים זעופים ושרבובי שפה.

הכי עצוב: ילדים מעדיפים צעקות, קללות ומכות מההורים שלהם על פני התעלמות מהם. הם עד כדי כך זקוקים לתשומת לב מההורים שלהם. ומרבית ההורים, מותשים כפי שרק הורים יכולים להיות, בדרך כלל עושים את הטעות הנפוצה של לתת לילד תשומת לב רק כשמשהו נשבר או כשאחאיו צורחים. כשהילד מתנהג יפה, הם שמחים על השקט שנפל בחלקם ולא מתייחסים אליו.

התכנית מסיעת לא רק בשיפור התנהגות הילדים. בעיות שינה (בעיקר), הרטבה, חוסר רצון להיגמל מיניקה ועוד כהנה וכהנה מצוקות נפתרות כלא היו.

בסוף התכנית ההורים מסוגלים לראות את הילדים שלהם ככאלה: ילדים. הם מגלים אותם, מגלים שמתחת לכל השליליות שהילד הפגין כלפיהם יש ילד קטן ומתוק, עם אופי מלבב וחוש הומור, עם ידיים קטנות שרוצות לחבק וגוף קטן שרוצה שיחבקו אותו. התכנית הזו מצילה נפשות ומחממת את הלב. מומלץ ביותר!

פגוש את ההורים

כבר שנתיים וחצי שאני עובדת בבית דני, מלמדת ילדים בכיתות ט' עד י"ב אנגלית. אבל רק לפני מספר לא רב של חודשים הכנסתי למשוואה החינוכית, המסובכת גם ככה, את ההורים.

זה התחיל בשיחת טלפון שהיתה לי עם אמא של ילד בכיתה ט'. ילד אינטליגנטי בטירוף, עם אוצר מילים מרשים, תפיסה מהירה וגישה חמוצה לעולם. אני הייתי בטוחה שהיא יודעת שהבן שלה הוא מתת אל, אבל היא, מסתבר, ראתה אותו באור ביקורתי וניסתה להבין מה הבעיה שלו. היא שלחה אותו לאבחון נוירולוגי כדי לנסות לאבחן הפרעת קשב וריכוז (לא היה ולא נברא, יש לי אחד כזה בבית ועוד כמה תלמידים כאלה ואני יודעת לזהות את הסימנים), ביקרה את חוסר ההשקעה שלו בהכנת שיעורי בית, הופתעה לשמוע שאני מעריכה אותו, ובאופן כללי, אם להשתמש במושג מפוסט ישן שהעלה את חמת הקוראים עליי, היתה עסוקה בלתקן את הילד הלא מושלם שלה.

השלב הבא במודעות הגוברת שלי להשפעת ההורים על התפקוד שלי ושל הילדים היה חיבור דו"ח חודשי על התקדמות הילדים. בפברואר כתבתי את הדו"ח הראשון. נתתי את הדו"ח לילדים, ביקשתי מהם שיקראו אותו ושיכתבו הערות בתחתית העמוד במידה ויש להם, יראו את הדו"ח להורים שלהם ויבקשו מהם לכתוב את ההערות שלהם.

היה מעניין לגלות עד כמה ילדים שנראו לי בטוחים בעצמם נבהלו מהמחשבה שההורים שלהם יקראו דו"ח שנכתב עליהם, גם אם הדו"ח אמר שהילד בסדר, ההתנהגות שלו בסך הכל בסדר עם מעידות קטנות פה ושם, הרמה שלו בסדר ובכלל, הכל בגבולות הסביר. כל מילה בדו"ח שהיתה פחות מקשירת כתרים וחלוקת שבחים נלהבים הם ביקשו שאשנה, התמרדו שזה לא נכון ושזה קרה רק פעם אחת ושנו, למה אני חייבת לכתוב את זה. "אני תוקפני כלפי ד'?", רטן ילד אחד, אחרי שחוץ מלהרביץ לד' האומללה, עשה הכל כדי למרר את חייה. "ד', אני תוקפני כלפייך?", נהם כלפיה. ד' החווירה קלות ונענעה בראשה. מה פתאום תוקפני. מהרהורי לבי אני כותבת את הדו"חות. הילד רך כטלה.  

כשהדו"חות חזרו מההורים, ניתן היה לחלק אותם לשלוש קבוצות.

בקבוצה הראשונה היו ההורים המפרגנים. הם שמחו על העדכון, יודעים שהילדים שלהם בסדר ושמחים שגם אני חושבת כך. שלא במפתיע, הילדים שלהם הם הילדים הכי פחות בעייתיים אצלי בשיעור. אין להם בעייה עם סמכות, הם באים כדי ללמוד ולהשתפר, הם רואים אותי כאדם. אמא של ד', למשל, כתבה:

"אני מרוצה מאד מההערכה של ד'. אני חושבת שהיא ילדה חרוצה עם פוטנציאל אדיר ויש הוכחות – יישר כח!".

בקבוצה השנייה היו ההורים הממלאים את חובתם. כתבו שתי מילים, לא הביעו עמדה, סימנו וי. שלא ישתמע מכך שיש לי ביקורת עליהם. כל הורה שמשקיע מחשבה וכסף בתגבור הילדים שלו בשעות אחר הצהריים הוא הורה שאכפת לו. עצם העובדה שהם קראו את הדו"ח והתייחסו אליו בהחלט מספקת.

בקבוצה השלישית היו ההורים שהילדים שלהם החזירו את הדו"ח אחרונים, וגם זה רק כי הבהרתי להם שאם הדו"ח לא חוזר אליי בקרוב אני אתקשר להורים בעצמי. הורים שמבקרים את הילדים שלהם בחריפות, שנכנסים להם לנשמה ולא סומכים עליהם. הילדים האלה, הפלא ופלא, הם הילדים הבעייתיים ביותר. הם יכולים להיות חכמים וידענים, אבל נוקשים ומכווצים. הם לעולם יראו אותי כסטריאוטיפ הפלקאטי ביותר של מורה. הם יתעקשו לקרוא לי 'המורה' ויסרבו לקרוא לי 'תמי', ובאותה נשימה יגלו כל התנגדות אפשרית לסמכות שלי כמורה. הם ייצרו חבורות קטנות עם הילדים האחרים שכמותם, לא קל להם בבית. הם יציקו לילדים האחרים ובמיוחד לבנות.

הגדיל לעשות אחד ההורים, שהגיע עם בנו, לבן מכעס, וביקש לדבר איתי. מוקדם יותר בשנה שוחחתי עם אמו של אותו ילד, שהופתעה לשמוע שהילד שלה בונבון, משתף פעולה, לא נגרר לפטפוטים עם אחרים ויודע אנגלית על הכיפאק. "הוא תמיד נגרר אחרי ילדים אחרים", היא אמרה, כנראה תוהה בליבה אם לא התקשרתי בטעות לאמא של ילד אחר, ילד טוב, ילד שלא עושה בעיות להורים שלו כמו הפרחח שלה. הנבואה שלה הגשימה את עצמה, ומספר שבועות לאחר מכן הילד הפסיק להקשיב, התחיל לקשקש עם ילדים אחרים, הנוכחות שלו התמעטה.

מתברר שההורים שלו לא ידעו מכל זה, עד הדו"ח. וכשהם גילו, וואי וואי וואי. באותו שיעור, לאחר שסיימתי לשוחח עם האב הזועם, התייחסתי לילד הנזוף בכפפות של משי. ניסיתי להבהיר לו שאני לגמרי בעדו ושהדבר האחרון שהתכוונתי אליו היה שההורים שלו יחטפו עליו את הג'ננה. הוא העריך את זה מאד, ולמרות שמאז עוד היתה היתקלות או שתיים בינינו, הוא חזר לתלם. אני חולה עליו. במשחקים שאנחנו משחקים בסוף כל שיעור הוא חצי יושב חצי עומד, רגל אחת מקופלת הצידה והמצח הזעיר שלו מקומט במחשבה, הגלגלים במוח מסתובבים כמו טורבינות והוא מנסה למצוא את התשובה לפני כולם. שנון, ציני, נראה קטן מגילו וכזה חמוד.

עניין הדו"ח גרם לי להבין למה אותו ילד שאת השיחה עם אמו תיארתי בתחילת הפוסט לא משתף אותי בשום דבר. למה הוא כל כך זועף, לקוני, חומצתי. למה קשה לי להגיע אליו. בדו"ח הבא כבר הקפדתי להתמקד בצדדים החיוביים שלו, ובשיחה הבאה עם אמא שלו הפלגתי בשבחיו. לא שיקרתי: הוא באמת מנצח בכל משחק שאנחנו משחקים (כולל כשאני משתתפת), הוא אכן הילד הכי מתקדם בקבוצה והוא ללא ספק אחד הילדים הכי חדי תפיסה ומהירים שהיה לי העונג ללמד. אולי בזכות השיחה הזו עם אמא שלו היא תבין את כל זה לגביו, הוא יבין שאני לא עוד מורה שגורמת לאמא שלו לרכב לו על הצורה עוד יותר חזק מקודם, ואני אבין שמאחורי כל ילד מעצבן שמתסכל אותי בשיעור בחוסר שיתוף הפעולה שלו, שקורא לי 'המורה' גם אחרי שביקשתי עשרות פעמים שיקרא לי בשמי, שמציק לאחרים, שמשדר חוסר עניין והתנגדות, עומדים הורים לא מושלמים עם הרבה כוונות טובות, שעושים לא מעט טעויות.

או בפרפראזה על הפתגם הישן: מכל מלמדיי השכלתי, ומהורי תלמידיי יותר מכל.

מפרוע לרגוע

בערוץ 8 שודרה לאחרונה סדרה בריטית בשם 'מפרוע לרגוע', Brat Camp במקור. הסדרה, המונה ארבעה פרקים, עוקבת אחר קורותיהם של שישה בני נוער בריטים בתכנית אמריקאית המיועדת לבני נוער עם בעיות התנהגות (המונח האנגלי, troubled teens, עדיף לאין ערוך לדעתי).

השישה שנבחרו, בני 15-17, נשמעים (ונראים) בדיוק כמו שהייתם מצפים. צ'רלי מייסון, נער גבוה וחסון בן 16 שסולק מחמישה בתי ספר, גר לחילופין עם אמו, אביו (ההורים גרושים) ודודתו, ונוטה להסתבך בקטטות שאותן הוא אינו זוכר לאחר מכן ועל מהלכן הוא מסיק מכמות הדם שהוא מגלה על חולצתו. ג'יימס פונפה, בן זקונים למשפחה מהמעמד הגבוה כולל המבטא והכל, מתרועע עם סוחרי סמים, מחשש מתחת לאף של ההורים וחושב שהם לא יודעים מזה כלום (הוא טועה, כמובן). טום פיליפס, בן 15 יפהפה וסייחי שנראה צעיר מגילו, עם בייבי פייס מלאכיות, גונב את דמי הכיס של אחיותיו כדי לקנות סמים (טוב, אמא נועלת את הארנק בכספת שנעולה בתוך ארון). אביו של טום לא בתמונה כבר שנים, ואמו התחתנה והתגרשה מאז מספר פעמים. היא מודה שייתכן שחשבה על עצמה יותר מאשר על טובתו של בנה. דן לירי, בן להורים מתפקדים, נחמדים ושפויים, שקע בדיכאון לפני שנתיים, נשר מבית הספר, קם כל יום ב-1 בצהריים, ואחרי שהוא נרגע מהתקף הבכי שלו, הוא הולך לחברים, להעביר את הזמן עם ג'וינט. האמת היא שאם הייתם מלאים נקודות חן מוזרות (או אולי אלה חצ'קונים זעירים) על כל שטח הפנים גם אתם הייתם נכנסים לדיכאון, אבל מה שבטוח זה שהתספורת הביזארית שלו, שילוב של שיער קצוץ וקצוות שיער ארוכות כתומות אדומות סטייל בוי ג'ורג' מודל 2004, לא משפרת את המצב. פראן ברדלי בת ה-17 סובלת מהתקפי זעם בלתי נשלטים שפוצעים את מי שנקרה על דרכה והורסים רהיטים חיוניים בבית. השיער שלה קלוע בראסטות וצבוע בשלל צבעי הקשת, שיהיה שמייח. אמה החד הורית של פראן נקרעה לאורך שהותה של ביתה בארה"ב בין געגועים להקלה על כך שהיא סוף-סוף בטוחה בביתה שלה. ואחרונה חביבה, נערת הזהב, הורד האנגלי בהתגלמותו, רייצ'ל גרינברג. מקורות שונים ברשת מתקשים להכריע בסוגיית מספר נקבי הפירסינג בגופה. חלק טוענים 18 ואחרים 19. שתיינית כבדה שלא בוחלת גם באקסטות ושסוחר הסמים הדפוק שלה מכר לה קצת קטאמין (בטעות?), מה שהחיש אותה לבית החולים. זה לא שרייצ'ל עדינה ושברירית כל כך. קטאמין הוא סם הרדמה של סוסים.

התכנית שאליה נשלח מיטב הנוער הנ"ל,Redcliff Ascent – Wilderness Therapy Program, ממוקמת ביוטה, באזור שומם ופראי במיוחד. הילדים ישנים בשטח, צועדים בשלג כל היום ולפעמים גם חלק מהלילה, מנגבים את ישבניהם בעלים מזדמנים וניזונים בעיקר מעדשים דלוחים. כל זאת בהדרכת צוות חינוכי שהוא גם אוסף מחנאים מיומנים שמתכנים בשמות כמו 'דוב אבן' ונראים כמו פליטי הגרסה הקולנועית של שבט דוב המערות. הגברים מזוקנים ומשופמים, הנשים (המעטות) לבנות שיער קלוע לצמות, פניהם של כולם צרובי קור ושמש וגם אם הם יוותרו האנשים האחרונים על פני האדמה, לא סביר שחברת קוסמטיקה כלשהי תלהק אותם לפרסומת למוצריה. על התכנית מנצח ביד רמה דוק (קיצור של דוקטור) דן, שמאחרי חזות של הומלס מגודל שיער עם עבר ביטניקי מסתיר תבונה, ראיית רנטגן ואפילו לא גרם של נאיביות.

זמן השהות בתכנית נע בין 30 יום ל-330 יום. התכנית מבוססת על ניתוק מהסביבה העירונית המשחיתה, הצבת חוקים ברורים ועקביות בלתי מתפשרת בשמירה עליהם, חיזוקים חיוביים ופרסים להתנהגות חיובית, עונשים כבדים (פשוטו כמשמעו, על כל קללה נאלץ המקלל לסחוב אבן כבדה בתרמיל), תרפיה והדרכה אישית. כל דבר שהילדים זקוקים לו עליהם להרוויח בהתנהגות טובה. בהתחלה הם מקבלים שקית ברזנט לחפציהם. תרמיל אמיתי הם צריכים להרוויח. הם לומדים להדליק אש מקשת וכפיס עץ ונדרשים לעבור מבחנים שונים ומשונים כדי לסיים את התכנית בהצלחה. כשבשיערה של פראן התגלו כינים, אחד המדריכים קצץ לה אותו עם סכין גילוח. מצד שני, המדריכים אף פעם לא צועקים ולא מאבדים את הסבלנות. הם תומכים ומעודדים אבל לא זזים מילימטר מעמדתם ולא נותנים לילדים לעשות שום מניפולציות.

כצפוי, הילדים לא ממש התלהבו מהרעת התנאים. אחת ניסתה להימלט בחסות החשיכה (לאן בדיוק, אחותי? את באמצע שום מקום), טום סירב לזוז ממקומו (זה בסדר, איש צוות אחד בלבד הצליח לסחוב אותו בכוח, הילד לא שוקל יותר מ-40 ק"ג) והעמיד פנים שהוא משוגע, פראן חטפה התקף זעם שהרעיד את האדמה תחתיה. אבל אין כמו צעידה בשלג עם משא של עשרות ק"ג על הגב בקצב של הצועד החלש ביותר כדי להעביר ילדים זועמים לשלב הבא – הישרדות. משבוע לשבוע נשרו הקליפות והתגלו הילדים במלוא הדרם. זה מה שיפה בילדים ובנערים. הריקבון עוד לא פשה עמוק, הבעיות עוד לא חסרות פתרון, העלומים, הרעננות, הרגישות, התקווה והאופטימיות עוד שם. לבי יצא לכל אחד מהילדים האלה, ילדים סופר רגישים (דן) ואינטליגנטים שמרדו בסביבה המדכאת, הענייה וחסרת התקווה שלהם (צ'רלי), במשפחות הדפוקות והלא מתפקדות שלהם (טום, רייצ'ל), בנוקשות ההורית ובדרישה להיות נורמטיביים גם כשאתה שונה (פראן, ג'יימס). צ'רלי הבריון התקדם בצעדי ענק, התחבר לעצמו ולאחרים, היה הראשון שזכה לקבל סכין מהצוות, והמעידה היחידה שלו היתה כשעזר לאחרים למלא את מטלותיהם. כפי שהסביר לו אחד המדריכים, דקה לפני שהעניש אותו בהרחקה משאר הבריטים ובצירוף לקבוצה אחרת שמורכבת רק מאמריקאים (יש עונש חמור מזה?), מותר לעזור במילים, להדריך אחרים איך להדליק את האש וכיצד לכתוב את החיבור, אבל כשאתה עושה זאת במקומם אתה גוזל מהם את חוויית הלמידה. זה גם המקום להגיד שצ'רלי דנן הוא ילד אינטליגנטי בטירוף, שקיבל מלגה לבית ספר פרטי נחשב ביותר, אך נזרק משם בגלל בעיות משמעת. אה כן, ואבא שלו, ניק מייסון הדוור, דומה לג'ון סטיוארט כמו שתי טיפות שלג ביוטה בדצמבר.

מדי שבוע חילקו להם דואר מהבית. צריך לראות את בני ה-16 וה-17 מגודלי הגוף האלה כשהם קולטים שלא קיבלו מכתב כדי להבין את הטרגדיה של להיות נער. כבר לא ילדים שרואים את אבא ואמא בעיניים מעריצות, כבר גדולים מספיק להבין שהחיים בזבל ושתהיה עני ומובטל עד שתמות, שהמורים שלך טיפשים ושאתה לא כמו כולם, אבל עדיין לא בשלים מספיק רגשית כדי להכיל את כל זה, עדיין זקוקים נואשות לאהבה. וכשאין, מטביעים את היגון באלכוהול, באקסטזי, בקטאמין, מכסחים את הצורה למי שמסתכל עליך עקום כדי לנקז החוצה את המוגלה והזעם או שוקעים למצולות דיכאון שחור ואינסופי שאולי רק צביעת השיער בכתום ואדום מצליחה לגוון. צ'רלי לא קיבל מכתב. הילד הנהדר הזה, במקום לשבור למישהו מקל על הראש, לרוץ עד כלות הכוחות ולבכות לבד בשלג, הציץ בהיחבא במכתב של פראן שעמדה לידו, וכשהיא קיטרה(!) על תוכן המכתב ניחם אותה והרגיע אותה.
אחד-אחד הם הצליחו לסיים את בית הספר. צ'רלי ודן היו הראשונים, אחרי כמעט חודשיים, רייצ'ל אחרונה, אחרי 88 יום בקור המקפיא ודקה ורבע לפני שפגה אשרת השהייה שלה בארה"ב. האשמה היא דווקא אמא של רייצ'ל, שהבטיחה לה באחד המכתבים שהיא תחזיר אותה הביתה עד חג המולד. מאותו רגע התיישבה רייצ'ל על ישבנה וחיכתה. אבל אמא שלה הפוסטמה שינתה את דעתה אחרי התייעצות עם דוק דן, איש כן באופן בוטה ולא אמריקאי בעליל, ורייצ'ל נאלצה להבין שאין לה על מי לסמוך אלא על אביה שבשמיים (או אלוהים יודע איפה, בסדרה לא דיברו עליו) ועל עצמה. כדי לסיים הם היו צריכים לשכנע את דוק דן שהם השתנו ולעבור יום התבודדות כשהם שורדים לבדם הרחק מהאחרים. לא איש נאיבי, דוק דן, כבר כתבתי. הוא שמע הרבה נאומים בימי חלדו, ויודע לזהות בולשיט ממרחק של קילומטרים.

הפרק האחרון עקב אחרי שובם של הילדים לחיק משפחותיהם ההרוסות, דירות השיכון המדכאות וההוויה העירונית המלבבת. כל ההורים השתמשו במילה apprehensive כדי לתאר את רגשותיהם לקראת שובם של ילדיהם הביתה. למרבה המזל, האנשים ברד קליף עשו את מלאכתם היטב. דן יצא מהדיכי וחזר להיות נער מתפקד ופעיל. הוא חושב להפוך למדריך נוער, כיוון שיתאים לאופיו הרגיש ככפפה ליד. הסיפור שלו הוא זה עם הסוף הכי שמח, כי המשפחה שלו היתה הכי פחות דפוקה והסביבה שלו הכי פחות מרעילה. אבל אין טוב בלי רע. הוא שב לתחזק את תספורת העוועים שלו, אחרי שבמשך ברוב שהותו ברד קליף היא הוחבאה מתחת לכובע צמר גדול.

ג'יימס התקבל לבית הספר של הנסיך צ'רלס, מה שמאד שימח את ההורים שלו. בראיון האחרון איתו הוא נראה קצת מובס. אמר שהכל בסדר. אבל לדעתי משהו שם לא טוב. ההורים שלו מתעקשים ליישר אותו אפילו במחיר של לשבור אותו. הוא ניסה ללמד את ההורים שלו שיטת דיון שלמד ברדקליף. מכריזים על פריט כלשהו כמקל דיבור ורק למי שאוחז בו מותר לדבר. אמא שלו לא הפנימה והתפרצה לו לדברים. הוא ניסה להסביר לה שכאשר היא אומרת "אני לא מוכנה שתלך לפאב" מתעורר בו הילד הרע ובא לו להגיד לה "באבוהה", והיא הסכימה להמיר את הניסוח במשהו קצת פחות פשיסטי. אבל רק קצת. פראן הטיחה בג'יימס באחת מהדינמיקות הקבוצתיות שהוא ילד עשיר ומפונק שלוקח את אהבת ההורים שלו כמובן מאליו. זה שבר את ליבי פעמיים. פעם אחת כי זה מראה שפראן לא לוקחת את אהבת הוריה כמובן מאליו, זכות בסיסית שצריכה להיות לכל ילד, ופעם שנייה כי היא קצת טעתה. ההורים של ג'יימס אוהבים אותו, אבל הם לא מבינים אותו, לא עוזרים לו לעבור את התקופה המזעזעת הזאת שנקראת גיל ההתבגרות.

רייצ'ל וצ'רלי הבינו שהם מתפקדים נפלא כשמציבים להם גבולות וכשיש להם חוקים ברורים לעבוד איתם. היא השאירה איזה נזם סמלי באף והצטרפה למשטרה והוא התחיל לברר בקשר לגיוס לצבא. בביתו של טום יש עליות ומורדות כי הילד עדיין מעשן מריחואנה, למורת רוחה של אמו. פעם אחת היא דיווחה שהיא גירשה אותו מהבית. הוא בילה את הלילה במחסן, בשק השינה שהביא איתו מרדקליף, ולמחרת אמר שזו חוויה שהוא לא רוצה לחזור עליה לעולם. אין לי מושג מה נגמר עם פראן. או ששכחתי את מה שהראו בסדרה, או שפסחו עליה.
אני מאחלת לכל השישה התבגרות קלה, חיים מאושרים והמון שלוות נפש. יש לי לא מעט השגות על הנעשה ברד קליף, אבל אני בהחלט מסכימה עם דרכם החינוכית. גבולות ברורים, עקביות, אהבה, תמיכה ועידוד יעזרו להוציא מכל ילד את הטוב שבו. ובכל ילד יש בעיקר טוב, גם אם בהתחלה נראה אחרת.

המרדף אחר ה-5 יחידות

בתחילת כיתה י"א, חולקנו להקבצות באנגלית, מתמטיקה ופיזיקה. שובצתי לרמת 5 יחידות באנגלית, 4 יחידות במתמטיקה ו-3 בפיזיקה. האגו שלי קצת נפגע מהשיבוץ המתמטיקה, אבל לא היתה לי בעיה לקבל אותו כעובדה מוגמרת. אמא שלי, לעומת זאת, חשבה אחרת. היא חשה לבית הספר, אמרה מה שאמרה ושינתה את השיבוץ שלי ל-5 יחידות גם במתמטיקה ופיזיקה. התוצאה: שנתיים של מאבק איתנים, מגובה בשיעורים פרטיים ובמורה לפיזיקה שזרק עליי גירים מרוב תסכול שפוסטמה כמוני יושבת לו בשיעורים, מתעקשת לשאול מה שהיא לא מבינה (הכל) ולא מבינה כלום גם אחרי ההסבר (במבטא מזרח אירופאי כבד שהפך כבד יותר ויותר ככל שהתסכול שלו ממני גבר). את הבגרות בפיזיקה עברתי בעור שיניי. את הבגרות במתמטיקה עשיתי פעמיים כדי לשפר את הציון. למותר לציין שמאז ועד היום לא נזקקתי ללימודי הפיזיקה או המתמטיקה. למדתי פסיכולוגיה וחינוך מיוחד בתואר הראשון ובלשנות בשני. למעט חישובים אריתמטיים פשוטים, שאני דווקא נהנית לעשות בלי מחשבון, לא זכורה לי אף פונקציה שנקרתה על דרכי, מוליכה ווקטור בעגלה, וגם לא אינטגרל שצעד מולי ברחוב, זרועו שלובה בזרוע דיפרנציאל חסון. במבט לאחור, מוטב היה לכולם אילו נשארתי ב-3 יחידות פיזיקה. אני לא הייתי מרגישה סתומה בלחץ והיה לי יותר זמן פנוי אחר הצהריים, המורה האומלל שלי היה מאריך ימים (כן, זה היה עד כדי כך גרוע: אני די בטוחה שקיצרתי לו את תוחלת החיים בכמה שנים), אמא שלי לא היתה מוציאה הון על שיעורים פרטיים פעמיים בשבוע (כולל בחופש הגדול) ובית הספר שלי היה מתנאה בממוצע בגרויות גבוה יותר.
אלא מאי? למילים '5 יחידות' יש קסם מיוחד. הן פוליסת הביטוח התיכונית. מי יודע מה תרצה הילדה ללמוד באוניברסיטה (לא פיזיקה! גם לא מתמטיקה! בחיי שאין סיכוי!), ואף פעם לא מזיק שיהיה. אז זהו, שכן.
בין יתר עוונותיי ועבודותיי, אני מלמדת קבוצות קטנות של תלמידי תיכון בשעות אחה"צ. בשבוע שעבר, בסוף שיעור של כיתות י', נשארו אתי שני תלמידים. בן ובת. שניהם ילדים אינטליגנטים, חרוצים, בעלי מוטיבציה. שניהם לומדים בבתי ספר נחשבים. הילדה חרדה מאד וחיה את חייה בתחושה של כשלון קרב ובא. כל פעם שיש לה בוחן או בחינה, שיבוץ להקבצות או חלוקת תעודות, היא בטוחה שהיא עומדת להיכשל. לא תמיד היא נכשלת, היא משובצת בהקבצה א', והיא תהיה בסדר גמור, אבל החרדה חזקה מהמציאות. הרמה של שניהם באנגלית סבירה. ממוצעת. ושניהם בטוחים שאם לא ייגשו לבגרות ברמת 5 יחידות, הלך עליהם. לא יקבלו אותם ללמוד באוניברסיטה וכמובן שאז עתידם נחרץ. הם יהיו הומלסים, הילדים שלהם יצאו מכוערים וברק ייצא מהשמיים ויכה בהם מדי שבוע. מבחינתם, עדיף להם לקבל 60 ב-5 יחידות מאשר 90 ב-4 יחידות.
לקח לי 45 דקות לנפץ להם את המיתוס חסר השחר הזה. מיתוס שבשמו תלמידים מתעקשים לגשת לבחינה שקשה להם מדי, להיכשל בה או לעבור אותה בציון נמוך, לחוש תסכול וכישלון וקושי, וכל זאת סתם. בגלל דיסאינפורמציה. לו היו ניגשים לבגרות ברמת 4 יחידות, היו מוציאים 80 בעבודה הרבה פחות קשה, עם הבנה טובה יותר של החומר ועם תחושת בטחון עצמי גבוהה יותר. בפועל, הם נאבקים בטקסטים קשים, בבני כיתה שדוברים אנגלית כשפת אם, באליטיזם של בתי הספר שלהם. הם מרגישים שהם לא מספיק טובים, לא מספיק חכמים, מבזבזים את הנעורים שלהם על חרדה ולחץ.
בפועל, אוניברסיטאות מקבלות בגרות באנגלית ברמה של 4 יחידות. 3 יחידות לא (רק מכללות מקבלות ציון של 3 יחידות באנגלית), אבל 4 בהחלט כן. בכלל, לא מסתכלים על כל ציון בנפרד. מחשבים ממוצע משוקלל של ציוני הבגרות ומשקללים אותו עם ציון הפסיכומטרי. המספר שמתקבל הוא המספר שיחרוץ את דין התלמיד לשבט או לחסד, לפי חתך הקבלה בחוג שאליו מבקש המועמד להתקבל.
האוניברסיטאות נותנות בונוס לציוני בגרות ברמת 4 או 5 יחידות, בתנאי שהם גבוהים מ-59 (כלומר, החל מציון 60). ברוב המקצועות, הבונוס שניתן לציון 4 יחידות הוא 10 נקודות, ו-20 נקודות ל-5 יחידות. באנגלית, מתמטיקה ופיזיקה הבונוס ל-4 יחידות הוא 12.5 נקודות ול-5 יחידות 25 נקודות.
מינימום היחידות שמזכות בתעודת בגרות הוא 21, אבל לצורך הדוגמא נפשט את המצב וניקח תלמיד שניגש לבגרות במקצועות הבאים:
מתמטיקה – 3 יחידות – 85.
אנגלית – 4 יחידות – 80. עם הבונוס: 92.5.
תנ"ך – 1 יחידה – 80.
ממוצע הבגרות המשוקלל מתקבל מהכפלת כל ציון במספר היחידות וחלוקת הסכום במספר היחידות הכולל.
סכום הציונים הוא 255 במתמטיקה (85*3) ועוד 370 באנגלית (92.5*4) ועוד 80 בתנ"ך, כלומר 705. נחלק סכום זה במספר היחידות הכללי – 8 – ונקבל ממוצע משוקלל של 88.125.
כעת ניקח את אותו תלמיד ונבדוק מה היה הממוצע המשוקלל שלו לו היה ניגש לבגרות באנגלית ברמת 5 יחידות ומקבל 60.
מתמטיקה – 3 יחידות – 85.
אנגלית – 5 יחידות – 60. עם הבונוס – 85.
תנ"ך – 1 יחידה – 80.
סכום הציונים כעת הוא 255 במתמטיקה ועוד 425 באנגלית (85*5) ועוד 80 בתנ"ך, כלומר 760. נחלק סכום זה במספר היחידות הכללי – 9 – ונקבל ממוצע משוקלל של 84.44.
הבונוס לבגרות באנגלית ברמת 5 יחידות הוא 25 נקודות. הבונוס לבגרות ברמת 4 יחידות הוא 12.5 נקודות. בהערכה גסה (שמתעלמת מכך שהממוצע המשוקלל מכפיל את הציון במספר היחידות, מה שמוסיף משקל לציון 5 יחידות, אך הסכום הכללי מתחלק במספר היחידות הכללי, מה שקצת מאזן את התמונה אבל לא לגמרי), ניתן לומר ששווה לתלמיד לגשת לבגרות ברמת 5 יחידות רק אם הציון שיקבל בה נמוך במקסימום 13 נקודות מהציון שיקבל בבגרות 4 יחידות. איך יכול תלמיד לדע
כמה יקבל בכל רמה? בשביל זה יש מורים, מבחנים, הערכות, הקבצות, הורים וילדים. חוות הדעת של המורה היא גורם אחד, אותו יש לשקלל עם תוצאות המבחנים, תחושת התלמיד לגבי הרמה שלו והשתלבותו בהקבצה בה הוא לומד וכן הלאה.
כשיצר משרד החינוך חלוקה ליחידות באנגלית ומתמטיקה, מטרתו היתה שמחצית מהתלמידים ייגשו לבגרות ברמת 4 יחידות, המתקשים ייגשו לבגרות ברמת 3 יחידות, והמצטיינים (במקרה של אנגלית, אלה שנולדו בארץ דוברת אנגלית או חיו בה מספר שנים, בעלי הורה דובר אנגלית, כישרון לשפות או אינטליגנציה גבוהה) ייגשו לבגרות ברמת 5 יחידות. רמת הקושי של הבחינה היא בהתאם. בגרות 5 יחידות באנגלית היא קשה. קשה מאד אפילו. היא לחוצה בזמן ומחייבת לא רק שליטה בשפה אלא גם אינטליגנציה גבוהה מהממוצע. כפי שאמרה לי תלמידה בי"ב, יומיים לפני שניגשה לבגרות ברמת 5 יחידות בניגוד מוחלט לעצתי, "אבל השאלות נורא קשות! גם בעברית לא הייתי יודעת איך לענות עליהן". הבגרות ברמת 4 יחידות, לעומתה, היא הוגנת. לא קלה. לא מפרכת. כלל לא טריוויאלי לקבל בה 90. כשלימדתי קורסי בגרות אקסטרנית, תמיד התחילו את הקורס מספר תלמידים שהתעקשו לגשת ל-5 יחידות אחרי שבתיכון ניגשו ל-3 יחידות וקיבלו 80. הם לא היו מוכנים לשמוע על 4 יחידות. מהר מאד זה עבר להם. ואלה שסירבו לענות לשיחת ההשכמה מהמציאות, קיבלו ממנה ביקור אישי בדמות ציון 47 בבחינה. התלמידים האלה ידעו שבחינה ברמת 4 יחידות תספיק להם ללימודים אקדמאיים, מאחר שאמרתי להם זאת מספר פעמים, אבל האגו שלהם לא נתן להם לוותר על החלום. על המיתוס. כאילו חייהם תלויים בכך. כבר כתבתי שלמילים '5 יחידות' יש קסם. קסם שחור.
אגב, מקצוע שאינו מקצוע חובה בבגרות, למשל פיזיקה, לא תמיד משוקלל ע"י האוניברסיטה בחישוב ציון הבגרות. אם יש לתלמיד בגרות עם מספיק יחידות לימוד גם בלי חישוב המקצוע זה והציון בו נמוך ומוריד את הממוצע, האוניברסיטה תתעלם ממנו. במקרה שלי, זה בדיוק מה שקרה. 5 היחידות הללו בפיזיקה, שעליהן עמלתי שנתיים, לא נכנסו לחישוב.

סוף סוף הגיע ציון ה-TOEFL

אחרי חמישה שבועות בדיוק מיום הבחינה. 300. יש אלוהים. שימותו הקנאים.