ארכיון קטגוריה: מוזיקה

The Breaking Hands

איש מקסים אחד, שרון רז, נתן לי מתנה נפלאה ליום ההולדת: דיסק און קי עם 50 אלבומים. חלקם חדשים, חלקם ישנים. 48 מהם  לא הכרתי. השניים הנותרים הם הופעות חיות של יקירי הבלוג The Doves. אני מאזינה לדיסק באוטו. שומעת שיר אחד, עוברת לאלבום הבא, מתעייפת ומדלגת ליונים המוכרות והטובות וחוזר חלילה. לאט לאט אני מפתחת סיבולת לשיר השני והשלישי בחלק מהאלבומים.

השיר האחרון שעושה לי את זה נקרא The Breaking Hands, והוא של להקה בשם The Gun Club. בניגוד לשירים אחרים מהאלבום, שהם שירי פאנק רוק אמריקאי מובהקים, הפתיחה של השיר הנ"ל  נשמעה לי לא רק שונה מאד אלא גם מוכרת. עלו לי בראש הקוקטו טווינז. היום בדקתי בוויקיפדיה ואכן, השיר הזה הופיע במקור באלבום של The Gun Club מ-1987 בשם Mother Juno, שהופק על ידי לא אחר מאשר רובין גת'רי מהקוקטו טווינז.

אני מגלה על עצמי יותר ויותר לאחרונה שאני מזהה ומקשרת פרצופים וצלילים. שרמיין, האחות של טארה היא רייצ'ל מהסרט Rachel Getting Married. את אוליביה וויליאמס מ-Dollhouse זיהיתי בפרק של הסדרה Terriers כבר בפריים הראשון שהיא הופיעה בו, מרחוק ובתאורה עמומה. כנ"ל לגבי מישל טרכטנברג בפרק של חוק וסדר. דידי, שמאד אוהב את שתיהן, ניסה לטעון שזה לא הן, אבל ימד"ב העמיד אותו על טעותו. לזכותו ייאמר שגם בלי ימד"ב הוא היה מזהה אותן, פשוט אחרי קצת יותר זמן.

הקול של הזמרת שמבצעת את שיר הפתיחה  של The Biggest Loser נשמע לי מוכר. Heather Small, אמר לי קול קטן במוח. אבל למה שזמרת בריטית מהניינטיז תבצע שיר פתיחה של סדרה אמריקאית, התווכחתי עם עצמי. חיפוש קצר בגוגל העמיד אותי על צדקתי.

האלבום הפותח את הדיסק און קי ששרון נתן לי הוא של Tracy Thorn. השם לא נשמע לי מוכר, אבל הקול כן. "נכון שזאת נו, ההיא, הזותי, הסולנית של Everything But The Girl?" שאלתי את דידי. הוא אמר שלא נראה לו ושהיא נשמעת כמו הסולנית של הקרדיגנז (היא ממש לא). את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד.

מצד אחד אני מאד שמחה שלמרות הליקוי המרחבי שלי, שמתבטא בין היתר בחוסר יכולת לזהות פרצופים שאני אמורה להכיר ובבלבול בין אנשים שלא דומים כלל אבל בעיניי חד הם, אני מצליחה לזהות שחקנים תוך שניות. אני עוד יותר שמחה שאני מזהה קולות ועושה קישורים בין שירים ולהקות. מצד שני, בל נשכח שמדובר בי, כלומר באישה שמתקשה לסנן גרויים. כל צפייה בטלוויזיה הופכת למטרד, כשעוד ועוד פרצופים מוכרים מציפים את התודעה שלי ולא נותנים לי מנוח: היא מוכרת לי. איפה ראיתי אותה? אני נשבעת שאת השחקן הזה כבר ראיתי איפה שהוא. ועד שאני לא נזכרת או קמה למחשב לבדוק, אין לי מנוחה. וכך, במקום להירגע מול הטלוויזיה או לטבוע בצלילים, המוח שלי עובד על טורים גבוהים (למה שלא נקרא להפרעה הנפשית בשמה – אובססיה), פותח מגרות על מגרות בניסיון למצוא את הגרב השנייה התואמת, לסגור מעגל בלי לגרום קצר למערכת. אייייף.

אבל אני חושבת שהחלק הטוב בהתבגרות הוא להכיר את עצמך ולפתח ביטחון עצמי היכן שפעם היה דימוי עצמי נמוך וביקורת עצמית. כשהייתי חיילת, קלטת בטייפ של בחור שנתן לי טרמפ נשמעה לי מוכרת. "זה יאזו?", שאלתי אותו. הוא חייך. "לא, זה אירייז'ר". איך שאני התפדחתי. איזה סתומה אני שאני לא מבדילה  בין קול של אישה לקול של גבר, ייסרתי את עצמי. עלק חובבת מוזיקה. אני לא זוכרת  כמה זמן עבר עד שהבנתי שאני לא עד כדי כך סתומה, ושמה שזיהיתי היה החותם הייחודי של וינס קלארק. היום אני כבר פחות מפקפקת בעצמי. אם זה נראה או נשמע לי קשור, זה כנראה קשור, גם אם דידי מתווכח איתי.

מודעות פרסומת

פוסט אורח: ברק נגר לוי על "המלכה והחייל" של סוזן וגה

הפוסט הבא מציע ניתוח מרתק של השיר "המלכה והחייל" של סוזן וגה, וגם מציג את ברק ככותב רגיש, מדויק ומקסים. תיהנו.

***

שמעתי את השיר "המלכה והחייל" של סוזן וגה פעמים רבות בעבר, ופירשתי אותו תמיד כשיר העוסק במאבקי כח ובטיפשותו של האדם במאבקים האין סופיים של המלחמה. אולם, התנסות שעברתי לאחרונה גרמה לי להבין לפתע את השיר במישור שונה לחלוטין – המישור האנושי. לפתע ראיתי את החולשות האנושיות שעליהן מספר השיר: לא עוד שיר על מאבקי כח שנובעים מרצון לעוצמה, אלא שיר על פחדים ועל החרדות הקיומיות של האדם. עם זאת, לא יכולתי שלא להמשיך ולראות בו גם את הטיפשות האנושית, הנובעת מדבקות באגו, והיהירות העיוורת של צדקנות נטולת היגיון ללא שמץ של פקפוק בנכונותה.
הטקסט מטה הוא הפירוש שלי לשיר של סוזן וגה, שבעיניי הוא מטאפורה המתארת שיחה בין גבר לאישה, שיחת אוהבים. השיר נכתב מהפרספקטיבה של האישה, כסוג של היזכרות. זוהי מעין בלדה טרגית שבה מתים החיל (האוהב), המלכה (האוהבת) והאהבה עצמה – בשל חוסר היכולת להשתנות.

למי שלא מכיר את השיר, או סתם רוצה להיזכר – הנה לינק לשיר:
http://www.youtube.com/watch?v=ukbzD88W2DA

The soldier came knocking upon the queen's door
He said, "I am not fighting for you any more"
The queen knew she'd seen his face someplace before
And slowly she let him inside.
החיל, האהוב, בא אל אהובתו המלכה. ישנה פה נאמנות למלכה, שירות והסכמה להקריב הכל, כולל את החיים, עבור ביטחונה של המלכה. אולם ישנו סדק בערכים האינהרנטיים להיררכיה שבין נתין חייל, למקור הסמכות במערכת היחסים, המלכה. האהוב אינו מתפרץ, אלא דופק על הדלת. הוא מבקש את קיומה של השיחה. האהובה שסגורה בתוך עולמה מתירה לאהוב להיכנס אליו, ולנהל בו שיחה, מתוך זיכרון עמום להיכרות ביניהם או לאהבתם. המלכה כביכול אינה זקוק לחייל, מאחר וישנם עוד חיילים לרשותה, וזאת בניגוד לחייל הרואה בה יחידה בממלכה. במילים אחרות, האוהב משקיע את כולו בה ואילו היא לא. ההבנה של חוסר ההערכה למאמציו מובילה אותו ליאוש מהשירות, מההשקעה בקשר, והוא רוצה לחפש מקום אחר שבו יוערך. האהובה אינה מנהלת עימו דיאלוג, שכן היא חשה מאויימת ממנו, אך נאותה בסופו של דבר לתת לו להכנס, מאחר והוא מוכר לה, והטביע בדרך זו או אחרת את חותמו בה, אם כי החותם כבר דהוי. היא אינה ששה לנהל את השיחה עימו ולכן מכניסה אותו פנימה באיטיות.

He said, "I've watched your palace up here on the hill
And I've wondered who's the woman for whom we all kill
But I am leaving tomorrow and you can do what you will
Only first I am asking you why."
האהוב מציג לאהובתו את הקושי באהבה הזו. הוא מציין את הסגירות והריחוק שבהם מצויה האהובה. הוא רוצה לדעת מיהי בדיוק אותה אהובה מעבר לחומות ההגנה. עבור מה הוא נלחם במלחמת האהבה ומשחקי הכח שמפעילה האהובה כמלכה, לא רק עליו, אלא על כל יחסי האהבה והידידות שהיא מצויה בהם. האהוב מודע למערכות היחסים הנוספים שיש לאהובה. המלכה אינה זקוק לחייל מאחר וישנם עוד חיילים לרשותה, זאת בניגוד לחיל הרואה בה יחידה בממלכה. האהוב עייף מכל המשחקים והמלחמות והוא החליט לעזוב את האהבה הזו, אך בטרם זאת הוא חייב לדעת מהי הסיבה להתנהגותה זו של אהובתו.

Down in the long narrow hall he was led
Into her rooms with her tapestries red
And she never once took the crown from her head
She asked him there to sit down.
יש תחשה קלסטרופובית בהליכה במסדרון הצר, המשרה תחושת צימצום ופחד. זוהי תחילתה של השיחה בין השניים. המסדרון משרה תחושה של מבוך נבכי הנפש. השיחה מדודה, אך זו גם שיחה של הלב, שמסומלת על ידי שטחי הקיר האדומים. זוהי שיחה מעמיקה וענפה מאחר והיא מכניסה אותו אל תוך חדריה הרבים. לאורך כל השיחה האהובה אינה מורידה מן הראש את הכתר המסמל את הגדרתה, את גאוותה, את חסינותה ואת עליונותה. ועם זאת היא מבקשת ממנו להישאר, ומבקשת ממנו לשבת.

He said, "I see you now, and you are so very young
But I've seen more battles lost than I have battles won
And I've got this intuition, says it's all for your fun
And now will you tell me why?"
האהוב רואה סוף סוף טוב יותר מי היא, ורואה נפש צעירה, פגיעה, שאינה בשלה עדיין. הבנה זו מבלבלת אותו, שכן הוא אינו מבין כיצד התנהגותה של האהובה מועילה לה, שהרי היא לרוב נכשלת בהשגת מבוקשה. האהוב מנסה לענות על השאלה בעצמו, ותשובתו היא שייתכן שבעבורה הכל בעצם משחק, ושהיא מתייחסת לאהבה ולאהוב כאל כלים בלבד, אובייקטים, לשם השגת ריגושים עצמיים. אבל בעקבות השיחה הוא מתקשה להאמין שזוהי באמת הסיבה האמיתית, ועל כן שואל אותה שוב – מדוע.

The young queen, she fixed him with an arrogant eye
She said, "You won't understand, and you may as well not try"
But her face was a child's, and he thought she would cry
But she closed herself up like a fan.
האהובה כה כלואה בתפקידה ובצדקתה שאינה יכולה לקבל ביקורת על התנהגותה. השיחה מפחידה אותה והיא הודפת את האהוב בטענה שהוא אינו יכול להבין את צפונות ליבה. הריחוק שהיא מרגישה כלפי אנשים מאפשר לה להביט לו ישירות בעיניים. אולם הרצון הילדי בחום, קבלה ואהבה גובר. הפחד מפני הבכי, מפני הפגנת החולשה גורם לה לנסיגה ולהיסגרות. אך זוהי אינה באמת היסגרות, כי אם למעשה היפתחות כמניפה. יש פה הדגשה באמצעות ניגוד, הדגשה שעוזרת להבין את הניגוד בין הבית הזה לזה שאחריו, שבו מופיע גילוי לב.

And she said, "I've swallowed a secret burning thread
It cuts me inside, and often I've bled"
He laid his hand then on top of her head
And he bowed her down to the ground.
המלכה מספרת על הפחדים הכמוסים שלה, על החרדות שלה שמייסרות אותה מבפנים. על הפצעים הקטנים והרבים שמותיר החוט בתוכה. החוט הוא אובייקט שלא מורגש שבולעים, הוא דבר דק אך ארוך ולכן בעל משמעות. החוט גם מייצג את הקשרים והסתבכויות מהעבר שקושרות את האדם. זהו אותו חוט מקשר שקיים ביניהם ולא יכול לבוא לידי ביטוי, אלא מודחק עמוק בבטן. בבית זה מופיעה נקודת המגע היחידה בשיר בין שניהם, וזאת לאחר גילוי הסוד. המגע הינו הביטוי הפיזי של המגע הריגשי. האהוב בא ללטף את ראשה, אך תחושת האהובה היא כי הוא רוצה להכניע אותה. בנקודה זו למלכה כבר אין כתר, ובכך היא נטולת תפקיד וגאווה, והופכת לאחד האדם, עם הקשיים והחולשות האנושיות. הוא עוזר לה להכיר בחולשותיה, וישנה בה כניעה של צניעות, של ענווה ושל הכרה בטעות המנוגדת לתחושת הגאווה והצדקנות שהקנה לה הכתר.

"Tell me how hungry are you? How weak you must feel
As you are living here alone, and you are never revealed
But I won't march again on your battlefield"
And he took her to the window to see.
האהוב ממשיך להעמיק בשיחה, וחושף את בדידותה העצומה של האהובה ואת רעבונה לאהבה. גילוי הלב שלה מחזק את הבנתו של האהוב שאין הוא חפץ יותר במאבקי הכח של האהבה .אלא הוא רוצה באהבה של גילוי נטולת משחקים. האהוב מציע דרך חיים אחרת, אותה הוא מראה לאהובה דרך החלון.

And the sun, it was gold, though the sky, it was gray
And she wanted more than she ever could say
But she knew how it frightened her, and she turned away
And would not look at his face again.
היא רואה את היופי, השמש הזהובה, ואת הקושי, השמיים האפורים, והיא רוצה לחוות את העולם שהוא מראה לה יותר מכל. אולם הפחד חזק ממנה, והיא אינה מסוגלת ללכת בדרך חיים בה היא חופשייה במרחב. האהוב הופך להיות לסמל של אותה אפשרות אחרת, לסמל של האדם היודע את מכאובה, והפחד מהפגיעות גובר עליה והיא אינה מסוגלת להביט בו יותר. הסירוב להביט הוא תחילת ההרג של הסמל.

And he said, "I want to live as an honest man
To get all I deserve and to give all I can
And to love a young woman who I don't understand
Your highness, your ways are very strange."
האהוב מאמין באהבה כנה ואמיתית, עם הקשיים והיתרונות הכרוכים בה, והוא רוצה כנות ופתיחות. הוא אומר שאינו יכול להמשיך להיות בקשר עם האהובה אם לא תצא מהטירה, אם לא תבחר להיפתח ולהיות אמיתית. הוא אומר שההתנהגות, משחקי הכח, היא הבעייתית בעיניו, ולא מהותה של האהובה.

But the crown, it had fallen, and she thought she would break
And she stood there, ashamed of the way her heart ached
She took him to the doorstep and she asked him to wait
She would only be a moment inside.
למרות הרצון של האהוב להיות איתה, וקבלתו אותה כפי שהיא, האהובה אינה יכולה לקבל את עצמה. היא מבינה כמה היא אוהבת אותו, וזו אכן אהבת אמת שתאלץ אותה לוותר על הכתר, לוותר על המלחמה ולוותר על הטירה. היא נקרעת בין הפחד מאינטימיות ודפוסי הרגלים ישנים לבין הרצון לאהוב. היא מבקשת להיות רגע לבד עם עצמה, ומוציאה אותו מנפשה, מהטירה, אך נוטעת באהוב את התחושה שהיא תבחר באהבה ותעזוב את הטירה.

Out in the distance her order was heard
And the soldier was killed, still waiting for her word
And while the queen went on strangling in the solitude she preferred
The battle continued on
אולם ברגע שחזרה להיות לבד במרחב המוגן שלה, חוזרת גאוותה ומשחקי האגו והיא ממשיכה בדפוס ההתנהגות הישן שבו היא מורגלת. האהוב עדיין מחכה בתקווה לתשובת אהובתו, למרות שעייף ולמרות שהחליט לעזוב. האהובה נותנת את הפקודה ממרחק, ממרומי גאוותה, מתוך ידיעה כי הגיע קרוב מידי. האהובה מודעת למשמעות הפקודה אך האגו משחק תפקיד חזק מידי. המשך מאבקי הכח והמלחמה הורגים את האהוב ואיתו את האהבה. האהובה חוזרת למחנק ולבדידות הבטוחה, וממשיכה בקרבות ובמשחקים שהיא מכירה כל כך טוב, שחונקים והורגים אותה באיטיות.
***
מקווה שנהניתם מהניתוח שלי ושהוא עורר כמה נקודות למחשבה

כוכב נולד 8 – רוני גינוסר

 עם כל אהדתי לאנדרדוגים, ועם הגנטיקה המשפחתית שלי, שכוללת PDD, רוני גינוסר מעצבנת אותי. באודישן הראשון שלה התרגשתי, כמו הרבה אנשים, אני מניחה. באודישן השני או השלישי, שבו היא ביצעה דואט עם מתמודד שלא עבר לנבחרת, כבר התחלתי לפקפק במידת ההתאמה שלה לתכנית. היא די הכריחה את בן הזוג שלה לדואט לשיר שיר שהיא בחרה, שהיה כצפוי, שיר שקט ולא קצבי (דון קישוט), שאפשר לה לעשות את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות היטב: לשיר לאט ובהתכוונות עם הדגשה של כל מילה. יופי לה, אבל הרבה פחות יופי לבן הזוג שלה, שנאלץ לשיר שיר שהוא לא התחבר אליו רק כי רוני לא היתה מספיק גמישה כדי להתפשר. בשלב הזה אמרתי לדידי שהבחורה היא one trick pony ושהיא תימאס די מהר.

 בדואט שלה עם אור גלעדי, אור היה טוב ממנה הרבה יותר, לדעתי. בשלב הזה, עליי היא כבר די נמאסה.

 אני צופה גם בתכנית החזרות בערוץ 24. שם ראיתי אותה לא מוכנה להתפשר על שיר שהיא רצתה עד לרמה שהיה צריך לעשות הגרלה בינה לבין המתמודדת השנייה שחשקה בשיר הזה. רוני זכתה בהגרלה, אבל ויתרה על השיר כשהתברר במהלך העבודה עליו שזה לא הולך לשום מקום.

 שם גם ראיתי אותה מתפרקת לחתיכות מביקורת של צדי צרפתי, ובתכנית אחרת אומרת לצוות ההפקה שאין לה מושג איזה שיר לבחור "כי עד עכשיו אמא בחרה ועד עכשיו היה טוב". זה נגמר בכך שהיא התקשרה לאמא שלה ונתנה לעמוס בן דוד לדבר איתה כדי שיסגרו ביניהם איזה שיר היא תשיר בתכנית.

 אני לא חושבת שמקומה של רוני הוא בתכנית מציאות תחרותית. המגבלה שלה – האוטיזם שאובחן אצלה לפני שנתיים – פוגעת הן בה והן בשאר המתמודדים. וביתר פירוט – הנוקשות, חוסר היכולת להתפשר ולנהל משא ומתן עם שותפים לדואט ועם מתחרים אחרים, הקושי הרגשי להתמודד עם הקצב המהיר, עם הלחץ, עם הצורך לעשות בחירות ולקבל החלטות, ומעל לכל, המנעד המוזיקלי הצר שלה בתכנית שבה מתמודדים אמורים להפגין גיוון מחד ועמוד שדרה וקול ייחודי מאידך.

 אני לא אומרת שכל מי שסובל ממגבלה אינו יכול להשתתף בתחרות או בתכניות מציאות. נהפוך הוא, בעונה שעברה מאד חיבבתי את מורן מזוז, ההערכה שלי לחנוך מהישרדות היתה בשמיים, ובכלל, אני בעד שילוב ונראות של כל מיעוט או קבוצה שאינה ההגמוניה השלטת.

אני גם לא חושבת שהיה צריך לפסול את רוני אוטומטית בגלל המגבלה שלה. מה שאני כן אומרת הוא שההתחשבות בה ובמגבלה שלה צריכה להיגמר היכן שהיא הופכת לאפליה שלה לטובה, במקום שבו היא פוגעת בסיכויים של מתמודדים אחרים. לחילופין, צריך להתחשב באופן דומה במגבלות של משתתפים אחרים, גם אם אין להן כותרת ברורה. לנאור אלבז נתנו סיכוי, והוא לקח אותו בשתי ידיים. תענוג לראות את הבחור המוכשר הזה מתאפס על עצמו, מפתח ביטחון עצמי ופורח. מורן מזוז אמרה במפורש שהיא לא רוצה שלקות הראייה שלה תשחק תפקיד בשיפוט שלה או בהצבעות עבורה. אין שום סיבה שרוני לא תיקח אחריות ותתמודד. רצית לשחק במגרש של הגדולים? תשחקי. רק אל תצפי שיכתבו מחדש את החוקים בשבילך.    

אבי בן אבו

הטעם המוזיקלי שלי לא מאד מיינסטרימי. אין לי בעיה עם מיינסטרים, ואני נהנית ממוזיקת אמצע הדרך כל עוד היא איכותית. אבל מה שבאמת מרגש אותי, שנוגע בי במקום הכי עמוק וטהור, שמשרה עליי שלווה כשנפשי מסוכסכת ואקסטזה כשאני מרגישה יותר מתה מחיה, תמיד נחשב לאחר. אינדי, אלטרנטיב. במיוחד נכון הדבר לגבי רוק. רוב ז'אנרי הרוק מותירים אותי אדישה. שני יוצאי הדופן הם רוק אלטרנטיבי, בעיקר בריטי, והרוק המזרחי של שנות השבעים, שלטעמי הוא אולי הז'אנר האיכותי ביותר וללא ספק התת מוערך ביותר שנוצר אי פעם בארץ.

הרבה רוקרים מאגניבים תל אביביים ניסו לעשות רוק עם הפנים לחו"ל ויצא להם חיקוי שוק הכרמל. אצל הרבה מהם, הבעיה היתה יכולת קולית לא מספיק מפותחת, טכנית הם לא היו מספיק טובים, וודאי בהשוואה לזמרים מזרחיים קלאסיים. לא צריך להרחיק לכת להשוואה בין אביב גפן לזוהר ארגוב כדי להמחיש את הנקודה הזו. בעיה נוספת שהרוק הישראלי המיינסטרימי של שנות השמונים והתשעים סבל ממנה, לעניות דעתי הלא מלומדת, היא דלות הפקה וצליל.

 זו הסיבה שכשעמדתי על דעתי המוזיקלית, אי שם באמצע שנות השמונים, האזנתי כמעט אך ורק למוזיקה לועזית. בתנועת הנוער שבה הייתי חברה בתיכון, ראו את שבלול בלופ, ואריק ושלום היו אלילים. אני שמעתי את הסמית'ס, הקיור והפיקסיז. בגיל 18 גררו אותי לצמח לשמוע את שלום, אבל אני נדלקתי דווקא מההופעה של פורטיס. אז בערך התחלתי להקשיב גם לאלטרנטיבה ישראלית, ולהעריך מוזיקה שלא ניסתה להיות חיקוי של רוק אמריקאי והצליחה להיות רק צל חיוור שלו, אלא מוזיקה שכוחה היה במקוריות שלה, באותנטיות שלה, ולא במובן המתנשא של המילה.

מתישהו בין שנות השמונים לבין שנות התשעים גילתי את הרוק המזרחי של שנות השבעים, ונפלתי מהרגלים. היה שם כל מה שאהבתי במוזיקה ושום דבר ממה שהפריע לי: הזמרים ידעו לשיר באמת, הגיטרות החשמליות יללו רגש אמיתי, והרוק היה הרבה יותר רוקי בעיניי מרוק מיינסטרימי. החלק המזרחי הפך את המוזיקה לישראלית, לשלנו, למשהו אמיתי שלא נשמע כמו חיקוי זול. בדיוק כמו פורטיסחרוף/Foreign Affair בימיהם הטובים.

 ולכן המתמודד המועדף עליי לעת עתה בנבחרת כוכב נולד 8 הוא אבי בן אבו. השירה שלו היא לא רוק מזרחי פר סה. הוא לא מישל גוריאלשווילי מעונה 4. השירה שלו יותר עדכנית ופחות מחוספסת. אבל אופן השירה, הקול הצלול והחזק, הרגש הצרוף שם. אני לא חושבת ששמעתי את ביצוע של אריק איינשטיין להיא יושבה בחלון אפילו פעם אחת עד תומו. בכל פעם ששמעתי אותו ברדיו, השתעממתי והעברתי תחנה, או שהפסקתי להקשיב. השיר היפהפה הזה היה נותר אבוד עבורי אלמלא הביצוע של אבי בן אבו במחנה האימונים. הוא הצליח לצקת תוכן לכל מילה ולכל שורה, שזה ממש לא טריוויאלי כשלוקחים בחשבון את העובדה שכל כך לא אהבתי את שירת ביאליק בתיכון עד שדילגתי עליה בבחינת הבגרות בספרות. טכנית הוא מצוין, הוא מחובר רגשית לשיר גם מבחינה מוזיקלית, והעיבוד מוצלח מאד לטעמי.

שיהיה בהצלחה, אבי. אתה הדבר האמיתי.

וכל מי שמזועזע מזה שצמחונית כמוני שוחטת פרות קדושות ונוגסת בהן ליתאבון מוזמן להגיד לי את זה ביום רביעי בהופעה של הפיקסיז. רק אם אפשר, לא במהלך הופעת החימום של אדיטורז, כי לא יהיה עם מי לדבר. אני אקווה לכדי שלולית של עונג, ואלבש שוב צורת אנוש רק כיממה וחצי לאחר מכן. גררר.

גאונות צרופה

בשבת באו אחייני הפלא לביקור.

שיחקנו רוק בנד. עידו ניסה לנגן בתופים, וכמו רוב האנשים, התרסק. אחרי שניסה לשיר את Poker Face של ליידי גאגא (בביצוע אריק קרטמן! אבל עדיין חרא שיר לרוק בנד), הוא איבד עניין ונמלט לחדר העבודה שלי, לשחק במחשב.

אמיר ניסה לנגן בתופים, וכמו רוב האנשים, התרסק. אלא שבניגוד לרוב האנשים, הילד הגאון הזה, שעוד לא בן 11, מצא פתרון מקורי: ננגן יחד. הוא יאחז במקל אחד ויתופף על שלושה מארבעת התופים, ואני אוחז במקל השני, אתופף על התוף הרביעי ואלחץ על הדוושה.

זה עבד מצוין. ניגנו המון שירים, כשדידי על הגיטרה ואחותי שרה בביטחון הולך וגובר. אמיר הפגין חוש קצב מצוין, ובסוף גם ניגן לבדו שיר בתופים בהצלחה. אחר כך הוא עבר לגיטרה, ואני הצטערתי שלא צילמתי אותו. הוא נראה כל כך חמוד, עם הגיטרה, עומד בפישוק קל, הגיטרה חגורה למותניו, והוא מפיק ממנה יללות רוקיסטיות שהכי הפוכות ממראה המלאך הבלונדיני שלו. 

אירחתי לא מעט אנשים וניסיתי לגרום להם לחלוק את התלהבותי מהתופים. ועדיין, בחיים לא הייתי מעלה בדעתי את הרעיון המוצלח של אמיר, שהפך את חוויית התיפוף שלו מכישלון טראומתי (אני לא מגזימה! מבטי הבעתה של אחד מחברינו אחרי שהתרסק על התופים יכולים להשתלב בסרט על הלם קרב) לחוויית הצלחה כפולה שזיכתה אותו בשבחים גם על הצלחתו לנגן וגם על הרעיון שלו. 

וטוב מכל, ניגנו יחד. אמיר ואני היינו צמד חמד מרגע שעיניי שזפו אותו לראשונה, והוא בן כמה שעות. הוא תמיד העדיף אותי על פני כולם (חוץ מהוריו, כמובן), ואני תמיד העדפתי אותו על פני כולם (ועם דידי הסליחה). עם עידו, זה ככה עם אמא שלי, וגם אצלהם זה המצב מאז ומעולם. נעים לי לגלות בכל פעם מחדש שהקשר שלי ושל אמיר עדיין אמיץ, עדיין הדוק, למרות שהוא או טו טו בגיל ההתבגרות. מקסים בעיניי לגלות עד כמה הוא דומה לי באופי, בהעדפות, באופן החשיבה. אני מרגישה שבורכתי.

חג שמח!   

 

ערב רוק בנד

לנפלאות הרוק בנד התוודעתי לפני קצת יותר משנה אצל חברים שהזמינו אותנו לנגן איתם. התופים היו פנויים כשהגעתי. התיישבתי עליהם, השיר שנבחר היה Today של הסמאשינג פמפקינז, וזהו. התמכרתי. באותו ערב לא ניסיתי את כוחי בנגינה בגיטרה. לא בא לי.

מאז יצא לי לשחק עוד פעמיים שלוש אצל חברים אלה ואחרים, ותו לא (שזה לא כמו ויהי מה). תמיד ניגנתי על התופים או שרתי, לא התקרבתי לגיטרה. אמרו לי שהתופים קשים יותר מהגיטרה, אז ממה אני בעצם מפחדת. לא יודעת. פשוט לא רציתי לפרוט עלי גיטרה. אפילו קראו לי בצחוק תמי סטיקס ניניו.

לפני חודשיים וחצי , לאחר תקופה לחוצה אך רווחית במיוחד בעבודה, אמרתי לדידי: רוצה רוק בנד. קנינו קונסולה (X box 360), קנינו סט כלים ואת המשחק, והתחלנו לנגן. דידי בגיטרה ואני בתופים. 

בדירה קטנה חשוכה מעט
לא רחוק מכאן בסימטה בצד
גר בחור אחד עם אישה אחת
חיים מכל הבא ליד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור

בלילות שישי במוצאי שבת
אוהבים הרבה מדברים מעט
מנגנים דואט ובבת אחת,
הצלילים עולים והלב נרעד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור 

בדיוק ככה: אוהבים הרבה, מדברים מעט, רק שהוא גיטרה ואני תופים. דווקא למדתי לנגן על כינור כילדה, ואחר כך גם על פסנתר, אבל מעולם לא נהניתי מלנגן על אמת, וודאי לא מלהתאמן כפי שאני נהנית מתיפוף ברוק בנד.

ביליתי כל רגע פנוי באימוני רוק בנד מהנים אם כי מפרכים לעיתים. סיימתי את כל 68 השירים באיזי, ואז באיזי ברמת 5 כוכבים. אח"כ סיימתי את כל השירים במדיום. בהארד אני תקועה, ויש לי עוד שישה שירים לסיים. באקספרט אני בפחות מחצי הדרך.

גיליתי שסף התסכול שלי עולה פלאים בכל הנוגע לרוק בנד. לא הצלחתי שיר? ננסה שוב. ושוב. ושוב. בלי להיכנס לדיכי, בלי שהדימוי העצמי שלי יירד. וגילינו שנינו, דידי ואני, שאין אפס. מתאמנים – משתפרים.  

אתמול עשינו ערב רוק בנד ראשון. הזמנו ארבעה אנשים, שתי שחקניות מנוסות ושניים לא. רותי הביאה איתה רוק בנד ביטלס וגיטרה נוספת, וגם את הדר. שני הלא מנוסים התגלו כהצלחות מוזיקליות מפתיעות. עמית, יימח שמו, גם שר מאד יפה וגם היטיב לנגן בכל הכלים, וזה חוץ מהעובדה שהוא ניחן ביכולות מילוליות מדהימות, שהוא מעצב גרפי מוכשר, כותב מדהים ומנחה משחקי תפקידים שחבל לכולנו על הזמן. מזלו שהוא חבר שלי ושאני אוהבת אותו. אחרת הייתי שונאת אותו. ניר התחבר לגיטרה משל הופרדו בלידתם, ואלמלא היתה זו גיטרת פלסטיק צעצועית בעליל, ניתן היה לחשוב שהוא בסיסט מימים ימימה, כולל שפת הגוף והכובע. הדר התגלתה כתאומתי האבודה, עם חיבתה לתופים ולהם בלבד. שתינו ניסינו את צעדינו הראשונים על הגיטרה והבס ושתינו התחברנו לבס ופחות, הרבה פחות, לגיטרה. היה ממש כיף, והצלחתי להדביק את שני החדשים בהתמכרות.

הגישה שלי לרוק בנד היא כמו הגישה שלי לרול פליי: לא באנו לקשקש, באנו לנגן. חיבוק בהתחלה, נשיקה בסוף, וכל המלל באמצע מוגבל לבחירת השיר הבא ולהחלטה מי ינגן במה עכשיו. מקסימום – בקשת עזרה בלהיכנס ולצאת מ-Lefty mode.

בשל הפרעות השינה החרדתיות שלי, התכוונתי שנסיים ב-23:00. ב-23:53 סגר דידי את הדלת מאחורי ארבעת המופלאים. בחצות ושלושים הלכתי לישון, מאושרת כדבעי ומבסוטה עד הגג. אז כן, היה לילה קצת קשה, אבל לא נורא, ובהחלט שווה את החוויה. 

קמתי בבוקר והתחלתי world tour בגיטרה. כן, כן, גיטרה. ניגנתי 13 שירים, על איזי בינתיים, והלכתי לאכול ארוחת בוקר של אלופים (שאריות פיצה מאתמול בערב). הנדריקס, מאחוריך.

חור באוזן

הבטחתי לשלומי לכתוב פוסט על הופעות חיות, והנה אני מקיימת.

בהיותי אני, צפיפות ורעש אף פעם לא היו כוס התה שלי. אלא שאהבת המוזיקה שלי ועלומיי נתנו לי את הכוח לסבול את הדוחק והווליום וללכת להופעות של אמנים שאהבתי. התעלות הנפש שמוזיקה טובה, טעונה באנרגייה חייתית של סאונד חי ורוטט, זיכתה אותי בה היתה שווה את תלאות הדרך וכל מה שמסביב.

וכך, הלכתי להופעה של ניק קרשאו בארץ ב-1987 ואף נדחקתי לשורה הראשונה, נמעכת מפה ומפה ולא מרפה. נסעתי לפסטיבל רדינג ב-94' וראיתי שם את פאלפ, סייפרס היל, רד הוט צ'ילי פפרז, פרנק בלאק, להקה ניו יורקית נפלאה בשם Madder Rose ועוד המון להקות אחרות, בארץ ראיתי, בין היתר, את ניק קייב, פיית' נו מור, ו-Suede, והלכתי לבדי להופעה של גארבג' בהאנגר בנמל ת"א, היה זה ב-99', ויצאתי ממנה מאושרת ומזיעה עד כדי כך שחולצת הבטן האדומה שלי היתה רטובה כליל. 

ההופעה הגדולה יחסית האחרונה שראיתי היתה זו של מרקורי רב בשנת 2000. מאז הייתי רק בהופעות קטנות ואינטימיות, שהקהל בהן מועט ויושב (כמו אלה של הדרה לוין-ארדי), ואפילו בחלק מאלה, כמו בערב יום הזיכרון האלטרנטיבי של 2008 עתיר המופיעים, שאליו בכלל הלכתי כדי לראות את איילת רון, האוזניים שלי לא יכלו לשאת בנטל הבאסים כשרוקפור (אני חושבת) ניגנו.

אני חושבת שזה היה בשנת 95' או 96' שדפקתי את אוזן שמאל. זה היה במסיבת ההאוס היחידה שפקדתי אי פעם. רקדתי ליד הרמקול, במשך ימים לאחר מכן האוזן שלי צפצפה, ומאז היא לא שבה לתיקונה. באותה אוזן גם ירדה לי השמיעה, זמנית למרבה המזל, ב-60% ב-2005, מה שהצריך אשפוז וטיפול בסטרואידים. עד היום, אני נמנעת מלשחות בגללה. אפילו כשאני חופפת את הראש, אני נזהרת שלא להטות את הראש ימינה כדי שלא יחדרו מים לאוזן שמאל. איזשהו מנגנון הפרדה שם נדפק. אולי עור התוף, אולי משהו אחר. 

בכל אופן, רעש חזק ממש מכאיב לי פיזית. בעיקר באוזן, אבל לא רק. אמבולנסים וניידות כיבוי אש מעבירים אותי על דעתי. כך שאותו ווליום חייתי, אותו סאונד רוטט וחי, הפכו עבורי מגרוי מבשר טובות לגרוי מעורר חרדה.

גם הגיל עושה את שלו. בשנות העשרים שלי לא היתה לי שום בעיה לצאת בערב, לחזור הביתה ב-4 בבוקר, לישון שלוש שעות, לצאת לעבודה ולחזור הביתה ולישון. היום יש לי בעיה לישון גם בתנאים אידיאליים. לצאת בערב? ב-20:00 הכי מאוחר, כדי שאוכל לחזור הביתה ב-23:00 גג. סינדרלה פראיירית לידי.

ואחרון, הבקיאות. כשהלכתי לראות את ניק קייב, הכרתי כל מילה בכל שיר. כנ"ל עם ניק קרשאו וגארבג'. כיום, אין להקה שאני שולטת בדיסקוגרפיה שלה ברמות כאלה, ולא נראה לי שאני אהנה מהופעה שאת חצי מהשירים בה אני לא מכירה.     

יש אולי חמישה אמנים או להקות שבשבילם אחרוג ממנהגי ואלך להופעה שלהם, על מחירה המופקע, צפיפותה ווליומה: דיוויד בואי, הפיקסיז (לא פרנק בלאק לבד, וגם לא קים דיל, עם או בלי אחותה), פאלפ (כנ"ל – לא ג'ארוויס לבד, רק פאלפ), מניק סטריט פריצ'רז ו… לא, כנראה שלא ניק קרשאו, אלא אם הוא מתחייב לשיר רק חומר ממש ישן. גם מההופעה של מוריסי נמנעתי מאותה הסיבה. כנראה שהלהקה החמישית היא הסמית'ס. אולי ניו אורדר. מה הסיכוי שזה יקרה? עדיף כבר למלא לוטו.

אבל – אתמול התקנתי לראשונה בחיי רדיו דיסק באוטו. עד עכשיו היה לי שם רק רדיו (או אולי רדיו טייפ?). מה שמראה שגם ליצורים לא מעודכנים כמוני, שנעוריהם הסוערים הרחק מאחוריהם, יש עוד תקווה. שנייה לפני שהעשור הראשון במאה ה-21 מסתיים, הצלחתי להשחיל לתוכו רגל. השאלה "מה נשמע?" מקבלת לפתע שלל משמעויות חדשות.

ושתהיה שנה טובה.

יונים וחידה

עולמי המוזיקלי הצטמצם לארבעת אלבומיהם של Doves. אין לי אוזניים לאף אחד אחר. דידי ביקש שאקשיב לאיזה אמנדה פאלמר אחת, ונתקל בחומת סירוב בצורה.

שני שירים שלהם שהתחבבו עליי במיוחד הם Pounding ו-There Goes The Fear, שניהם מאלבומם השני, The Last Broadcast.

אחד הדברים שכובשים אותי במוזיקה שלהם, פרט לקולו הייחודי של ג'ימי גודווין, הוא השילוב החכם שהם עושים בקלידים בשירים שלהם, שזה יפה בהתחשב בכך שהם שלישיה של מתופף ושני גיטריסטים. הקלידים מוסיפים נדבך, מלודיה שיכולה להיות שונה לגמרי מהמלודיה העיקרית, זו ששרים איתה ושהגיטרה מנגנת. בתחילת השיר מקבלים רמז, הבלחה, למלודיה המשנית, ובהמשך היא מתפתחת ומשתלבת בשיר במקביל למלודיה העיקרית. כשזה קורה, אני חסרת אונים לגמרי. מתבוססת בשלולית של עונג צרוף. לא שזה פטנט חדש. Life On Mars של דיוויד בואי עלה על הטריק הזה לפני יותר מ-35 שנה. ועדיין.   

עוד משהו שמאד מוצא חן בעיניי הוא שהם נשמעים מצוין בהופעות חיות, גם באולפן של תכניות טלוויזיה וגם מול קהל חי. אין עבורי דבר מאכזב יותר מוזיקלית מלשמוע ביצוע חי לשיר שאני אוהבת ולגלות שהוא מאבד את כל הקסם, בגלל זיופים, דלות סאונד או כל סיבה אחרת. 

ודבר אחרון, לפחות להיום, הוא שאני לא מצליחה למצוא שום פרט על החיים האישיים שלהם. מצד אחד זה מעצבן, כי אני אוהבת לדעת מי האנשים שאת המוזיקה שלהם אני צורכת. מצד שני, זה רק מחזק את הרושם הנטול פוזה לחלוטין ששלושת החברים האלה מותירים בי. מוזיקה נטו.

ונסיים בחידה:

איך מצטרף חמורו של הסרסור לשירה בציבור?

התשובה היא בת שתי מילים, 6 אותיות ו-5 אותיות.

כשהיונים (הבריטיות) הומות

את להקת Doves גיליתי ב-2005, כשחוויתי התעוררות מוזיקלית והתחברתי ללהקות חדשות לראשונה מזה מספר שנים. בדיוק אז יצא אלבומם שלישי, Some Cities, ומאד סימפטתי את הסינגל Black and White Town ואת קליפ הנערים והנערות הזועמים שלו.

מאז שקעתי שוב בתרדמת מוזיקלית, אם לא מחשיבים את הדרה לוין-ארדי, מיספלג ואסף אבידן, ובתזמון מושלם חזרתי להאזין למוזיקה ביו טיוב ובערוץ MTV2, שנועד בדיוק לחובבי אינדי כמוני בדיוק כשיצא אלבומם החדש. כן, מסתבר שגם ג'ימי גודווין והתאומים ג'רמי (ג'ז) ואנדי וויליאמס (…!) לא היו מאד פעילים מוזיקלית בארבע השנים האחרונות. 

מסתבר גם ששלושת חברי הלהקה נולדו כמוני ב-1970. ואם נוסיף לכך את העובדה שקולו של גודווין מאז ומעולם הזכיר לי את זה של קרט סמית', הצלע המועדפת עליי ב-Tears for Fears ושהוא בלונדיני, זהו, אני גרופית מן המניין. גודווין, תעשה לי סינגל.

ואכן, עשה. הסינגל נקרא Kingdom of Rust, כשם האלבום, והקליפ שלו שבה את ליבי. רואים בו איש צעיר, צעיר מספיק כדי שגם בקלוז אפים הכי ממוקדים לא רואים ולו קמטוט בודד בזוויות עיניו התכולות, נוהג. הוא לא נאה במיוחד, לא מכוער במיוחד. הוא בעיקר צעיר ומרוכז, נראה קצת עגמומי ומאד מוכוון מטרה, ובסוף הקליפ מגיע ליעדו, חוף ים אפרורי בעיר תיירותית כלשהי, ומפזר שם אפר של אדם אהוב בעיניים שהדמעות יבשו מהן זה לא מכבר. לא מאד ברור, אבל איבוקטיבי בטירוף, עבורי לפחות. מסוג הקליפים שממלאים אותי כמיהה לדבר מה לא יודע, נוסטלגיה ליקום מקביל שבו העבר שלי נמצא בארץ אחרת ומלא בחוויות שביקום הנוכחי, בגללגול הנוכחי, לא חוויתי וככל שחולף הזמן קטנים הסיכויים שאחווה. נוסטלגיה לכל הביציות שלא הופרו, לפוטנציאל שנותר לא ממומש מעצם כך שבחרתי במזלג הימני אי שם בצומת חיים נשכחת ובשמאלי בצומת הבאה, או אולי בזו שלפני הקודמת.   

הקול של גודווין מלא כיסופים כאלה, מה שאומר שאינהרנטית, אין ל-Doves שירים שמחים. יש להם שירים קצביים, אבל על כולם נסוך דוק של מלנכוליה, גם אם עדינה. פשוט למות מהעדינות, הפשטות, המינימליזם והעוצמה.  

אני מניחה ש-Doves הם לא כוס התה של כולם, בפרט של מי שלא שותים תה אלא אם הם חולים. בכל זאת, אני ממליצה עליהם לכולם ולא רק לאנגלופילים מעורפלי המבט שבין הקוראים והקוראות. האזנה נעימה.  

    

נוח והלוויתן והאורז של מסיקה ובשן

כל מי שמאזין לרדיו לבטח שמע את השיר Five Years Time של Noah and the Whale (או בשמו העממי, Fun, fun fun… Sun, sun, sun). אני מחבבת את השיר מאד, והיום צפיתי לראשונה בקליפ שלו. הפתעה. מענג, מצחיק וכל כך מוזר וחנוני עד שהוא חוצה את גבול ונהיה סופר קול. עכשיו אני ממש אוהבת את השיר.

http://www.youtube.com/watch?v=T8YCSJpF4g4

***

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר החדש של מירי מסיקה ועופר בשן,"האור יזרח גם בנפרד" (בניגוד לשיר הקודם שמוזכר בפוסט הזה, את זה אני לא מחבבת), והשדרנית אמרה את שמו, הייתי בטוחה שהיא אומרת "האורז רך גם בנפרד".