ארכיון קטגוריה: משחק ורולפליי

אני אנה

בשבוע שעבר העלינו את הפקת הסיום של הסדנה למשחק בה השתתפתי בשבעת החודשים האחרונים.

הסדנה התקיימה בימי שישי במשך 3 שעות. אלא שבמהלך הזמן והתקדמות החזרות, המפגשים התארכו לארבע וחמש שעות, לעיתים גם שש. במהלך השבוע היינו צריכים לעבוד על הדמויות שלנו, ללמוד בעל פה טקסטים ולשוחח עם הבמאית. מאחר שלאורך כל אותה תקופה הלחץ בעבודה הרקיע שחקים ולווה גם במשבר שכמעט גרם להתפטרותי, די נאנקתי תחת העול.  

פרט להיותי אחת מתשעת השחקנים, הייתי גם עוזרת הפקה. הווה אומר, הייתי צריכה להכין את התכנייה (בהנחיית הבמאית), להכין לתאורן רשימת קיואים, להדפיס לשחקנים את מהלך המופע, להכין שלטי 'שמור' וכולי. 

ההצגה, שנקראת 'עד החתונה זה יעבור' (שם שאני הגיתי), מורכבת מסיפור מסגרת שכתבה הבמאית שלנו, איילת רון, שבו משובצים מונולוגים ממחזות וספרים. הקטעים של הדמות שלי למשל, נלקחו מהמחזה 'גוויוותי ורבותי' של איילת ומסיפור קצר של אלדד כהן (הגאון!) בשם 'אנה'. עוד מספר סצינות שלי כתבנו אנחנו (כלומר איילת ואנוכי).  

ללמוד בעל פה שני מונולוגים ארוכים זה ממש לא פשוט. אבל זה עוד ניחא. להכניס פעולה רגשית לכל משפט, לדעת איזו מילה להדגיש בכל משפט ולמה, להבין את הסבטקסט, להכניס משהו ממני לדמות, לדבר בקול רם עם הפנים לקהל גם כשאני אמורה להסתודד עם דמות אחרת – זה האתגר האמיתי. וגם כשמבינים, לא תמיד מצליחים להביע את זה. איילת, מורה בחסד עליון, עבדה איתי על אחד המונולוגים עד לרמה של להראות לי מה צריך לעשות בכל משפט ועדיין לא הצלחתי להוציא את זה כמו שצריך. ביליתי שעות מול המראה בבית, כשאני נוהגת מול המראה באוטו, באמבטיה (אחלה אקוסטיקה) ואפילו בשירותים. נתתי עוד ועוד מעצמי. הלכתי יותר ויותר רחוק. הפסקתי לפחד מהקהל. לקראת הסוף, כל משפט שנאמר סביבי הזכיר לי משפט מהמנולוגים שלי או של אחת הדמויות האחרות. כל העולם הצטמצם להצגה שלנו. 

ההופעה הראשונה היתה במוצ"ש. בחמישי היתה לנו חזרה שהחלה ב-16:00 והסתימה ב-22:30. עשינו שתי הרצות, אחת מהן לפני סטודנטים משנה ב'. הדופק שלי במהלך אותה הרצה לא ירד מ-140 ולו לשניה אחת.

בשישי עשינו שתי הרצות נוספות, מ-11:00 עד 15:30. השניה בהן, לפני קהל מצומצם של בעלים של שתיים מהשחקניות. הגעתי הביתה תשושה, שכבתי במיטה ולא הבנתי מאיפה אמצא את הכח לעלות על הבמה למחרת בערב ולתת הופעה טובה. הדמות שלי היא אתנחתא קומית, אבל אחד המונולוגים שלה דורש ממני לירוק פיסות ריאה מדממות על הבמה, להיכנס למצב רגשי של זעם, ייאוש ומצוקה שמותירים אותי מרוקנת מאנרגיות ועל סף דמעות. הקהל, אגב, צוחק.

בשבת התלוו לתשישות גם כאבי מחזור ושלשול. לפני שיצאתי מהבית, אכלתי לדידי המסכן את הראש בקיטורים. הייתי עצבנית ומתוחה ופסימית. פתאום יצאה לי בטן הריונית בממדיה (במחזור, כן?), ואני לובשת שמלה חושפנית.

היה מצוין. לבכורה הגיעו דידי וזוג חברים שלי, שנתנו פידבק טוב מאד על ההצגה עצמה ועל המשחק שלי. הקהל הגיב, צחק במקומות הנכונים, מחא כפיים כשהיה צריך (כלומר, אחרי מונולוג יריקת הדם שלי), ואפילו ראיתי מכרה וותיקה מימי האוניברסיטה בקהל. איזו הקלה.

ביום שלישי היתה ההופעה השניה, אליה הגיעו אמא שלי ואחותי. כמובן שהייתי עצבנית ומתוחה. הן ראו אותי בהפקה הקודמת, שהיתה כשלון צורב עד כדי טראומתי ולא ממש התלהבו, בלשון המעטה. ומה אם גם הפעם הן ינידו בראשן, יזייפו התלהבות קלה ויחשבו עמוק בלב שאני מתעסקת בשטויות? ואיך תרגיש אמא שלי כשהבת שלה עומדת על הבמה עם הציצי בחוץ (שמלה חושפנית כבר אמרנו? חצי מהחזיה שלי בצבצה ממנה)?

ההופעה הזו היתה המוצלחת ביותר, לטעמי. הקהל מחא כפיים אחרי כמעט כל סצינה, צחק כמו מטורף, ואחרי ההצגה ניגשו אלי מספר אנשים (נשים, ליתר דיוק) להחמיא לי על הופעתי. "היית מעולה", אמרה לי אחת מהן במבטא רוסי כבד שחימם את ליבי. "תודה רבה", השבתי בחיוך נבוך. "לא, תודה לך!", נעניתי. אחת אחרת הציעה לי לחפש כותב ולהעלות מופע. אם התגובה של אמא שלי היתה מזויפת, מגיע לה אוסקר וברור מאיפה קיבלתי את הגן הדרמטי. התאורן שלנו, שהוא סטודנט שנה ג' למשחק, לקח אותי הצידה ופירט לי כמה אני טובה, איך אני טובה, במה אני טובה, למה אני טובה ואיך אני צריכה ללכת עוד יותר רחוק (לירוק על הקהל, הוא הציע) כדי להיות עוד יותר טובה. חזרתי הביתה באופוריה.

וביום רביעי, הופעה שלישית ואחרונה. כן, קצת לא ישנתי בלילה בין שלישי לרביעי, כי מי יכול להירדם כשגדודי אדרנלין שועטים בדמו, אבל הגעתי די רגועה. ידעתי ששתי חברות תומכות שלי יגיעו, שתי הופעות מוצלחות מאחוריי, סבבה.

היה נורא. הקהל לא צחק, לא מחא כפיים, אבן ענקית ישבה לי על הגרון על ההצגה. לקראת הסוף הקהל קצת הפשיר, ובסוף מחאו לנו כפיים די הרבה, אבל לתחושתי היתה התרסקות. חברות שלי אמרו שהן נהנו, שוב קיבלתי פידבקים טובים ממספר אנשים, אבל לא יודעת. התחושה הנאחסית שלי היתה חזקה יותר. הגעתי הביתה מבואסת. ודווקא את ההצגה הזו צילמו.

למדתי המון מהחוויה הזו. למדתי המון על משחק, על התהליך הארוך וההדרגתי והבלתי ניתן לקיצור דרך של בניית דמות, על האומנות והאמנות שבמקצוע הזה, על חשיבות התרגול, ובעיקר על עצמי. לא תמיד היה כיף, לא תמיד היה קל, לפעמים קיללתי את עצמי, את הסדנה ואת האידיוט שבחר לקיים אותה ביום שישי בבוקר. בשיא הלחץ בעבודה חלפו במוחי הרהורי פרישה. אני שמחה שלא שעיתי להם. אני שמחה שהיתה לי חוויה מתקנת לחווית ההופעה הראשונה שלי, בא"יקון. אני מאד שמחה על הפידבק החיובי שקיבלתי ככותבת וכשחקנית. 

כשהייתי ילדה ונערה, שיחקתי המון. חלמתי ללמוד משחק באופן מקצועי אבל לא היה לי מספיק בטחון עצמי. עכשיו יש לי בטחון בעצמי וביכולות שלי. וזה לכשעצמו, שווה הכל.  

מודעות פרסומת

כישלון

אתמול היתה החזרה הגנרלית של ההפקה שלי. היה נפילה. היה רע לתפארת. שום דבר לא עבד. לא העלילה, לא הסאונד, לא האינטראקציה עם הקהל. בניתוח שאחרי יש מקום לאופטימיות זהירה, כי כנראה שהבעיות הטכניות – לא שמעו אותנו כי לא היתה הגברה ולא ראו אותנו כי לא היתה תאורה – הן לא רק תירוץ נוח אלא הובילו לבעיות מהותיות יותר בהצגה שמבוססת במידה רבה על אינטראקציה עם הקהל. העלילה אמורה להתקדם לפי בחירות והחלטות של הקהל, ואתמול זה לא ממש קרה. מה גם שאומרים שחזרה גנרלית רעה פירושה הופעת בכורה טובה. ויהיו לנו עוד חזרות, חלקן באולם – יהיה בסדר.  

אבל עד שהגענו למסקנות האלה, הרגשתי רע. רע לתפארת.

מה שמוזר הוא שאחרי ימים רבים של דאגה ולחץ ופחד ממה יקרה אם לא יהיה טוב, זה בדיוק מה שקרה, וזה לא יותר גרוע מהלחץ שלפני. באמת. להתרסק בהופעה הראשונה שלי אי פעם מול קהל זו לא הרגשה נעימה, אבל היא נמשכה שעות ספורות והיא היתה מלווה בעשייה. הלחץ שלפני, לעומת זאת, נמשך ימים לא מעטים, שזה המון שעות וממש הרבה דקות ואינסוף שניות שכל אחת מהן – סבל קיומי צרוף שסחט ממני כל טיפת אנרגיה ומנע ממני לתפקד. העובדה שלילות רבים הלכתי לישון אחרי כמה שלוקים של לימונצ'לו כדי להירגע ולהירדם מאד הדאיגה את אחת מחברות הקאסט. העובדה שלגמתי מאותו לימונצ'לו במהלך ההופעה, הדאיגה אותה עוד יותר. וכשבמהלך ארוחת השוקולד שלנו במקס ברנר אחרי ההופעה והניתוחים הנוקבים שבעקבותיה חיסלתי את שאריות הלימונצ'לו, היא הכריזה שצריך לרשום אותי לאלכוהוליסטים אנונימיים. אז לא צריך להגזים, אני לא אלכוהוליסטית (אם כי אני די אנונימית), אבל כן, זה לא לעניין להזדקק ל-30% אלכוהול כדי להירדם.

אתמול התחוור לי בבהירות ובוודאות שהפחד מכישלון, לא הכישלון, הוא הדבר המפחיד ביותר והגרוע ביותר. ואת זה אני אומרת אחרי שאתמול לא רק ההפקה נכשלה אלא גם אני אישית לא הפגנתי ביצוע מרהיב במיוחד, בלשון המעטה. השתפרתי במהלך ההופעה, אבל זה לגמרי היה מקרה של too little, too late. הספקות שהיו לי לגבי עצמי כשחקנית התבררו כמוצקים. הביטחון העצמי שנבנה בחזרות ובסדנה למשחק לגבי היכולות שלי התמעט. אין אצלי אמצע. ברגעים מסוימים אני בטוחה שאני שחקנית מדהימה ובאחרים שאני אפילו לא בינונית.

בחזית הבינאישית, חזית ארוכה ומתישה אצלי מגיל 4 בערך, הוספתי אתמול צלקת לאוסף. נעלבתי מאד מחבר קאסט. אחרי 3.5 חודשים של חזרות שהפכו אינטנסיביות יותר ויותר, הגעתי למצב שאני מרגישה סבבה עם כולם. שזה נפלא, כי החרדה החברתית שלי גורמת למפגשים מרובי משתתפים להיות סיוט לפעמים. התחושה שאני לא שייכת, שונה לרעה, לא משתלבת, רוצה בחברת אחרים יותר ממה שהם רוצים בחברתי, היא לא התחושה הנעימה ביותר בעולם. הייתי ממקמת אותה איפה שהוא בין מריטת שערות במפשעה עם שעווה לבין עקירת ציפורניים. עם צבת. חלוד. בתחילת החזרות הרגשתי לא בנוח עם כולם ("אני הכי זקנה", "אני נראית הכי פחות טוב"). לאט לאט הרגשתי יותר בנוח עם יותר אנשים. מאחר שהייתי מעודדת מכך שאני מתקשרת היטב עם שאר האנשים בקאסט, ובמסגרת החוויה של פריצת הגבולות שלי והתמודדות עם פחדים (שזו בעצם מהות ההפקה עבורי), החלטתי להתקדם עוד שלב. לא רק לתת לעניינים לזרום אלא לנסות לכוון את מהלכם ואשכרה לנסות לשדר סימנים אקטיביים של חברותיות ונחמדות. הרגשתי על קרקע בטוחה כי מה שקלטתי ממנו עד אז היה עניין ונחמדות. אתמול, כאמור, נעלבתי עד עמקי נשמתי. הושטתי יד מהוססת וקיבלתי את מה שאני מפרשת כדחייה מאד בוטה ומאד לא מנומסת.

יש מצב שהכל בראש שלי ושאני עושה דרמה מכלום. שלא היתה פה קבלה ולא דחייה, שום דבר אישי ושום דבר שהוא בכלל מודע לו או חושב עליו. אבל ככה הרגשתי. והופה, חזרנו לכיתה ה'. אני מזמינה אליי ילדה מהכיתה החדשה שנראית לי נחמדה, והיא מתחמקת. אחרי כמה ימים קורית תקרית ביני לבין כמה ילדים והיא בכללם. אני נעלבת ממנה במיוחד, כמעט רק ממנה, כי דרך התקרית הזאת הבנתי שהיא לא רוצה בי, בכלל לא, ואני כן רציתי בה. And the next thing you know, אני ברוגז עם מלכת הכיתה ועם כל נספחיה ומבלה שלוש שנים בבידוד חברתי כמעט מוחלט.

וגם פה, אני שמחה שאתמול קרה. אני שמחה לגלות על עצמי שאני מעדיפה לנסות ליצור קשר ולהיכשל מאשר לא לנסות בכלל, מאשר להסתכל על אנשים מרחוק ולחשוב שהם מעניינים ולא לנסות להכיר אותם יותר לעומק ולשדר להם שאני חפצה בחברתם. בעבר כל דחייה כזו היתה נועלת אותי עמוק יותר בתוך השריון החלוד והפתטי שלי. היום אני מקווה שזה לא יהיה המצב ושבפעם הבאה שאני אפגוש אדם מעניין שאני ארצה להכיר יותר לעומק, אני אנסה לעשות בדיוק את זה.

ואחרון חביב: אתמול בבוקר הייתי בשיעור יוגה, במכנסיים קצרים וגופיה. אחרי השיעור המורה שלי ותלמידה נוספת דיברו איתי על המשקל שלי. הן אמרו שיופי שרזיתי (10.5 ק"ג בקצת פחות מארבעה חודשים, האח!), ושעכשיו די. לחטב, כן, בהחלט. אבל לא לרזות עוד. זה מאד שימח אותי. לפני השיעור אכלתי סנדביץ' ואחריו ברנפלקס. בגלל לו"ז ההופעה, יצא שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים. קיוויתי שיהיו שם נשנושים כמו שיש בכל החזרות, אבל לא היה כלום. אחרי ההופעה ופירוק הציוד ודברי הסיכום של הבמאי – הייתי רעבה בטירוף. לא רעב אלים של "תביאו לי פיל ואני אוכל אותו ואבקש עוד", לא ירידת סוכר של אצבעות מרטטות, רעב של "בחייאת, תנו לי משהו לאכול או שאני נשכבת על הרצפה מרוב חלושעס". רוב חברי הקאסט חלקו את תחושתי זו, והלכנו לאכול במקס ברנר. זה לקח שעה לארגן את כולם, להתחלק לרכבים, להזיז את עצמנו לשם. כשהגענו, לקח עוד שעה עד שהאוכל הגיע: חיכינו שכל היתר יגיעו, החלפנו שולחן, היינו המון ואת ההזמנה שלי לקחו כמעט אחרונה. באיזשהו שלב הרגשתי שהרעב נעלם. שהגוף שלי נואש ממני. המנה שלי הגיעה – משהו דמוי וופל אמריקאי/בננה ספליט עם הררי קצפת וכדור גלידה ורוטב במבחנה. לא אכלתי. הקצפת נראתה לי משעממת מדי. הוופל היה מקופל מדי. הגלידה היתה גלידה. הבננה מוזרה, הרוטב לבן. שתיתי את אחד ממשקאות השוקו שלהם, זה כן.

אני קצת מודאגת מזה. אודיה אומרת, וצודקת, שהגוף שלי התרגל לאכול מעט (בעיקר מעט שומנים ומתוקים) ושעכשיו, כשהמטרות שלי השתנו מירידה במשקל לשמירה עליו, אני צריכה לשנות הרגלי אכילה שוב. כפי שבתחילת הדיאטה השקעתי מאמץ אדיר בשינוי ההרגלים ללאכול מעט ואחיד, עכשיו אני צריכה להשקיע את אותו מאמץ בלאכול יותר קלוריות ויותר דברים. רופאת המשפחה שלי מייחסת את נשירת השיער שלי לירידה המהירה במשקל. אני חצויה בין הרצון לרזות עוד 5 ק"ג (ולשקול 58 ק"ג, המשקל שלי בגיל 19) לבין הרצון להפסיק לרזות ולהתחיל למצק את הגוף. בין ההנאה מתחושת העצם הבולטת בכתף שאני ממששת כל בוקר לבין נפילת רוחי למראה השתפלות הכרס מעל קו התחתונים ופרישת הירכיים כשאני מתישבת. בין הנטייה לדלג על ארוחת ערב כי אני לא באמת רעבה ואין לי כוח לבין ההכרה שלאכול פחות מאלף קלוריות ביום זה לא דבר חיובי בשום קנה מידה. אחרי שתסתיים ההפקה אני אעשה בדיקות דם, אלך לדיאטנית וננסה להרכיב לי תפריט מאוזן.

זמנים מעניינים הם אלה. זה רע כמו באימרה הסינית. זה טוב כי יותר מדי זמן לא חייתי ולא קרה לי שום דבר. יותר טוב מרע, אני חושבת. ואני כל כך שמחה שאני חיה ושהמהלומות שהחיים שלי מזמנים לי לא כואבות במידה כזו שאני אגיד פוס ואתכרבל בפעמון הזכוכית. יכול להיות שבגיל 36 אני סוף סוף מתבגרת?

א"יקון

בחול המועד סוכות יחגוג ספטיבל א"יקון את שנתו העשירית.

ההפקה שאני משתתפת בה – ערפו את ראשו! (ושבגלל עומס החזרות לקראתה אני כמעט לא כותבת) – תועלה פעמיים במסגרת הפסטיבל. ביום שני, 9 סאוקטובר, ב-20:30 (להלן: השעה השפויה שכל מכריי מתעתדים לנכוח בה) וביום רביעי, 11 באוקטובר, בשעה 22:30 (להלן: השעה שבה כנראה נופיע בפני אולם ריק לחלוטין אלא אם לצעירים ההוללים שהם חברי הקאסט האחרים יש מכרים שפעילים בשעות כאלה). 

דידי פעיל בא"יקון מיום הקמתו, כלומר עוד לפני שהכרנו. שנים הוא מנסה לשכנע אותי להגיע לשם ושנים אני מבליחה לחצי שעה וחוזרת כשלעומת שבאתי. והנה השנה, בשל ההפקה והעניין שלי במשחקי תפקידים (שהחל לפני קצת פחות משנה), הפכתי לנגד עיניו המשתאות לא"יקוניסטית כבדה. הוא אמנם היה מעדיף שאני אכנס לעניין מצד האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה, כור מחצבתו, ולא מטעם העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל, בה אני חברה, אבל עדיין שמח שאני מגיעה לשם, כך או כך.

בואו. יהיה כיף. הקרנות של סרטים מכל העולם, הרצאות, משחקי תפקידים שולחניים וחיים, סדנאות וניל גיימן.

משחק מסוכן

לפני שבוע וחצי הסתיימה סדנת המשחק שהשתתפתי בה בחצי השנה האחרונה.

המפגש האחרון היה מרגש הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית, והייתי בטוחה שאני אכתוב עליו כמעט מיד. אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד, ואני מתחילה להבין שלא רק חוסר זמן או כוח עיכבו את הפוסט הזה. זמן, תודה לאל, יש לי בשפע, וגם כוח לעשות דברים אחרים כמו לכתוב פוסטים אחרים בשני הבלוגים שלי ולהתנדב לעזור בכל מיני פעילויות משחקי תפקידים יש ויש. אז מה בכל זאת? לא יודעת. אבל הנה, הגיע הרגע שבו אני סוף סוף יושבת לעשות את זה.

החצי הראשון של המפגש האחרון הוקדש לשני מונולוגים של שייקספיר. האחד של פוק, מחלום ליל קיץ, והשני של קתרינה, הלוא היא הסוררת מאילוף הסוררת. זה של פוק היה קצר, מחורז, שובבי ולא מאד מעניין, עבורי לפחות.

זה של קתרינה, שבו היא מדברת בשבחי הכניעה לבעל ומטיפה לנשים אחרות להוריד ראש ולהנמיך קול, היה ארוך מאד. בשמיעה ראשונה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "איזה טקסט מחפיר". לא היה נראה שיש דרכים נוספות לבצע אותו למעט הפשט. אבל ככל שעיבדנו אותו יותר, הצלחתי לראות בו יותר מאשר התגרות מכוונת בפמיניזם שלי. חשבתי על הרבנית קוק ועל חוזרות בתשובה בכלל, שמספרות איך פעם הן היו אחרות, חילוניות, עד שראו את האור והפכו להפך המוקצן של כל מה שהיו פעם. קדושה יותר מהאפיפיור, אפשר להגיד על קתרינה האקס-סוררת. אחת המשתתפות חשבה אף היא על הכיוון הזה והקריאה כך את המונולוג.

רציתי שהחלק הזה כבר ייגמר ושנעבור לשיעורי הבית שלנו, הקראת שיר עם ליווי מוזיקלי. כפי שכתבתי פה, בחרתי בשיר בובה ממוכנת של דליה רביקוביץ' ורציתי לבצע אותו באופן מסוים שעימת אותי עם הפחד הגדול ביותר שלי מאז ומתמיד – הפחד מדחייה. הפחד להיראות מגוחכת ופתטית. ההכנה של השיר לקראת השיעור גזלה ממני את כל כוחות הנפש ורק רציתי שזה כבר יגיע, ואז ייגמר.

ולכן, כשרמה שאלה מי טרם הקריא את אחד משני המונולוגים, עשיתי קולות של שטיח ולא פציתי פה, מקווה שאיש לא ישים לב. לא הלך. אמרתי שאין לי מה לחדש מעבר למה שכבר נעשה ונאמר ושאם כך, חבל על הזמן של כולם. רמה לא התרשמה. היא אמרה שדווקא מהמקום של אי הידיעה מגיעים לפעמים הרעיונות הכי טובים. הבטתי בה בטינה, בעצמי לא הבנתי למה אני כל כך כעוסה, ואמרתי שאני לא נמצאת במקום של אי ידיעה, אלא שהיה לי רעיון והוא כבר בוצע. היא הציעה לי לקרוא את המונולוג של קתרינה עם קריצה פמיניסטית שתבצבץ מעבר לטקסט הכנוע. היא התפלאה שאף אחד לא עשה זאת קודם. אמרתי לה שזה בגלל שהחיבור לסבטקסט פמיניסטי מאד קשה לאיתור בטקסט, אבל שאין לי בעיה להקריא, שאני אקריא, סבבה. לא נשמעתי כל כך סבבה. נשמעתי די מרוגזת, למען האמת.

ואז התיישבתי מול הקוליסה, בלי שמץ של מושג איך לבצע את המטלה כפי שרמה ניסחה אותה, והתחלתי להקריא. ואיכשהו, מתישהו, התחברתי לתהומות העמוקים עד אין קץ של העצב, הכאב והפגיעה שמלווים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. ויצא מונולוג על סף דמעות. מונולוג של אישה שבורה, שניסתה לעמוד על שלה ולהילחם בעולם גברי והפסידה. שאביה ובעלה רמסו והכניעו. שמתאמצת בעצם לשכנע את עצמה בעודה מטיפה לנשים אחרות שלא לגדולות נועדו הנשים, שעליהן לאהוב ולכבד ולהעריץ ולשרת את בעליהן. אישה שזיק אחרון של תקווה עוד מהבהב מבעד למילותיה, ומאיר את מחשכי הייאוש שפשה בנפשה.

אני לא טובה בקשר עין. לא בשיחות עם אנשים ולא בכיתה, כשאני מלמדת. אני לא מצליחה להחזיק קשר עין יותר משנייה ורבע. למותר לציין שלא הסתכלתי על אף אחד במהלך ההקראה. חלק בי מאד רצה לראות מה האחרים חושבים וחלק אחר בנה חיץ ביני לבין שאר העולם, שגונן עליי מפני כל ריקושט שהייתי עשויה לחטוף.

סיימתי לקרוא וחזרתי למקום. הדמעות פרצו וזלגו בשקט על פנים שניסיתי לשמור חתומות. אנשים אמרו דברים ורמה גם, והם היו אוהדים, אבל הרגשתי לכודה ורק רציתי שנצא כבר להפסקה. לא הייתי מסוגלת להגיב לאנשים ולדברים שהם אמרו לי.

לפני ההפסקה רמה עוד אמרה משהו על החבורה הענקית בזרוע שלי ועל האחיין שלי בן השבע שממנה ניתן היה להבין אולי שהיא לא ממש קונה את הסיפור שלי על דלת המכונית. נו, מגיעה אישה לשיעור עם חבורה ססגונית בגדול של לבנון על הזרוע, מסרבת להתמודד עם מונולוג על אישה שבורה ומדוכאת ומקריאה אותו מתהומות ייאוש וכאב. לא קשה להבין אותה.

הפסקה.

טסתי לשירותים וניגבתי את הדמעות. הייתי עצובה, ומבולבלת וגם כעסתי על עצמי. לא הבנתי מאיפה זה בא, כל העצב הזה והכאב והפגיעה. החיים שלי, מבחינה אובייקטיבית לפחות, לא קשים ומעולם לא היו. משפחה ממוצעת, אבא אמא ושלושה ילדים, מצב כלכלי ממוצע, ביצפר, צבא, אוניברסיטה, הטיול הארוך בחו"ל, זוגיות, פרנסה – הכל בסדר. אז למה לעזאזל כמעט כל מפגש בסדנה הזו ניקז ממני נהרות מגואלים של מוגלה רגשית? מזל שחלק מהשיעורים עסקו בליצנות ובקומדיה.

חזרנו מההפסקה. הפעם רציתי להיות הראשונה שתקריא את מה שהכינה בבית. המתח הרג אותי ורציתי לגמור עם זה, מה גם שראיתי קשר מאד ברור בין המונולוג הארור לבין השיר שבחרתי.

לעמוד מול קהל, גם אם תומך ואוהד, ולעשות תנועות של רובוט לצלילי מוזיקה, תוך הקראת שיר, זה ללא ספק הדבר הקשה ביותר שעשיתי מזה הרבה זמן, אם לא בכלל. מבחינתי, זו היתה התעמתות עם הפחד הגדול ביותר שלי. שוב לא העזתי להביט לאיש בעיניים.

בניגוד לבדרך כלל, הפעם לא קיבלנו פידבק מיד אחרי ההקראה. אבל הרגשתי טוב. עשיתי את זה ונשארתי בחיים, אף אחד לא פרץ בצחוק באמצע ולא הרחיק את הכסא שלו משלי.

תרגיל הסיום הזה היה מדהים. עדות חיה לכמה כל אחד ממשתתפי הסדנה צמח והתפתח בה. רעיונות יצירתיים, ביצועים מוצלחים, פרשנות מקורית לקלאסיקות שחוקות, שבירת גבולות הבמה, שימוש נועז בקוליסה – מה לא היה לנו שם: דפנה החלה לאפות עוגה במהלך ההקראה שלה, כולל שבירת ביצה לתוך קערה וערבוב חומרים. רוני חבש מסיכה סטייל סרטי הצעקה והקריא את הליכה לקיסריה ("אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם") על רקע מוזיקת טראנס תוך ריקוד סוער באינטונציה של פוקד רייבים וותיק בשיא הבלבלה. יעל הפכה את "אבא'לה בוא ללונה פארק" לתצוגת סטריפטיז וסאדו, כשהיא רוכבת על רוני הקשור ברצועה. דנה היתה האחרונה, ובחרה בשיר של מרגול, שהתנגן ברקע אחרי שסיימה להקריא.

ואז כולם קמו ורקדו לצלילי השיר, כולל רמה, כאילו מצלמים את גרסת שנות האלפיים לתהילה בישראל. "התחלנו עם שייקספיר, סיימנו עם מרגול", אמר רוני. "כמו שצריך".

בסוף השיעור הצטלמנו בחוץ וקבענו להיפגש במוצ"ש של השבוע הבא.

ואכן כך היה. נפגשנו והיה נחמד, ושיחקנו במשחק האמת והשקר, כשכל אחד מנסה ליישם את כל מה שלמדנו בסדנה כדי להטעות את האחרים, ליצוק כנות מזויפת למשפט השקר. אבל בלי מורה, בלי תרגיל, בלי שמוקד המפגש הוא שיעור משחק, זה לא היה ממש זה.

עכשיו אני מחפשת מסגרת המשך, רצוי כזו שגם תעלה הפקה בסוף. אחרי שנים של רצון כמוס ואי העזה, של השתוקקות עזה וחוסר בטחון, אני סוף סוף מרגישה מוכנה.

בובה ממוכנת

ביום שישי הקרוב מסתיימת סדנת המשחק האהובה שלי. השיעור שעבר וזה שיהיה מוקדשים להקראת שירה. המשימה שקיבלנו לשיעור הקרוב היא להקריא שיר על רקע פסקול.

לא נשמע מסובך, אבל אחרי שני השיעורים הקודמים שעסקו בהקראת שירה מסתבר שזה בכלל לא פשוט. צריך להבין כל מילה וכל שורה בשיר, לעבור מרגש אחד לשני, לפרש את השיר באופן משכנע גם אם סובייקטיבי ולא לזייף את הרגש, את הפירוש, הכוונה. להעביר אותם לקהל באופן מדויק ומשכנע.

בשיעור הקודם עבדנו כשעה וחצי על השיר 'לא אני הוא האיש' של אלכסנדר פן שכולנו מכירים מהביצוע (הנהדר) של צביקה פיק. האזנו לביצוע של פיק ואז לביצוע המאד שונה של ארקדי דוכין, וגם ניסינו אנו את כוחנו בהקראה. בהתחלה הבנתי רק חלקים מהשיר, והבנתי אותם לגמרי אחרת מאיך שהבנתי את השיר אחרי עיבוד קבוצתי והתמקדות בשורות סתומות ובמשפטים חידתיים כגון זה:  

    מה איכפת לך אני או הוא

    או אחר יתנבא ביער

    ובחצות תוך דממת הרהור

    לך ירקום אגדת הסהר.

 

    והשחר בשחוק עת יקרא

    ויחרוק שן מבעד לדלת

    אז יופיע אחר ושירה

    לך ישיר משכימה ונבדלת.

 

כבר לפני כחודש, כשעמלתי על מונולוג לשיעור של אסתי זקהיים, התחוור לי שהוא עובד רק אם מבינים מה הכוונה מאחורי כל שורה, מה הסבטקסט של כל המונולוג. זה דורש התעמקות, רצוי עם עוד אנשים, וניתוח, והצעות לפרשנות, ונסיוי וטעייה בהגשה. התאספנו שלוש משתתפות בסדנה אצלי בבית. אחת לא הכינה משהו ורק צפתה  והעירה. כל אחת מהשתיים הנותרות עשתה את המונולוג שלה לפחות עשרים פעם מול האחרות. מתיש, אבל מאד  מספק כשלפתע מבינים למה הכוונה ומצליחים לנווט את המונולוג על גל רגש כמו גולשים בהוואי מתחילתו עד סופו  בלי שהגל נשבר או מפיל אותך. תחושת התעלות.  

אז נתתי לעצמי להתבשל קצת עם רעיונות, והיום הסתערתי על האינטרנט בחיפוש אחר שירים מעניינים. בסוף מצאתי עצמי מחפשת אחר החשודים הרגילים – דליה רביקוביץ', אמיר גלבוע, נתן יונתן, נתן זך. חיפשתי ומצאתי את חוברת השירה הצעירה שאני שומרת מהתיכון, ולאחר התלבטות בין שלושה שירים – 'יצחק' המצמרר של גלבוע, 'חמדה' ו'בובה ממוכנת' של דליה רביקוביץ – בחרתי באחרון.

בהתחלה ניסיתי לשדך את השיר הזה, שתמיד אהבתי מאד ושנראה לי קשור מאד ל'כף היד הרשעה', את Baby Ray Baby מהאלבום Blood של This Mortal Coil. הקטע הזה מכיל בעיקר מלמול של תינוק על רקע שירה חרישית ונטולת מילים של אישה או נשים. 

דידי אמר שזה לא משתלב ושהקטע מאפיל על ההקראה. הוא הציע את Air, שמצטיינים במוזיקת אווירה לא משתלטת. וכך היה. בחרתי ב-New Star in the Sky מ-Moon Safari. התאמנתי לבד ואז מול דידי, שנתן לי את הפידבק הרגיל שאני מקבלת: תגדילי, עוד, יותר.

עשרים הקראות לאחר מכן, אני מקווה שאני סוף סוף בובה ממוכנת בכל רמ"ח אבריי, בפניי ובקולי. נראה ביום שישי מה ההכנה שלי שווה, וכמה רחוק יותר יצליחו לקחת אותי המורה (רמה מסינגר הנפלאה) וחבריי לקבוצה. יהיה קשה, אני בטוחה.

והנה השיר, ואחריו גם 'כף היד הרשעה' ו'יצחק', פשוט כי הוא כל כך מדהים בעיניי.

בובה ממוכנת / דלה רביקוביץ'

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת

ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים

ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים

וניסו לאחות את שבריי ביד מאומנת.

 

ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת

וכל מנהגי היה שקול וציתני,

אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני

כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת.

 

ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות

אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים

ואילו כל צעדיי היו קצובים ומדודים.

 

והיה לי שיער זהוב והיו לי עיניים כחולות  

והיתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן

והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

כף יד רשעה / דליה רביקוביץ'

א

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי.
כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

ב

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי.
הוּא אָמַר שֶהִיא כַּף יָד רְשָעָה.
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

ג

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.
הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת
וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

ד

קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה
אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי
אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

יצחק / אמיר גלבוע

לִפְנוֹת בֹּקֶר טִיְּלָה שֶמֶש בְּתוֹך הַיַעַר

יַחַד עִמִּי וְעִם אַבָּא

וִימִינִי בִּשְׂמֹאלוֹ.

 

    כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים.

    וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּך אֶת פַּחַד עֵינַי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים.

 

    אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק

    וְלֹא יֶחְסַר אִיש בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם.

 

    זֶה אֲנִי הנִּשְׁחָט, בְּנִי,

    וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים.

    וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ.

    וּפָנָיו חִוְרִים.

 

    וְרָצִיתִי לִצְעֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהַאֲמִין

    וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם.

    וְנִתְעוֹרַרְתִּי.

 

    וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יַד יָמִין

התמכרות

חדי העין שביניכם ישימו לב שלא הרבה התחדש בצידו הימני של העמוד, היכן שאני נוהגת – נהגתי, ליתר דיוק – לעדכן את רשימת הספרים שזה עתה קראתי, המוזיקה שאני מאזינה לה ומקומות שסעדתי את ליבי בהם. כבר חודש או חודשיים לא עדכנתי שם כלום.

ולא בכדי. אני לא זוכרת מהו הספר האחרון שקראתי, מוזיקה חדשה לא שמעתי לאחרונה וגם מקומות צמחוניים חדשים לא פקדתי. וזאת למרות שאיתן, בטובו, שלח לי רשימה של מקומות שטרם ביקרתי בהם ושנראים שווים.

לא שאיבדתי עניין בכל אלה. יותר מדויק יהיה לומר שהעניין שלי במשחקי תפקידים מאפיל על העניין רב השנים שלי בספרים ובמוזיקה ועל העניין רב החודשים שלי בביקורים במסעדות צמחוניות עם אחים לאידיאל הצמחוני. אפילו יותר מדויק יהיה לומר שאני מכורה ללא תקנה, נשאבת עמוק יותר ויותר לעולם משחקי התפקידים גם על חשבון החברים, המשפחה והעבודה (לא, בעצם לא העבודה, למקרה שמישהו משם קורא אותי פה).

אם זה לא היה דומה דמיון מבהיל להתמכרות לסמים קשים, זה היה משעשע. I just can't get enough, שרו דפש מוד לפני — וואו, כבר עברו עשרים שנה. כמעט כל משחק זורק אותי להיי. אני רוצה לשחק עוד ועוד, ולא הרבה זמן אחרי תום המשחק מגיע האנטי קליימקס והכל משעמם ואפור ואני מתחילה לחוש את הצורך במנה הבאה. 

שבעה משחקים שיחקתי במהלך 12 יום. זה מקביל בערך למספר המשחקים ששיחקתי בשלושת החודשים שקדמו לכך. ארבעה משחקים חד פעמיים (שלושה מהם תוך יום וחצי בביגור 6), מפגש אחד בקמפיין ארוך הטווח שלנו ושני מפגשים במשחק כלאיים שאמור להימשך שלושה מפגשים. בסוף השבוע הקרוב יהיו עוד שני משחקים, ובשבוע שאחריו כנראה שעוד אחד. או שניים. וכך הלאה והלאה.

ביום שישי האחרון אפילו יצאתי מוקדם מסדנת המשחק האהובה שלי, שעתידה להסתיים השבוע (אוף, כבר?) כדי לנסוע למשחק. האמת? היה שווה. מאד, אפילו. הייתי עייפה בתחילת היום (אני לא ישנה טוב בלילה כשאני יודעת שאני צריכה לקום בשעה מסוימת), עוד יותר עייפה בתחילת המשחק, מותשת כליל אחריו וזומבי מוחלט בסוף אותו היום, אחרי מסיבת יום הולדת של שחקן משחקי תפקידים שאליה הגיעו עשרות שחקני משחקי תפקידים ושאת רובה ככולה ביליתי בשיחות על משחקי תפקידים ובדרבונו של דידי שיציק למנחים פוטנציאליים שינחו לנו משחקים נוספים.

דידי, אגב, מותש כליל. לא שיש חוק שמחייב אותו לשחק איתי בכל משחק שאני משתתפת בו, אבל יוצא שהוא לוקח חלק ברובם. אולי כי הם נוטים להתקיים אצלנו בבית, משום מה (מאד נוח, בהתחשב באי אהבת הנהיגה שלי ובעצלות הטבועה באופיי). 

חוץ מזה אני גם קוראת על התחום באינטרנט ובפורומים שונים, שוקלת להתחיל קמפיין בהנחייתי (קפיצה ענקית, משחקנית למנחה) ועורכת לשונית (נו טוב, חלקית) את מגזין העמותה למשחקי תפקידים, הפאה החמישית

התחלתי לשחק לפני פחות מחצי שנה. אני יודעת כל כך מעט עדיין, והתחום כל כך גדול ומרתק. כל כך הרבה שיטות ומשחקים שאני רוצה להתנסות בהם, כל כך הרבה חומר למחשבה, כל כך הרבה אנשים חדשים, צעירים מאד ברובם אבל מנוסים ויצירתיים ומקסימים ונחמדים שעוזרים לי להשתלב בקהילה ולהתפתח כשחקנית, עולם ומלואו.     

חלק בי מאד מרוצה מכך שמצאתי עיסוק שמלהיב אותי כל כך ומזריק אושר והתרגשות ועניין לחיי. חלק בי קצת חושש מההשתלטות המהירה של העיסוק הזה על החיים שלי. וחלק שלישי גורם לי להרגיש שדרך העיסוק הזה אני יכולה להתפתח גם כאדם, להתמודד עם פחדים, לנצח שדים – מטפורית ומילולית, לקרוא תיגר על מחסומים ישנים. אני מניחה שכל עוד הטוב עולה על הרע, זה עוד איכשהו בסדר. 

מקסימום, נייסד את רולפליירז אנונימוס. "שלום, אני תמי ואני מכורה למשחקי תפקידים", אגיד בפגישה הראשונה בידיים מרטטות ובעיניים קודחות. "אנחנו אוהבים אותך תמי", יענו שאר חברי הקבוצה במקהלה לא אחידה. רגע, קבוצה! עכשיו כל מה שצריך זה שאחד האנשים יסכים להיות המנחה, ויאללה, יש משחק!

טוב. כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו.     

שלום, חביאר

הייתי הערב עם אמא שלי בהצגה אהבה עיוורת בתיאטרון חולון. הצגה של תלמידי שנה ג' של הסטודיו למשחק. היה שם גם חביאר כץ, המורה שלי לליצנות שכבר כתבתי עליו פה. המורה האהוב ביותר על כל הקבוצה שלי, גאון קומי, איש מוכשר בטירוף ומורה בחסד עליון. למרות שמהשיעור הראשון איתו התלהבתי ממנו משהו פחד, פיתחתי ממנו רתיעה. לפני כל שיעור שהיה לנו איתו הקפדתי לא להימצא באותו חלל איתו. בשיעור עצמו לא היתה לי שום בעיה לתפקד מולו, אבל ברגע שהשיעור הסתיים, הוא הפך מבחינתי לאוויר. אוויר מפחיד. ואם הוא לא יצא מהחדר, עשיתי זאת אני.

תכננתי לגשת אליו בסוף השיעור האחרון שיהיה לנו איתו ולהודות לו. ביני לבין עצמי תהיתי אם ברגע האמת יהיה לי את האומץ, אבל חשבתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן. בינתיים התברר שייתכן שהשעור הזה כבר היה. הסדנה מסתיימת עוד קצת יותר מחודש ודרור, מנהל הסדנה, אמר שייתכן שיהיה לנו שיעור נוסף עם חביאר באפריל. אולי.

כשחביאר נכנס לאולם, אמרנו שלום שלום. כשהמחזה הסתיים, יצאתי מהאולם כהרגלי בקודש בלי להניד עפעף. אבל אז חשבתי שייתכן שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. ניגשתי לדרור ושאלתי האם הוא כבר יודע האם יהיה לנו שיעור נוסף עם חביאר. הוא ענה שלא יהיה לנו שיעור נוסף עמו ושיש את אסתי זקהיים במקום (אבוי, אני חייבת לעבוד על מונולוג דחוף. בפעם שעברה היא קרעה אותי לגזרים). ואז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי: עכשיו או לעולם לא. נכנסתי חזרה לאולם, ניגשתי לחביאר והרבצתי את נאום התודה שלי, שלא היה מבייש זוכה באוסקר. אמרתי לו שאני חושבת שהוא מורה מדהים, שלמדתי ממנו המון ושאני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה ללמוד אצלו. הוא היה נבוך מאד ומלמל שהוא לא בנוי לפרידות כאלה, אבל המשכתי בכל זאת. בסוף אמרתי לו שכולנו מרגישים ככה.

ויצאתי לאמא שלי, חדורת שמחת ניצחון שהנה, התגברתי על הפחד ואמרתי מה שאני מרגישה. זה ללא ספק השיעור החשוב ביותר שהסדנה הזו לימדה אותי – התעמתות עם הפחד והתגברות עליו להבדיל מההימנעות והכניעה לפחדים משתקים ומצמיתים שאפיינו אותי קודם לכן.

לפעמים קורה שבסיום קורס GMAT תלמידים ניגשים אליי ומודים לי על הקורס, אומרים לי שאני מדריכה מצוינת וכולי. עד לפני כמה שנים תמיד הייתי עומדת שם קפואה ומחשבת את נפשי למות מהמבוכה ומחוסר הידיעה כיצד ראוי להגיב. "מה אני אמורה לעשות במצב כזה?", קיטרתי לדידי. הוא אמר לי משהו ששינה את התחושה שלי לחלוטין: זה לא את, זה הם. יש להם צורך להביע את מה שהם מרגישים. וזה לא הוגן מצידך למנוע מהם את זה. מאז הרבה יותר קל לי במצבים האלה (ומשום מה, הם גם פחות שכיחים). אז זה מה שעשיתי היום, הבעתי את הרגשות שלי בפומבי בפני מישהו שלא ידעתי כיצד יקבל אותם וכיצד יגיב, ואני מרגישה נפלא. 

שלום, חביאר.

מקבץ נוסף

1. אתמול הייתי במצב קשה. שילוב קטלני של דכאון עמוק, תסכול, כעס ועייפות. זה היה יכול להוביל למריבות עם כל העולם ולסופ"ש מזעזע, אבל מתברר שגם את הרגשות הקשים ביותר אפשר לתעל לערוצים חיוביים. אני מגלה שוב ושוב שללמד הוא ערוץ כזה. לא משנה עד כמה קשה מצבי בתחילת השיעור ומה עבר עליי שנייה קודם, תוך דקות ספורות אני יוצאת מעצמי, מהצרות שלי ומהחיים המחורבנים והמדכאים שלי ומתחברת לאנרגיה גבוהה יותר, טובה יותר, גדולה יותר, לקצב אחר, לחוקיות של השפה, לתלמידים האינדיבידואלים שמרכיבים את הקבוצה. אבל זה עוד כלום לעומת שיעורי המשחק, שמוציאים ממני דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל. במהלך השיעור היום פגעתי לעצמי ברגל באופן קשה (ייתכן שסדקתי עצם), לא ברור אם כשבעטתי בכיסא מקצה אחד של החדר לשני או כשישבתי בשיכול רגלים וחבטתי בכף רגלי עטוית המגף באגרוף. זה היה חלק מתרגיל בזוגות על שיקוף רגשות, ובמהלכו ניקזתי כל רגש שלילי שידוע למין האנושי לחלל הדחוס ושחור הקירות של הכיתה. But in a good way. תודה לקבוצה המדהימה שיש לי הזכות להימנות עם חבריה, ותודה לרוז משיחי, המורה, שבמשך יותר משלוש שעות ריככה אותנו, רידדה אותנו, פתחה אותנו והוציאה מכל אחד ואחד מאיתנו את תמצית האישיות שלו באופן יפהפה ורך. מהשיעור נסעתי לאזכרה השמינית של אבא שלי. הרגל כאבה לי, אבל עמדתי (ההרגל המגונה של אנשים לשבת על המצבות הסמוכות לקבר יקירם נראה לי כחילול כבוד המת). רק כשהגעתי הביתה וחלצתי את המגף, והרגל התנפחה והכאב החל לפעום, הבנתי שהכיסא ניצח. עכשיו אני חשה שילוב של כאב והתעלות רוח. "אני שחקנית טוטלית", אני מתנפחת כתרנגולת בפני כל מי שמוכן לשמוע.

2. אודיה, שכזכור משחקת את אחותי התאומה בקמפיין החדש (מחר נפגשים! יש!), החליקה ונחבלה קשות בקרסול בתחילת השבוע. האם מעכשיו והלאה כל מה שיקרה לה יקרה גם לי וההיפך? כי אם כן, בקמפיין הבא אני מטילה וטו על כל יחס קירבה משפחתית ביני לבין שאר השחקנים.

3. בנות ב-VOD. מירי נבו היא אישה כלבבי. צמחונית, אינטליגנטית, רהוטה, ישירה, כנה ונטולת גינונים. דורין אטיאס, לעומתה, מיותרת לחלוטין. ומיכל אנסקי (מי?) צריכה להיות שם רק כי יפה לראות את מותר בנות השלושים פלוס על פני בנות העשרים וקצת. היא יפה, היא חמודה (בעיקר כי זו הבחירה שלה), אין לה מושג מהחיים שלה והיא מתלהבת פחד. לא עשיתי סקר בקרב הגברים שצופים בתכנית (ואני לא חושבת שהם יסכימו בכלל לצאת מהארון ולהודות שהם צופים בתכנית או קוראים 'לאישה' בתור לרופא השיניים), אבל יש לי תחושה שאם יבקשו מהם לבחור במנחה המועדפת עליהם, זאת לא תהיה אנסקי הזאטוטה. רבקה מיכאלי גדולה מהחיים, כפי שתמיד היתה. בכל תכנית מתגלה עוד פן באישיותה ואני מגלה עוד משהו שהיא הספיקה לעשות בחייה הפרודוקטיביים (רדיו במשך 39 שנים, תיאטרון, ראיון עם גאולה כהן בחוף נודיסטים). דנה ספקטור מתישה למדי, כמו כל הנרקסיסטים, ומסתירה ים של כאב, חוסר ביטחון, תסכול ותסביכים מאחורי מסך הציניות שלה (מי כמוני יודעת). דנה ברגר, בניגוד למוניטין הרוקסיטית הקשוחה שמשום מה דבק בה, היא בסדר. היא לא טיפשה מדי, לא חכמה מדי, לא לוחמנית מדי, לא נאורה מדי, פרווה לגמרי. וגלי עטרי – אכזבה גדולה. ההוכחה לכך שלא כל אמן טוב הוא אדם מעניין. אני מעריכה אותה כזמרת וכשחקנית, אבל מאד לא מתרשמת ממנה כמנחה.   

4. ואחרון אחרון ולא חביב, למרות שאני מנסה להיגמל מציניות: שפעת העופות הזאת, זה לא עושה לכם חשק לנסות להיות צמחונים? כי אני ממש מבסוטית מעצמי בזמן האחרון.   

זואי

במזל טוב יצא הקמפיין החדש לדרך. הנה דף הדמות שלי. זואי מאד שונה מליסה, הדמות שגילמתי בקמפיין הקודם, ועדיין אני מוצאת בה דמיון רב למי שאני, שאינו נופל מזה ששרר בין ליסה לביני. לשיפוטכם.

דף דמות – זואי (מישל) תומפסון

רקע משפחתי

לזואי, ששמה האמיתי הוא מישל, אחות תאומה, ג'ניפר, המכונה קאלי. אביהן עזב את הבית כשהיו בנות 5 והוא בגדר זיכרון מעומעם. אימן, בטי, אישה יפה ומוכשרת, ניהלה מכון יופי. התאומות היו קרובות ככל זוג תאומים, אם כי כבר מגיל צעיר ניכרה בזואי נטייה לקלות דעת בעוד שקאלי, כצפוי ממי שנולדה 13 דקות קודם, היתה אחראית ושקולה יותר.

כאשר נישאה בטי מחדש, לאביו של ג'ונתן, התוודעה זואי לרגש חדש: בוז. הבוז שרחש ג'ונתן לאימה, לה ולאחותה נפל אך במעט מהבוז שחשה זואי אליו ולסביבה הסנובית אליה נקלעה. מאחר שנישואי האם קרו כשהיו התאומות בתחילת גיל התבגרות (בנות 13 וקצת), הגיבה זואי במרד נעורים טיפוסי ובחרה בסצנה שתעצבן את ג'ונתן, אביו ושאר הסובבים במידה הרבה ביותר – הסצנה הגותית.

זואי גילתה שהיא מוקסמת מהאסתטיקה של הסצנה, מהשחור הדרמטי, מהמוזיקה העוצמתית והמהפנטת ומהטיפוסים המפוקפקים שהסתובבו במועדונים, שנראו בעיניה הצעירות כתמצית הקוליות. היא אימצה את כל סממני הסצנה: קעקועים, פירסינג, לבוש שחור עתיר ניטים, שרשראות מוכספות, איפור דרמטי ושלל אביזרים. בסצנה היא חשה אהובה, מקובלת, שייכת – בדיוק ההיפך מאשר בבית. זה גם היה השלב שבו החלה לכנות עצמה זואי ודרשה שיפנו אליה בשם זה בלבד.

כשהיו התאומות בנות 16, מתה אימן בשריפה במכון היופי. זואי שקעה עמוק יותר בסצנה הגותית, מאחר שכעת נותרה לה רק קאלי בבית, ולקאלי היו עניינים משלה. אבל למרות שכבר לא היו קרובות כמקודם, זואי פיתחה תלות מוחלטת באחותה, שנראתה לה חזקה יותר, יציבה יותר, המשען היחיד שלה בחיים.

בבית הספר הצליחה זואי לשרוד בעיקר בגלל זיכרונה הצילומי. היא לא התעניינה ברוב השיעורים והבריזה מרובם. המקצועות היחידים שאהבה היו אמנות ושפות ובהם הצטיינה.

בגיל 18 הודיע אביו של ג'ונתן לתאומות שהן ברשות עצמן. הן שיפצו את מכון היופי, הפכו אותו לחנות קעקועים ועברו להתגורר בדירה שכורה בקרבת מקום. זואי החלה ללמוד אמנות בקולג' העירוני וסיימה את התואר בהצטיינות, להפתעת כל הסובבים אותה, כולל היא עצמה. למרות התואר וההצטיינות, היא אינה אמנית קעקועים טובה כמו אחותה, אולי כי מעולם לא התמסרה לעניין ואולי כי כישרונה מוגבל יותר.

במשמרות שלה בחנות, זואי משמיעה מוזיקת גות' בווליום מטורף. היא הולכת לכל הופעה של להקה כזו שיש בעיר. בזכות זיכרונה הצילומי, היא מכירה את כל המילים. היא מבלה קבוע במועדון של הסצנה.

זואי היא טיפוס מרדן, נשמה חופשייה ועושה בעיקר מה שבא לה. ניתן לתמצת אותה במשפט אחד: Girls Just Wanna Have Fun, ולמרות שהיא צעירה מכדי להכיר את סינדי לאופר, היא היתה משתלבת מצויין בקליפ ובסביבה של הזמרת הססגונית. היא לא מאד אחראית ולא סובלת מרות, כיאה למי שגדלה ללא אב ועם אם עסוקה שעבדה לפרנסת המשפחה, מה גם שמגיל צעיר למדי היא נטולת הורים בכלל. בשל יופייה החיצוני והאופי התוסס שלה, היא מקסימה כמעט את כל הסובבים אותה. יש לה גדודים של חברים ומכרים, לקוחות בחנות חשים איתה מאד בנוח ומספרים לה דברים, וגם באי החדר האחורי (היא יודעת בערך מה קורה שם, אבל לא ממש מתעניינת) עוצרים לדרוש בשלומה ולפלרטט איתה.

כמה אירוני הוא שהיא, שיכולה להשיג כל אחד בו תחפוץ, נמשכת לטיפוסים מסוכנים ולא מתאימים. כמו כריס קיין, אהבת נעורים שלה, שהתייחס אליה כמו לכל עשרות קודמותיה ולא לקח אותה באותה מידת רצינות שבה היא לקחה אותו, ובסוף עוד נפרד ממנה בלי להסביר מדוע, פרט לכך שזה קשור לאחותה.

זואי זעמה על קאלי, שלא הסכימה לפרט במה דברים אמורים וכיצד היא קשורה לעניין. היא לא דיברה עם קאלי במשך שבועיים, הבריזה מכל המשמרות שלה בחנות וישנה מחוץ לבית שני לילות. מאז חלפו מספר שנים, וזואי עברה הלאה. היא כבר לא חשה מאומה כלפי כריס קיין, למעט טינה עמומה. בחודשים האחרונים היא יוצאת עם הבוס. היא לא מצליחה להסביר לעצמה מה מושך אותה בו. הוא מבוגר ממנה בשנים רבות, לא מאד מושך, נשוי. היא בכלל דלוקה על שומר הראש האסיאתי ארוך השיער, זה שאף אחד בכלל לא בטוח אם הוא גבר או אישה.

הופעה חיצונית

גובה: 1.70. שיער בלונדיני צבוע לשחור בתספורת קארה גותית. רזה. עיניים ירוקות.
קעקוע על פרקי האצבעות: על אלה של יד שמאל GOTH. של ימין: CHIC.
שפע חורים באוזניים, פירסינג בטבור, בגבה, בלשון ובאף.
ציפורני הידיים והרגליים צבועות בכחול או שחור. שפתון באותם צבעים.
10 קעקועים נוספים: על כף רגל שמאל, קרסול ימין, שוק ימין, ירך שמאל, בבטן, בגב התחתון, על כתף שמאל, בעורף, בצוואר ובמצח.

במפגש הקודם לא שיחקנו. רק דיברנו על העולם ובנינו דמויות. בשבת, בעזרת השם, מפגש ראשון של משחק ממש. איזה כיף.

מקבץ

תקופה מוזרה. בחיים האישיים הכל טוב, מתפתח, מלבלב ומענג. בעבודה ההיפך. העבודה מתישה אותי, החיים האישיים גם, אבל באופן טוב. אז הנה מקבץ קצרים, שעל כל אחד מהם התכוונתי לכתוב רשומה ארוכה ומפורטת:

1. אני צופה ב-VOD בששת פרקי העונה השלישית של 'פשוט נהדרת'. הרשמים שלי מהסדרה שונים מאד מאלה שזכורים לי מהפעמים הקודמות שצפיתי בה. העלילה והצחוקים פחות חשובים לי, אולי בהשפעת סדנת המשחק שאני משתתפת בה, או אולי כי זה עניין של גיל ומצב בחיים. הדמות שמגלמת ג'ואנה למלי – פטסי – יפהפיה בעיניי. למרות שפטסי היא כלומניקית, שרלילה מזדקנת רקובה ועצלה, לא ניתן להטיל ספק בנאמנות שלה לאדי. היא מפרגנת לה, מעריצה אותה, כמעט תלויה בה. פטסי תמיד תתמוך באדינה ותעודד אותה, גם כשברור לכל שאדינה לא בסדר ומתנהגת באופן מחפיר. חברות אמיתית ומכמירת לב. ובניגוד חד, השנאה והתיעוב שפטסי רוחשת לבתה של אדי, סאפי, החלטיים וברורים לא פחות. לפעמים היא עוד מנסה להתאפק ולא להביע רגשות אלה, אבל בסוף הם תמיד יוקאו החוצה בפרץ בלתי נשלט. בפרק האחרון שצפיתי בו (מס' 5), פטסי אפילו לא מנסה להתאפק ויורקת לעבר סאפי מגוון קללות מרהיב בצרחות רמות מנהמת ליבה. גם הדמות של הסבתא מענגת עד מאד בעיניי: האישה שמבוגרת מכדי לשים קצוץ, זו שבאמת חופשיה. היא כבר לא אישה צעירה שכבולה ע"י הנשיות והמיניות שלה והדרך שבה הן נתפסות בחברה. היא כבר לא אמא לילדים קטנים שכבולה ע"י האחריות לגידולם. בגילה, היא אומרת ועושה מה שבא לה, בגילוי לב מוחלט. כשאני רואה אותה, אני שמחה לגלות שעוד יש למה לחכות בחיים. לצד הצדדים הפחות משמחים בהזדקנות, היא מביאה איתה את החופש להיות את עצמך בלי להצטרך לציית לנורמות מגבילות מצד החברה, שכבר לא רואה אותך ממטר ממילא.

2. המורה שלי לליצנות, חביאר כץ, הוא גאון. הוא מצליח להוציא ממני דברים שלא האמנתי שקיימים בי. הגעתי לשיעור שלו אתמול שפופה, עצובה, עייפה וחסרת חיים ויצאתי ממנו עם חיוך של מיליון דולר וחבורות מזעזעות בירכיים, מהסוג שרואים בתמונות של קורבנות אונס אלים. בשיעורי משחק אני עפה. אני קופצת ונוחתת על הבמה בלי לשים לב שכואב לי, מזנקת כמו אתלט בקפיצה משולשת למרות שאני לא מאד אתלטית ומחוץ לשיעורים הדבר הכי נמרץ שאני מעזה לבצע הוא תנוחות יוגה זהירות, נורית כטיל שלוח מכסאות ונחבטת לתוך אחרים בלי לשים בכלל לב לכאב. בבית אני מגלה את הסימנים הכחולים, מרגישה את השרירים הדואבים, נופלת לשנת צהריים של מספר שעות בתשישות מוחלטת. פרט להיותו ליצן מחונן, מצחיק עד דמעות וכאב ראש, ומורה בחסד, חביאר הוא גם איש חכם עם ראיית חיים פילוסופית וחדה, שרחוקה מלהיות משעשעת או קלילה. הדברים שהוא נשא בפנינו אתמול על הבופון, הצד האפל של הליצן, גרמו לי לראות אותו באור אחר, אפל יותר ומחויך פחות, ולרצות להמשיך ללמוד אצלו לנצח. אם אחת המורות בסדנה אבחנה את מטרת הגעתי לשם כהתמודדות עם פחדים, חביאר וסדנת ההתעללות שלו (שאולה הוא לא יעביר בסדנה שלנו, תודה לאל) שכרוכה בהתכסות בשמיכה וקבלת חבטות ואגרופים מכל הכיוונים במשך זמן ממושך הם הפחד הגדול ביותר שלי אבל גם משאלת הלב הגדולה ביותר. לא התעללות לשמה אלא שיעור חשוב בדרך להתפתחות כשחקנית. הפעם הבאה שיש לנו שיעור איתו היא רק בחודש הבא. חביאר, אתה (כבר) חסר.  

3. הקמפיין החדש התחיל בשבוע שעבר, והוא הולך להיות הדבר המגניב ביותר שאי פעם נטלתי בו חלק. מה שמשמח אותי במיוחד הוא שהדמות שלי והדמות של אודיה, החברה-הכי-טובה החדשה שלי, הן תאומות זהות. מאחר שכך, חלקים בדף הדמות שלנו הם משותפים: הילדות, הרקע המשפחתי, היחסים בינינו. נפגשנו אתמול לעבוד על דפי הדמויות בפאב אירי רועש (מדי) ולא ידידותי לצמחונים (שלא לומר עוין צמחונים בגלוי) ובלהט העבודה גם שיחקנו סצינה בתור הדמויות שלנו. מי שלא ראה תאומות זהות בנות 35 ו-28 רבות על בחור בלהט (השחקן שמגלם אותו הוא מישהו שבחיים מעניין לשתינו את קצה הזרת, אגב), האחת עמוק בסצינה הגותית והשניה מכשפה מטורפת שעוסקת במגיה שחורה, לשתיהן יותר נקבי פירסינג וקעקועים מאשר לכל באי הדנג'ן גם יחד, לא ראה טלנובלה ראויה מימיו. אחרי שהטחנו עלבונות זו בזו בתור הדמויות שלנו והרמנו את הטונים, פרצנו בצחוק מתגלגל של חברות טובות והתחלנו לספור את השעות עד שבת הבאה, אז נזכה לגלם את הדמויות עם כל הקבוצה. יהיה דיסקו.

4. בית הבנדיטים הקטנים. מדי יום (וערב) בערוץ 8. ד"ר טניה ביירון, הפסיכולוגית המלכה ממלאכים קטנים, מבלה שישה ימים בבית שתוכנן במיוחד למטרה זו עם שלוש משפחות שילדיהן סובלים מבעיות אכילה, שינה והתנהגות ופותרת בעיות אלה, כמו גם את הבעיות של ההורים, בדרכה היסודית, הבלתי מתפשרת אך מלאת החמלה. לראות ולא להאמין. אין הרבה דברים שמגירים דמעות מעיניי במהירות רבה יותר מאשר ילד פגוע בתהליך של צמיחה וריפוי ומהורה מתוסכל ומיואש שמבין שמי שדפוק זה לא הילד שלו אלא הוא, לוקח אחריות, נאבק על שלמות המשפחה שלו ובא על גמולו כאשר הוא מתחיל לראות עד כמה הילד שלו מקסים, חמוד, מפותח וראוי לאהבה אחרי שנים שבהם חשב שהילד מפונק, נודניק, בלתי נסבל וממרר את חייו ללא סיבה. מגיע לאישה הזו תואר כבוד מהמלכה ותואר קדושה מהכנסיה. היא ממש מצילה נפשות. מסיטה משפחות שלמות מנתיבי ההרס, השנאה והצלקות הנפשיות למסלול הירוק (קרי, אהבה, הנאה, רגיעה, שליטה, תפקוד ובריאות נפשית). מומלץ בחום.

שבוע טוב.