Category Archives: משכל

מפגש מנסה הראשון של 2006

מנסה ישראל הוא ארגון שלא מצליח להתרומם. מספר החברים נמצא בירידה וזאת למרות שחברים חדשים מצטרפים כל הזמן. כנראה שאחוזי חידוש החברות נמוכים. רוב החברים אינם פעילים: אינם מגיעים למפגשים, לא כותבים בפורומים, לא מרגישים אותם.

מדי פעם מנסים לארגן איזו יוזמה, איזה שינוי, אבל בסופו של דבר לא הרבה קורה.

אתמול היה מפגש חנוכה ביפו. הדלקנו חנוכיה, אכלנו סופגניות, האזנו למוזיקה ואף התווכחנו על זהות המבצעים בלהט, ומשם עברנו לוויכוחים מלוהטים עוד יותר על אחוז הנשים הממציאות בעבר ובהווה ועל המסקנות העגומות שחלק מהאנשים נטה להסיק ממנו.

בין וויכוח לביס, הביע מארגן המפגש, שהוא המתאם החברתי של איזור המרכז, את תסכולו מהמצב וניסה לגייס שותפים להובלת שינוי. אודה ולא אבוש שלא התנדבתי לסייע לו, למרות הלחץ שהופעל עליי. טוב לי שיש את המפגשים של מנסה. אני נהנית להגיע אליהם ואפילו ארגנתי אחד כזה אצלי בבית לפני מספר שבועות. אני נהנית לפגוש אנשים צעירים מאד ולהתפעל מהדור הצעיר שצומח לנגד עיניי, לשוחח עם אנשים בגילי, לשוחח עם אנשים מבוגרים ממני, בעיקר על מוזיקה. מה שהם שכחו אני לעולם לא אדע.

אבל להיות חלק מוועד, להגיע לפגישות עבודה, אפילו בתדירות הלא ממש גבוהה של אחת לחודש, נראה לי מעיק. הוספת תחומי אחריות וחובות לחיי היא ההיפך מהתהליך שאני עוברת בחצי השנה האחרונה, שבמסגרתו אני מורידה מעצמי לחץ ומוסיפה לחיים שלי הנאה ועניין.

במפגש אתמול נכח אורח מברזיל, מהנדס שעובד בחברת ייעוץ, ג'ורג'ו שמו. שוחחתי איתו על מצב מנסה בארצו והפלא ופלא, מתברר שהמצב שם עוד יותר גרוע מאשר בישראל. יותר מ-180 מיליון תושבים יש בברזיל ועדיין מצבת מנסה מונה רק 500 חברים. ג'ורג'ו לא היה בטוח אם זה מספר החברים בברזיל כולה או רק בסאו פאולו, אבל המספר זעום לפי כל קנה מידה. למפגש ממוצע של מנסה בסאו פאולו מגיעים 4-5 חברים בלבד. המספר מטפס ל-30 באירועים החצי שנתיים שנערכים שם. בישראל, המספר כפול. במפגש אתמול, למשל, היינו עשרה.

אחת הבעיות של מנסה ברזיל היא חשיפה נמוכה. רק ל-15% מהאוכלוסייה יש גישה לאינטרנט, ופרט לקיום אתר אינטרנט, הארגון אינו מפרסם את עצמו בשום דרך. בישראל אחוזי החיבור לרשת גבוהים הרבה יותר, אבל המודעות למנסה עדיין נמוכה. מאד נמוכה, אפילו. שלא לדבר על אותם אנשים שמתבלבלים בין מנסה לנמבלה, רחמנא ליצלן.

יוזמה יפה שיש במנסה ברזיל היא התנדבות של חברים להדריך מורים כדי לאתר ילדים מחוננים בבתי הספר. אחת המטרות המוצהרות של מנסה היא תרומה לקהילה. במנסה ישראל, נכון לעכשיו, אין יוזמה מקבילה. לדעת ג'ורג'ו, מצב הארגון עגום באותה מידה בכל העולם, למעט בארה"ב ואולי בבריטניה. מנסה ארה"ב היא ארגון בריא, פעיל, ענק ובשרני. אני לא ממש מופתעת.

שאלתי את ג'ורג'ו למה הצטרף למנסה. "כדי להרגיש נורמלי", הוא ענה. מתברר שהמון דברים שהטרידו אותו והדאיגו אותו התגלו כדברים שמשותפים לחברים רבים במנסה. למרות הבדלי המנטאליות, העיסוק והשפה מצאנו גם שנינו המון דברים במשותף וממש נהנינו לחלוק אותם. כולנו קיבלנו את ג'ורג'ו כאחד משלנו למרות שרובנו מכירים אחד את השני כבר די הרבה זמן והוא לא רק שהפציע פעם ראשונה, אלא גם אחרונה (הוא נמצא בארץ לביקור קצר לרגל חתונה). בפעם הבאה שאסע לחו"ל (במהרה בימינו אנו), אנסה לברר האם מתקיים מפגש מנסה באזור ולהגיע אליו. בטוח יהיה מעניין, מאלף ובעיקר מהנה.

מודעות פרסומת

Mastermind

Mastermind הוא שעשועון ידע בריטי שמשודר בערוץ BBC Prime. הכי הארד קור שיש. מנחה, ארבעה מתחרים, כסא. השאלות הכי קשות, הנושאים הכי איזוטריים, המנחה הכי אלגנטי ורהוט, המתחרים הכי ידענים. 

בתכנית ששודרה הערב הגיע הרופא למקום הרביעי והאחרון, המרצה בדימוס למקום השלישי, אותו חלק יחד עם המזכירה, והמובטל שלא מצליח למצוא עבודה למרות שהוא מגיש מועמדות לכל משרה תחת השמש זכה במקום הראשון. "או שאני ממלא את הטופס בצבע הלא נכון", הסביר את אבטלתו המתמשכת, "או שהתמונה שאני מצרף מרתיעה אותם".

עוד הוכחה שאינטלקט והצלחה לא תמיד הולכים יד ביד.

זו לא חוכמה

לפני מספר חודשים הרגשתי שאני קצת תקועה בחיי המקצועיים. שאני לא מממשת את מה שמילדות קראו לו "הפוטנציאל הגבוה" שלי. אחרי כמה מבחני איי קיו באינטרנט החלטתי שהגיע הזמן לממש חלום ישן ולבדוק מה מנת המשכל שלי באופן קצת יותר רציני. ביררתי וגיליתי שארגון מנסה ישראל מקיים בחינות כאלה. ניגשתי לבחינה בדחילו ורחימו, נאבקת ואף מצליחה להתגבר על הדחף הרגיל שלי לסיים במהירות שיא ולא לענות על שאלות שדקה ורבע של מחשבה לא הספיקה לי לפתור אותן. כשעה וחצי ישבתי שם, נאבקת באחרונת השאלות ויכולה לה (כך לפחות רציתי להאמין) ושבתי הביתה מבסוטית עד הגג.

חבר שלי מנור, שיודע שהוא חכם והסתדר טוב מאד בחיים גם בלי לדעת מה מנת המשכל שלו, לא הבין מה בדיוק אני מקווה להשיג. בטחון עצמי, אמרתי לו. לדעת שאני באמת חכמה ושמגיע לי יותר בחיים. וזה מה שיקבע אם את חכמה, תהה. הסברתי לו שאני מקווה שהציון יהיה גבוה יותר ממה שהערכתי וזה ייתן לי את הדחיפה לעשות עם עצמי משהו. אחרי שבועיים של המתנה בלב הולם הגיעה התשובה לה ייחלתי. 162 לפי סולם סטנפורד בינה.

הצטרפתי למנסה והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים. עברתי על יותר מודעות דרושים באינטרנט מאשר תור שלם בלשכת האבטלה בשבוע ממוצע. לא שלחתי אפילו פעם אחת קורות חיים. זה היה רק בשביל לאזור אומץ לבקש ממקום העבודה הנוכחי שלי, שבו אני עובדת כמעט 8 שנים, שיפור תנאים. התכוננתי לשיחה הזו ימים שלמים, ישנתי אולי שעתיים בלילה שלפניה והגעתי אליה טרוטת עיניים ועצבנית. הבוס שלי אמר כן. מייד. השלב הבא היה אישור ההנהלה. חיכיתי לתשובה כמו בחורה אחרי דייט ראשון שמרגישה שכבודה העצמי, דימויה העצמי וחייה תלויים בצלצול הטלפון. כשבוששה התשובה להגיע הייתי בטוחה שזהו, אמרו לי לא. הרגשתי נורא. לא ידעתי מה לעשות. התשובה הברורה מאליה היא להתחיל לשלוח קורת חיים לכל אותם עשרות מקומות שאיתרתי בחיפושי העבודה הוירטואליים שלי, כמובן, אבל היה נראה לי בהתקף חוסר הביטחון הנורא שאחז בי שגם הם יגידו לא, או לא יגיבו כלל. למחרת בצהריים, אחרי עוד ליל שימורים, קיבלתי תשובה עקרונית חיובית. התהליך טרם הסתים ומשא ומתן ארוך למדי עוד לפנינו, אבל עכשיו אני לפחות מאמינה שיהיה בסדר.

אחת הסיבות שהצטרפתי למנסה היתה כדי לקשור קשרים. היה לי ברור שחברי מנסה, גאונים עם תעודות, הם אנשים מצליחים ואמידים. בתור מי שכל חיה מחכה לפריצה, להזדמנות, לנסיך עם החוזה השמן שיבוא ויגלה אותה, יוציא אותה מאנונימיות להכרה ומחיי דירת שלושה חדרים בקומה שלישית בלי מעלית באזור לא משהו לחיי רווחה, חשבתי שהסתופפות במחיצתם תביא לי את אשר ביקשתי. לא יכולתי לטעות יותר. האנשים במנסה נחמדים, חלקם אפילו מקסימים, הם אנשי שיחה נעימים, שנונים ומלאי רצון כן לעזור. אבל הם לא אנשים נורא מצליחים, בוודאי שלא עשירים מופלגים, לא עובדים בעבודות הכי נחשקות ומנת המשכל הגבוהה שלהם הביאה להם – לפחות לחלקם – בעיות וקשיים לא פחות מאשר כל דבר אחר.

המחשבה הנפוצה לפיה הקשר בין חוכמה להצלחה הוא ישיר וליניארי אינה נכונה, לפחות לדעתי. עד גבול מסוים אולי כן. אבל כשאתה שונה מאחרים קצת יותר מדי, אם זה במראה או באופי או במנת המשכל, אתה לא מלקק דבש. שלא תבינו אותי לא נכון, לא הייתי מוותרת על אף נקודה. הידיעה שניחנתי במנת משכל גבוהה העניקה לי את מה שחסר לי הכי הרבה ב-34 שנותיי: בטחון עצמי. הבנה שחלק מהקושי שלי בחיים לא נובע רק מאישיות בעייתית (גם זה יש, אני לא מכחישה) אלא גם מחיים בעולם שמותאם כפי שטבעי שיהיה לרוב המאכלסים אותו.

קשה מאד לכתוב על מנת משכל בלי להיתפס כשחצנית או מתנשאת. אני לא מצפה לאמפתיה רבה על כך שאני מקטרת על מה שנתפס כצרות של עשירים. חבל, כי הבעיה קיימת והיא אמיתית וקשה למי שחווה אותה. כפי שאדם גבוה מאד יתקשה למצוא נעליים ובגדים, ייחבט במשקופים ויסבול בטיסות מחוסר מקום לרגליו הארוכות, כפי שאדם נמוך מאד יחווה קשיים דומים, כך גם אדם שחורג מהנורמה בתחום המשכל ייחבט ויתקשה. לא במשקופים אולי, אבל בתקרות אחרות. כמובן שאפשר לתעל את החיים למקומות שבהם החריגות היא יתרון. לשחק כדורסל אם אתה גבוה, לפנות למקצועות שבהם מתגמלים אינטלקט וידע במקרה של קיומם של אלה. וזה מה שאני מנסה לעשות עכשיו בחיים שלי. לקבל את השונות, להפיק ממנה את המקסימום, להבין את הבחירות שעשיתי עד עתה לאור הממצא החדש. לראות למה מערכות יחסים לא עבדו בעבר ולמה הנוכחית (טפו, טפו) עובדת: כי בן הזוג מתאים לי לא רק בנטיות ובאופי ובסגנון החים אלא גם במשכל. יש לו כוח לכל ההתפלפלויות שלי, לכל הניתוחים המדוקדקים, בעוד שבני זוג קודמים עייפו מהם עד מהרה. בניגוד למשפחה שלי, הוא לא מקבע אותי במשבצת הגאון המפוזר, המוזר והמעופף אלא מקבל אותי כמו שאני, כי גם הוא מרחף באותה ספירה (אם לא גבוהה יותר).

אני כבר לא מתוסכלת מכך שאני לא במסלול המהיר לעושר, פרסום והצלחה, כבר לא שואלת את עצמי בתסכול ובכאב איך יכול להיות שאם אני כל כך חכמה כמו שנדמה לי אני לא שם. אני מבינה כעת שמנת משכל גבוהה אינה ערובה לשום דבר. גם לא לתבונה או חוכמה. אני זו אני. 1.63 בגובה, בערך 63 ק"ג במשקל, 162 IQ. בעולם מושלם הייתי גבוהה יותר בעשרה סנטימטרים, רזה יותר בעשרה קילו אבל כנראה שעם אותה מנת משכל בדיוק.