ארכיון קטגוריה: פינת המיזנתרופ

לא רלוונטי

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל ובו בקשה לתרומת דם מסוג מסוים לילדה בת 3. התמונה שהיתה מצורפת לדוא"ל נגעה לליבי, והעברתי את הדוא"ל לכל מכריי. 

מכותבת אחת ענתה לי שהיא קיבלה לפני מספר שבועות דוא"ל דומה, ומישהי שהיא מכירה התקשרה למספר שהיה מצורף ונענתה שזה כבר לא אקטואלי. מכותבת אחרת הפנתה אותי לאתר לא רלוונטי של חנן כהן, שבו אכן התחוור לי שהדוא"ל, שנשלח לראשונה באפריל, הוא אמנם דוא"ל אמיתי ולא ספאם, אך כבר אינו רלוונטי.

שלחתי התנצלות לכל המכותבים בצירוף הפניה לאתר של חנן כהן. ואז החלטתי שחשוב ליידע כמה שיותר אנשים על האתר הזה כדי להפחית את כמויות הספאם וכדי להבחין בין דוא"ל אמיתי ובוער לבין ספאם או דוא"ל שפג תוקפו.

דוא"ל מפוקפק באנגלית אפשר לבדוק באתר snopes, שאותו אני דווקא מכירה היטב. 

כל הכבוד לחנן כהן על השירות המועיל והחשוב הזה, ותודה לעינת ויעל שטרחו להשיב לדוא"ל שלי ולהאיר את עיניי. 

מודעות פרסומת

Suffer The Noise

התלבטתי אם ללכת לדפש מוד, מה גם שהם הופיעו באיצטדיון רמת גן, מרחק קילומטרים ספורים מביתי. לא הלכתי. היה אחלה, דווקא. שמעתי כל שיר ושיר בלי שהייתי אפילו צריכה לפתוח חלון ולהטות אוזן. מנפלאות האקוסטיקה וההגברה.

זה הזכיר לי שכשמדונה הופיעה בפארק הירקון אי שם באמצע שנות התשעים, גרתי ברמת אביב. גם אז לא הלכתי להופעה וגם אז שמעתי אותה היטב. אני חושבת שהיא העירה אותי משנת אחר צהריים.

ואמש, התעוררתי ב-1:15 לצלילי מוזיקה מזרחית (לא רק הפופ ממלא את חיי!) מחרישת אוזניים שבקעה מהבנין הסמוך באלכסון. דיירי הבנין הזה שוברים שיאי אי התחשבות אורבנית חדשות לבקרים. עוד זכורה לי היטב השבת ההיא בה הילדים של אחת הדיירות שיחקו בחנייה בקולניות, ודייר כלשהו שפך עליהם מים, מה שגם לאימם של הילדים לפצוח איתו במריבה קולנית (נו, הילדים ירשו את התכונה ממישהו) ורוויית קללות ואיומים משל היו אלה צילומי פרק של הסופרנוס. היא מלמטה, הוא מדירתו. ואנחנו, שומעים ולא מאמינים למשמע אזנינו, בדירתנו.

חזרה לאמש: ב-1:16 דקות, הלומת שינה ושכונה, ביקשתי מדידי להתקשר למשטרה. עודנו מנסים להבין מה הכתובת המדויקת של הבניין ("זה באלכסון מאיתנו, איפה שיש רעש" נשמע קצת קלוש), והמוזיקה הונמכה. ולאחר עוד מספר דקות, נדמה. לקראת 3 הצלחתי להירדם שוב. האח.

Enjoy The Silence? יותר כמו Suffer The Noise.

חתול בחניון

והפעם בפינת המיזנתרופ, לא אני אלא חתול.

חניתי בחניון, כרגיל. כששבתי לרכב, ישב על גגו הלבן חתול שחור אפור.

הבטתי בו. "חתול חמוד", לאטתי. "אני באה. רד".

הוא הביט בי בבוז ולא מש ממקומו.

פתחתי את הדלת. החתול קם ונעמד כאילו הוא עומד לזנק עליי ולהעיף אותי לכל הרוחות. בעיניים שלו היה מבט נחוש. "עופי מפה, זונה", אמר המבט. "זה הרכב שלי. אני נח פה עכשיו".

נכנסתי לרכב במהירות וסגרתי את הדלת. החתול ירד מהגג אל מכסה המנוע, ושם רבץ בהפגנתיות. הוא הישיר לעברי מבט עוין ולא מוותר בעליל.

התנעתי.

החתול לא האמין שזה קורה לו. הוא הסס קמעא, ואז נעץ בי מבט שוטם אחרון וקפץ לרצפת החניון. 

נסעתי הביתה.

עצות למיזנתרופ המתחיל – עבודה

והפעם בפינתנו, עצות למיזנתרופ המתחיל, חמישה טיפים להתנהלות במקום העבודה.

1. עבדו מהבית. משרד מלא באנשים אינו המקום עבורכם. ביתו של המיזנתרופ הוא מבצרו.

2. אם אתם נאלצים להגיע למשרד מסיבה עלומה כלשהיא, קבעו פגישה חשובה במקום מרוחק מיד לאחר מכן כדי למנוע התמשכות יתר של השהות במשרד. "אני מצטערת, יש לי תור לרופא בגבעת אולגה ואני חייבת לצאת עכשיו. כן, זה רופא מומחה וקבעתי את התור לפני ארבעה וחצי חודשים. אני ממש מצטערת, לא ידעתי שהפגישה שלנו תתעכב ותימשך כל כך הרבה זמן." אם התור החשוב לרופא המרוחק הוא בעצם ישיבה עם חברה לכוס קפה ברחוב הסמוך למקום העבודה, אף אחד לא חייב לדעת מזה.

3. סננו שיחות מהעבודה שמגיעות מחוץ לשעות המשרד. צג שיחה מזוהה יכול לעזור, כמו גם ניתוק הטלפון בלילה וחיבורו רק לאחר שקמתם, התמתחתם, אכלתם ארוחת בוקר, גלשתם בכל האתרים הקבועים ותרגלתם יוגה במשך 10 דקות לפחות. אם הרוטינה הנ"ל מסתיימת רק ב-11:30 בבוקר, מה טוב. החיפזון מן השטן.

4. לעולם אל תענו למיילים לפני הרגע האחרון שבו ניתן לעשות זאת. חריצות יתר רק תזכה אתכם במתקפת מיילים נוספת.

5. אם תהיו מקצועיים מספיק ותבצעו את עבודתכם כהלכה, תוכלו לוותר על התחנפות לבוס ועל נחמדות לקולגות. הם אולי לא יאהבו אתכם, אבל לא יוכלו להסתדר בלעדיכם. זכרו, מיזנתרופ אמיתי לעולם לא יהיה נחמד לסובבים אותו.

מוגש מטעם תמי ניניו, שזכתה פעמיים בפרס עובדת מצטיינת אך פוטרה ממקום העבודה שהעניק לה את אחד משני הפרסים הנ"ל כחצי שנה לאחר מכן.

עצות למיזנתרופ המתחיל

פינה חדשה בבלוג, עצות למיזנתרופ החובב.
והפעם, חמש עצות לבחירת מקום מגורים:

1. התגורר באזור מבודד, הרחק מההמון הסואן.

2. הקפד על קיום יחס ישר בין מספר השכנים שלך לבין מספר החלונות עם זיגוג כפול בביתך.

3. מבטי נאצה וקללות חרישיות שמופנים לעבר השכנים אולי לא יהפכו אותם לשכנים טובים יותר, אבל יעזרו לך להתחבר לטבעך המיזנתרופי האמיתי.

4. אין טעם להסביר לילדים מתחת לגיל 18 למה זה לא בסדר שהם מנהלים שיחות בצעקות עם חבריהם מבעד לחלון הקומה הרביעית במקום לרדת לדבר איתם למטה, להזמין אותם למעלה או לנסות לתפעל את האינטרקום. החלק במוח שאחראי על הבנת מבוגרים ושימת קצוץ על דבריהם מתפתח רק בין גיל 18 ל-21, אם בכלל. טכניקות הפחדה ואיום, לעומת זאת, כולל שימוש מושכל בקול ובנימה המתאימים והדגשת יתרון הגובה והמשקל עליהם הינם כלים אפקטיביים יותר, אם גם מפוקפקים מוסרית.

5. לא משנה עד כמה גדול הפיתוי, לעולם אל תתנדב להצטרף לוועד הבית. רבים ניסו, ומעטים נותרו שפויים מספיק כדי לספר על כך.

העצות הללו נכתבות בדם, יזע ודמעות. 16 דירות יש בבנין המתפורר שלנו, הפרושות על פני ארבע קומות נטולות מעלית. כל דירה ושוכניה הם טרגדיה בזעיר אנפין. כמאמר סופר ידוע כלשהו, כל המשפחות המאושרות מאושרות באותו אופן, כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה.

ב-6:30 נדלק הרדיו של השכנים ממול ומסלסל שירים בערבית בקולי קולות עד 8:00, או עד הזמן המדויק שבו אני נואשת מלנסות לחזור לישון למרות הרעש. הרגלי ההאזנה של השכנים לא מפלים בין ימי חול לבין סופי שבוע וחגים.

בקומה למטה יש ילדה אומללה שאמה מתעמרת בה. אני לא שומעת את חילופי דברים המדויקים, אבל את הבכי הנרגן, העקשני ונטול התקווה של הילדה, אמצעי המחאה היחיד והלא אפקטיבי שלה על חוסר הצדק המתמשך, אני שומעת גם שומעת לפחות שלוש פעמים ביום. ואת הצעקות הניחרות של האם, לפני ואחרי הבכי, גם. הלב נשבר.

בקומה מעל גרה ילדה יפהפיה כבת עשר, בעלת חזות מלאכית, שהינה, למרבה הצער, נצר לגזע שדים כה נורא שאפילו טולקין, ינוח על משכבו בשלום, לא הצליח לדמיין. הפעילות החביבה עליה כשהיא בתוך הבית היא טריקת דלתות בצווחות גיל. חברים וחברות שלה קוראים לה מלמטה ומנהלים איתה שיחות ארוכות ומייסרות בצרחות של בני עשר עם קול ציפציף מעצבן במיוחד. פעם עליתי למעלה וביקשתי ממנה בנימוס שתרד לדבר איתם או שתזמין אותם למעלה כי זה מפריע. היא הסתכלה בי בעיני התכלת שלה והנהנה. ואכן, השקט שרר במעוני למשך לפחות 36 שעות. בפעם הבאה, תקפתי את העניין מזווית שונה וניסיתי את מזלי עם אחת החברות שלה, שעמדה למטה וניהלה איתה שיחת צעקות בהפרש של ארבע קומות. הטון שלי היה הפעם קצת יותר קשוח, אם כי עדיין הסברתי שזה מפריע לשכנים. הילדה הביטה בי בעיניים קרועות לרווחה מאימה והנהנה. זה עזר לחצי יממה. היתה גם פעם שניסיתי לפנות להורי הילדה, אבל אבא שלה לא מבין מילה בעברית, כך שזה לא ממש עבד.

ועוד לא דיברנו על בית הספר היסודי שנמצא ברחוב הסמוך. הצלצולים האינסופיים שבוקעים ממנו והמנהלת שמרבה להשתמש במערכת הכריזה יכולים להוציא את המיזנתרופ העובד מהבית מדעתו ולהשניא עליו את מערכת החינוך ואת הבריות עוד יותר (כן, זה אפשרי). 

אבל גולת הכותרת, ללא צל של ספק, היא שכונת השומרונים שסמוכה עד כאב לביתנו הקט. למעשה, חלון חדר השנה שלי משקיף על בית העם שלהם ומזכה אותי בשמיעת כל צליל בטקסיהם הדתיים, שכוללים זמירות מקפיאות דם של גברי העדה ושמשום מה מתרחשים תמיד באישון לילה ומסתיימים בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר שאפסה כל תקווה להציל משהו משנת הלילה. גם החתונות הרועשות שנערכות בבית העם בלילות הקיץ החמים, קריאות התרנגולים ופעיות הכבשים שהם מגדלים מעת לעת לצורך הקרבת האומללים בחג כלשהו לא מחבבים עליי את העדה השומרונית במיוחד.   

כן, אני יודעת שזיגוג כפול יפתור את הבעיה, וכבר פתחתי תכנית חיסכון לצורך העניין. עד אז, אני שומרת לעצמי את הזכות להמשיך לקטר ולהזהיר את חבריי המיזנתרופים מלעשות את הטעות שעשיתי אני ולהימנע בכל מחיר מקניית דירה בבניין משותף בעיר. ואם אין ברירה ובבניין משותף, אך ורק עם מספר דירות חד ספרתי. ואם כבר בעיר, הישמרו מקרבה מסוכנת לבתי ספר. ואם העיר האמורה היא חולון (או שכם, מקום משכנם של השומרונים הלא חולוניים), הכי רחוק משכונת השומרונים שאפשר. שלא תגידו שלא הזהרתי.