Category Archives: פמיניזם, (אי) נישואין, (אי) הורות

גברת תשובה

את הפנינים האלה קיבלתי במייל מאייל, שהוא גם חבר טוב שלי וגם גבר גבר, מסתבר.

He said to me . . .
I don't know why you wear a bra; you've got nothing to put in it
I said to him . . .
You wear pants don't you?
 
He said to me ……
Shall we try swapping positions tonight?
I said to him….
That's a good idea – you stand by the stove & the sink while I sit on
 the sofa and do nothing but fart

 He said to me… …
What have you been doing with all the grocery money I gave you?
I said to him . …..
Turn sideways and look in the mirror!

 He said to me. ……
Why don't women blink during sex?
I said to him .. .
They don't have time

 He said to me….
How many men does it take to change a roll of toilet paper?
I said to him ….
I don't know; it has never happened.
 
He said to me….
 Why is it difficult to find men who are sensitive, caring and Good- looking?
 I said to him . . .
 They already have boyfriends.
 
He said to me….
What do you call a woman who knows where her husband is every night?
I said to him. . .
A widow.
 

He said to me….
Why are married women heavier than single women?
I said to him . . .
Single women come home, see what's in the fridge and go to bed.
Married women come home, see what's in bed and go to the fridge.

מודעות פרסומת

הטוב, הרע והמכוער – על מצב האישה ב-2010

הטוב

במוצ"ש נסענו לקניון גבעתיים לקנות מכשיר משולב – מדפסת, סורק ופקס – במקום המדפסת העתיקה שלנו שנפחה את נשמתה. המוכר באופיס דיפו, שלמרבה הצער איני זוכרת את שמו, היה מקסים. הוא דיבר אלי ואל דידי, פנה אלינו בלשון רבים, יצר קשר עין עם שנינו והיה אדיב, מקצועי, וסבלני. אמרתי לו בסוף "תודה רבה" כמה פעמים. מה שרציתי להגיד הוא "עזרת לנו מאד", רק שלא עלו לי המילים האלה בראש. 

הרע

מאופיס דיפו עלינו קומה לבאג. דידי השגיח על המדפסת בחוץ בזמן שנכנסתי לחנות. שני מוכרים עמדו מאחורי הדלפק. אמרתי "שלום, יש לכם רוק בנד 2 לאקס בוקס 360?". המוכר הצעיר יותר הסתכל עליי בשוק. כל כולו שידר לי "מה? את לא אמורה בכלל להיות פה. את מבוגרת מדי, יש לך כרומוזום X אחד יותר מדי ו-Y אחד פחות מדי, ואת משתמשת במילים רוק בנד 2 ואקס בוקס 360 במשפט". המוכר השני התרגש הרבה פחות. הוא הצביע על ערכה שהיתה מונחת מאחורי וכללה גם את כלי הנגינה. בשלב זה דידי החליט להתערב ונכנס לחנות. "אנחנו לא צריכים את הכלים, רק את המשחק עצמו", הוא אמר. המוכר הצעיר יותר שב לחיים. אלא שאני הפסקתי להיות קיימת מבחינתו. הוא פנה רק לדידי – בלשון זכר – הסתכל רק עליו ושוחח רק איתו. בשלב כלשהו הוא שאל את דידי, "בלה בלה בלה (לא זוכרת מה) אתה מחפש?". "זה אנחנו מחפשים, לא הוא מחפש", אמרתי לו.

כשיצאנו מהחנות, בלי המשחק, שמשום מה אנחנו לא מצליחים למצוא כבר כמעט שלושה חודשים, שאלתי את דידי אם הייתי תוקפנית מדי. הוא השיב בשלילה ואמר שהערתי, לא תקפתי, ושההערה שלי היתה בהחלט במקום לאור הנסיבות.   

המכוער

הישרדות, עונה 20. גיבורים נגד נבלים. בשבט הגיבורים חבר ג'יימס, בחור ענק – גבוה, רחב, שרירי באופן מופרז. האיש נראה כמו גיבור על, כמו אתלט אולימפי שמישהו עבד עליו בפוטושופ כדי שקיבורת הזרוע שלו תימדד במטרים ולא בסנטימטרים. נוכחות פיזית כזו מאיימת עליי ולא באה לי טוב. אין לי דבר נגד גברים שמתאמנים בחדר כושר, וודאי שלא נגד גוף מוצק ושרירי. אבל כשהאדם נראה כמו ג'יימס, יש בזה משהו הפגנתי. גם ככה גברים הם המין החזק, וההדגשה הזו נראית לי קשורה לתכונות מסוימות שאינן מתקשרות דווקא לרגישות או לגישה שוויונית לנשים. ואכן, כבר בפרק 2 התגלה ג"ימס כמיזוגן מהזן השפל ביותר: טיפש, גס רוח ומרושע. לפחות חלק מכך נראה לי שניתן לייחס ל-roid rage, כי במשימת החסינות, שבה השבט שלו הפסיד, הוא צעק כל הזמן על כולם בזעם בלתי נשלט. לאחר ההפסד, הוא החליט שצריך להדיח את סטפני כי היא לדעתו אחראית לכשלון השבט במשימות. "האישה היתה היחידה ששרדה מכל השבט שלה בעונה הראשונה שלה בהישרדות", היגג השרירן. "אז היא בטוח הסיבה לכך שאנחנו נכשלים שוב ושוב. אין סיבה אחרת". הכי חשיבה מאגית. במועצת השבט סטפני התעמתה איתו, והוא ירק לעברה את המשפט Shut your mouth לפחות פעמיים. שני חברים אחרים בשבט שלא האמינו למשמע אזניהם ניסו להעיר לו. זה היה יעיל בדיוק כמו לדפוק את הראש בקיר. ג'ף פרובסט כתב בבלוג שלו הוא מאד לא אהב את ההתנהלות של ג'יימס במועצת השבט.

באותו יום צפיתי גם בפרק מהעונה הקודמת של פרויקט מסלול האמריקאית. המשימה שנדרשו המעצבים לבצע היתה זוגית. אחד הזוגות היה מורכב מאישה ומגבר. הם לא ראו עין בעין והתווכחו. לא בטונים גבוהים, אבל התווכחו. "נהדר", אמרה האישה למצלמה בראיון, "עכשיו אני אהיה ידועה ככלבה".

עצוב בעיניי שב-2010, המצב הוא עדיין כזה. שאישה שמגלה אסרטיביות נחשבת כלבה בעוד שגבר שמתנהג בדיוק באותו אופן לא נחשב מניאק. שמוכר מוצרי חשמל ואלקטרוניקה שמתייחס בשוויוניות לזוג שעומד מולו הוא דוגמה יוצאת דופן שראויה לשבח. שגברים מנופחי שרירים משליטים את מרותם בכוח הזרוע המוטציונית שלהם, ולא רק על אי בודד בלב האוקיינוס השקט. גם פה, בארצנו הקטנטונת וגם בארה"ב האופנתית והכאילו נאורה.

במירוץ האחרון לנשיאות ארה"ב, כשעוד לא היה ברור אם הילרי קלינטון או ברק אובמה ייצגו את המפלגה הדמוקרטית, מאד שמחתי. מבחינתי זה היה win win situation. עיני לא צרה באובמה ואני חושבת שזה הישג מדהים שהוא נבחר. אבל נכון לעכשיו, נשים, שהן אפילו לא מיעוט, מפגרות בעיניי מאחורי שחורים והומואים מבחינת זכויות, קידום מעמדן ומידת השוויוניות שהן זוכות לה בחברה. ואני לפחות יכולה להתנחם בעובדה שמצבי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. ללסביות שחורות או ערביות אפילו את הנחמה הפורתא הזו אין.

עדיאל פורטל-תמם על הריון

עדיאל היתה קולגה שלי בקידום. בצירוף מקרים מדהים, היא גרה לפנינו בדירתנו הנוכחית עם בעלה (החתיך) ותינוקה (המהמם). והיא גם חברה שלי.

לא חדש לי שעדיאל כותבת יפה ומתנסחת נפלא, אבל אפילו אני הופתעתי לגלות עד כמה היא מושחזת ומצחיקה כשקראתי את הכתבה הזו שלה ב-Ynet, על מנת חלקן של נשים בהריון בישראל החטטנית של 2008. מומלץ בחום.

עכשיו אני מנסה לשכנע אותה לכתוב פוסט אורח בבלוג הזה. יש למה לחכות.

אני רק שאלה – התשובות

בפוסט הזה שאלתי אתכם על העדפות בנושא התחלות. פרסמתי אותו גם בבלוג אחר שלי וליקטתי קצת תשובות גם משם. הבטחתי תוצאות ואת התשובות שלי, והנה אני מקיימת. רק קחו בחשבון שהמדגם קטן ולא מייצג.

חצי מהגברים שענו מעדיפים שיתחילו איתם, ולחצי השני אין העדפה כלשהי – סבבה להם להתחיל, וסבבה להם שמתחילים איתם. אף לא גבר אחד השיב שהוא מעדיף להיות זה שמתחיל.

אצל הנשים, קצת פחות מחצי מעדיפות להיות אלה שמתחילות, קצת פחות מחצי מעדיפות שיתחילו איתן, וליתר אין העדפה כלשהי. 

מה שבלט בתשובות אצל שני המינים הוא שהם מעדיפים את הדרך שתגרום להם להכי פחות חרדה או מתח. מפחיד להתחיל ואולי להיתקל בדחייה, אבל גם לא נעים שאנשים זרים נוחתים עליך בלי הכנה, במיוחד אם הם לא אנשים שאת/ה מעוניין/ת בהם. 

לגבי התשובות שלי, זה קצת מסובך. בעצם מאד מסובך. מעט מאד דברים אצלי לא מסובכים.

אם היה לי יותר אומץ, כלומר אם הייתי פחות חסרת בטחון, הייתי מעדיפה להיות זו שמתחילה ויוזמת. מהבחינה הזו, מושא עניין רומנטי או מיני לא שונה בעיניי מהותית מכל אדם או דבר אחר שמוצא חן בעיניי. יש לי חברה שהמוטו שלה הוא Want, take, have, ואני מעריצה אותה על כך. אם אני פוגשת אדם ורוצה בחברתו, אני הרי אעשה משהו בנדון, אז למה שזה יהיה אחרת במקרה של להתחיל עם מישהו? או! כי ההימור הרבה פחות גבוה כשמדובר בחברה חדשה או ידיד חדש. רוצים? סבבה. לא רוצים? לא נורא, יש לי מספיק חברים אחרים (ואני אוהבת אתכם!). לעומת זאת, אתה לא מעוניין בי? אבוי. כנראה שאני מפלצת שמנה, מכוערת, זקנה ובלתי נחשקת. במילים אחרות, הבטחון העצמי שלי במובן החברתי יותר גבוה מאשר במובן הפיזי. 

איך אני מעדיפה שיתחילו איתי: באופן הכי ברור אבל לא מאיים שאפשר. שיהיה לי ברור שמתחילים איתי ולא סתם פוצחים איתי בשיחה או נחמדים אלי כאדם, אבל בלי להלחיץ. שדרו מסר ברור, תנו דקה לעכל, ונתקדם משם.

רדאר: רדאר לו היה לי. לא רק שאין לי רדאר, אני כנראה לא אזהה רדאר גם אם יתנו לי אחד ליום ההולדת, ארוז בקופסה שכתוב עליה רדאר בשלוש שפות באותיות קידוש לבנה, בצירוף מדריך למשתמש. למעשה, יש לי אנטי רדאר. מספר הפעמים שבהן הייתי בטוחה שמעוניינים בי ושקורים דברים כשבפועל לא היה שום דבר רב ומר, והוא שווה בערך למספר הפעמים בהן לא הבנתי שמנסים להתחיל איתי והאסימון ירד רק כשאיברים נבחרים מגופו של הבחור כבר התערבבו באי אלו איברים שלי. המשפט האחרון הוא לא דחקה ולא הגזמה.הלוואי שהיה.

תודה לכל מי שענה והגיב לפוסט ההוא. עזרתם לי (ואולי גם לעוד כמה תוהים ותוהות).            

      

אני רק שאלה

בנים:
1. האם אתם מעדיפים שיתחילו איתכם או שאתם מעדיפים להיות הצד המתחיל?
2. מהי צורת ההתחלה שאתם הכי אוהבים (בין אם אתם המתחילים או המותחלים)?
3. איך הרדאר שלכם? כלומר, האם אתם בד"כ קולטים שמישהו/י מעוניין/ת בכם (על סמך סיטואציות בעבר שבהם העניין הוכרע לכאן או לכאן, לא שנותרתם בתהייה).

בנות:
כנ"ל, רק בלשון נקבה. 

הערות שוליים:
1. אפשר להגיב באופן אנונימי (רק ציינו את מינכם).
2. אפשר גם להגיב דרך מייל במקום ישירות בפוסט (אם כי זה קצת מנטרל את האנונימיות).
3. בכל אופן, העיקר שתציינו את מינכם. 

תודה מראש!

צפייה בהופעה בטלוויזיה – בקשת עזרה

ב-9 בספטמבר הופעתי בתכנית "דברים טובים בשבע" שמשודרת בערוץ 2 (רשת). כשהצטלמתי לתכנית לא ידעתי מתי היא תשודר וכך החמצתי אותה.

אם מישהו יודע כיצד אני יכולה לצפות בתכנית – מעל גבי הרשת או בדרך אחרת – אני אודה לו אם ישתף אותי.  

עדכון: שניה וחצי אחרי שהעליתי את הפוסט מצאתי את השליש האחרון של הכתבה פה: http://reshet.tv/video.aspx?video_id=6571 

הנושא עליו דיברתי הוא, כרגיל, אי רצוני בילדים. האמת היא שקצתי בכך, אבל נכנעתי ללחץ מצד התחקירן, חשבתי שיהיה נחמד ובעיקר רציתי לראות איך אני נראית בטלוויזיה 15 ק"ג פחות מההופעה שעברה. סיבות לא משהו בכלל, אני יודעת. אי כניעה ללחץ מצד אנשים זה משהו שאני עובדת עליו חזק מאד בתקופה הנוכחית; נחמד לא היה בכלל כי חיכיתי שם למעלה משעה וחצי בשביל לומר חמישה משפטים וכי מגעיי עם ההפקה היו מהפחות נעימים שחוויתי; והעיסוק במשקל שלי דרך עיניים חיצוניות ואיך אני נראית גם הוא זר לנסיון שלי להתחבר לעצמי ולראות דברים דרך העיניים שלי בלי להתעסק באיך זה נראה מבחוץ (נראה למי? כאילו שיש איזה עין ציבורית אחת גדולה שקובעת את האמת המוחלטת).

בכל מקרה, יהיה נחמד אם אוכל לצפות בכל התכנית.

לפני כשנה דידי ואני התראיינו לסדרה החדשה של מיקי חיימוביץ' שעולה בקרוב בערוץ 10. עד עכשיו לא ברור לי איך אנחנו משתלבים שם כי לפי מה שהבנתי הסדרה היא על זוגות שדווקא רוצים בילדים ומתקשים בכך. חלק גדול בי מקווה שהראיון איתנו נותר על רצפת חדר העריכה כי באמת שמיציתי את הנושא ועייפתי מהטרחה שכרוכה בלהצטלם, להתראיין, לתת על הבחירה שלי דין וחשבון לעם ישראל. אבל אם לא, מי שצפה בי ב-9 בספטמבר ויצפה בי במהלך חודש אוקטובר או נובמבר עשוי להיות קצת מופתע מהפרשי המשקל בטווח זמן כה קצר (כשבעצם חלפה שנה תמימה).    

תודה מראש!

עדכון: המצלמה מוסיפה 5 ק"ג, כולם באיזור החזה. 

זו לא אני, זו היא

סדנת המשחק למתקדמים שאני משתתפת בה מעלה הפקת סיום. הבמאית שלנו, איילת, ביקשה שאנסה את כוחי בכתיבת מונולוג לאחת הדמויות, אישה שנמצאת במערכת יחסים מתפתחת. המונולוג אמור לשקף את התחושה הדואלית של הדמות לגבי חתונה. מחד, רצון עז שמאפיין רבות מבנות ישראל. הגשמת הפנטזיה, הנורמטיביות. מאידך, פחד גדול. הנה מה שיצא.

בכל פעם שגבר מסתכל עליי, אני רואה נצנוץ של טבעת בעיניים שלו. בכל פעם שמישהו שואל אותי, "סליחה, מה השעה?", אני מציצה בשעון הביולוגי שלי ונחרדת לגלות כמה מאוחר. ואם זה מגיע להזמנה למסעדה, אני ישר חושבת על הקייטרינג לחתונה. אבל הבחור כל הזמן מפריע לי לפנטז. הוא שואל אם אני מעדיפה יין אדום או לבן, ואני בכלל לא שותה אלכוהול. הוא רוצה להתחלק במנה הראשונה ואני רק סופרת את הקלוריות עד לקינוח. הוא רוצה לעלות אלי הביתה כבר בפגישה הראשונה ואני, אני בכלל עוד גרה עם ההורים. כן, אני נורא רוצה כבר להתחתן, אבל למה אי אפשר לדלג על כל שלבי הביניים ולהגיע ישר ל"הרי את מקודשת?", למה יש כ"כ הרבה חול בדרך לקידוש ולטבעת? חול, אבק, בוץ טובעני של שיחות על העתיד, על כמה ילדים יהיו לנו ואיך נקרא להם, על שם סבא שלי או סבתא שלו. איזה מין שם זה גניה? למה שאני אקרא לבת שלי גניה? בעצם, אם היא תירש ממנו את האף, השם גניה יהיה הבעיה הכי קטנה שלה. ואם הוא נוחר? עם אף כזה הוא בטוח נוחר. אני לא אצליח לישון אפילו דקה. ואם כפות הרגלים שלו קרות בחורף? לי יש כפות רגלים קרות. רגלים קרות. אני לא מפחדת בכלל. אני רוצה להתחתן, להקים בית בישראל, ללדת את גניה הקטנה ומהכסף שנקבל בחתונה לממן לה ניתוח אף בגיל 16. ופסיכולוג, כי שמעתי שלא קל לילדים שההורים שלהם מתגרשים.

נו טוב, אז זה לא מונולוג שמאד מתאים לדמות שעבורה הוא נכתב. ניסיתי, אבל לא הצלחתי לנתק את עצמי ואת דעותיי המאד מסוימות בנושא מהטקסט. עדיין, היה כיף לנסות.  

די, די, די

היום היינו אצל אמא שלי לארוחת שבת משפחתית. אנחנו אצלה בערך פעמיים שלוש בחודש, יחד עם אחותי ומשפחתה (בעל ושני ילדים, הלא הם אחייני הפלא אמיר ועידו), מדי פעם החבר של אמא שלי ולסירוגין אחי ובנו בן ה-4.5, עמית. היום נעדר בעלה של אחותי שבחו"ל. 

כשבן אחי איננו, אמיר ועידו הם זהב טהור. שקטים אבל לא מדי, משחקים יפה, חמודים ומקסימים. עמית נטו הוא ילד מפותח, חברותי, יפה ומוכשר. אבל כששלושתם יחד, משהו בהרמוניה נפגם. זה הופך להיות עמית ואמיר נגד עידו. עמית הופך קולני במיוחד, כאילו יקבל פרס אם ישבור את מחסום 50 הדציבלים, עידו מגיע לטונים גבוהים כשהוא זועק חמס על כך שהשניים האחרים מפריעים לו ואמיר, היצור האהוב עליי בעולם, תורם את חלקו למפלס הרעש. 

בד"כ אני חוזרת משם עייפה מהרעש. דידי ואני מחליקים איש איש לפינתו ומתאוששים בשקט מוחלט במשך שעתיים, כאורך הביקור. 

היום קרה משהו נורא. הילדים סיימו לאכול, המבוגרים עוד לא, וכבר התחילו הילדים לבקש לשחק באולינג עם בקבוקים ריקים וכדור ולטייל עם ארגז המשחקים ברחבי הבית, מה שקצת קשה כששולחן האוכל פתוח. סיימנו לאכול, פינינו את השולחן, וכמובן שתוך שניה משחק הבאולינג, הרועש גם ככה (בקבוקים נופלים) הפך לשדה קרב של צעקות. במקביל, החבר של אמא שלי שוחח בקולי קולות בטלפון הנייד, אחותי הקריאה לי כתבה מהעיתון, ואני רק רציתי לכבות את הקליטה. כאב לי פיזית מהרעש ולא הצלחתי להתרכז בעיתון שבין דפיו ניסיתי להיעלם. 

ואז, פתאום, בלי שום אזהרה, צעקתי "די, די, די!". הילדים קפאו, בהלם מוחלט. לצעקות מההורים המותשים שלהם הם רגילים, וגם הן לא חוויה נעימה עבורם, אבל אותי הם אף פעם לא שמעו ככה. התנצלתי בפניהם מיד ואמרתי להם שלא נעים לי הרעש. אמרתי לדידי: בוא נלך. אחותי ניסתה לקחת את זה לכיוון של "תראו מה עשיתם, אם אתם רוצים שתמי תישאר תהיו בשקט". אמא שלי ניסתה את "אבל עוד לא אכלנו קינוח". דקה ורבע אחר כך עמית קיבל מכה והתחיל לבכות. אין לי ספק שחלק מהבכי היה מעלבון על הצעקות שלי מקודם. אחי, שעוד קודם כשהתנצלתי ואמרתי שאסור לצעוק על ילדים אמר לי בנזיפה "נכון", ניסה להרגיע אותו. קמנו ללכת. עמדתי בהול וחיכיתי לדידי, שהיה במטבח עם אמא שלי, שארזה לנו אוכל לקחת ועדיין לא וויתרה על קלף הקינוח. אמיר החליק לעברי, בלונדיני ומתוק כמו מיליון קינוחים, ואמר, "אה… הי". חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני מצטערת ושאני מאד אוהבת אותו. הוא נשכב על הרצפה ועצם עיניים. עידו לא נראה לעין.

נשבר לי הלב שאחרי שאני התפרצתי עליהם, הם מנסים לפייס אותי. במקומם הייתי מעיפה לעצמי סטירה, מצמידה לעצמי סכין לגרון ומאיימת על עצמי שאם עוד פעם אחת אני עושה דבר נבלה כזה, זה יהיה המעשה האחרון שלי עלי אדמות. אמרתי ביי בקול חנוק מדמעות והלכנו.

ועכשיו אני עדיין בוכה. כמה נזק עשיתי בשלוש מילים. ועוד לילדים. ועוד לילד שאני הכי אוהבת בעולם. תמיד ידעתי שאני לא אהיה אמא טובה, אבל כבר כמעט 8 שנים שאני דודה נהדרת, ועכשיו הרסתי הכל בהתפרצות אחת נוראית ובלתי הפיכה.   

אני מקווה שהילדים יבינו שעזבתי בגלל הבושה והצער ולא כעונש עבורם. אני מקווה שהמבוגרים שנותרו שם ישכילו לא להגדיל את הטראומה שלהם ב"אתם רואים מה עשיתם?". הם לא עשו כלום. הם היו ילדים בני פחות מ-8 ששיחקו ורבו. וגם אם הם היו מקלפים את הטיח מהקיר אגב בעיטות זה בראשו של זה, קללות וגרעפסים עדיין לא היה מגיע להם כעס נא כזה בעוצמה הרסנית כזאת. לאף ילד לא מגיע אף פעם, no matter what.

אני מקווה שלא איבדתי את האמון שלהם בדודה תמי ושבפעם הבאה שניפגש לא יהיה צל של חשש מאחורי העיניים שלהם. אני מקווה שהם לא יתכווצו בכל פעם שהטון שלי קצת יעלה כשהם רועדים מפחד שהנה המפלצת חוזרת. ואני מקווה שאני לעולם – לעולם – לא אגיע למצב כזה שוב איתם. או עם כל ילד אחר. 

America's Next Top Model

טיירה בנקס אינה מופיעה במקום גבוה (או כלשהו, למעל האמת) ברשימת הנשים החביבות עליי, ואני צופה בתכנית שלה ברגשות מעורבים בדרך כלל. אבל בפרק של היום היא בהחלט צברה אצלי כמה נקודות זכות.

אחת המתמודדות בעונה הנוכחית, קים, היא לסבית שנמצאת בעיצומו של תהליך חיפוש זהות מגדרית. היא מנסה לשלב את הצד הנשי שלה עם הצד הגברי, מסופרת כמו בן, מתלבשת כמו בן, אוהבת להיראות אנדרוגנית ומאד גלויה לגבי כל זה.

שאר המתחרות, שחלקן, איך נגיד בעדינות, לא מגיעות מאזורים מאד נאורים של ארה"ב, מקבלות אותה באופן הכי טבעי שאפשר. אף אחת לא מלכלכת עליה מאחורי הגב, לא דוחה אותה או מתרחקת ממנה. איזה יופי.

בין קים לבין אחת הבנות האחרות, שרה, בלונדינית סטרייטית בת 18 עם שפתי אנג'לינה וחבר, התחילה להתרקם מערכת יחסים ספק רומנטית ספק מינית. לשרה, כאמור יש חבר ולקים יש חברה, אם כי מערכת היחסים שלהן פתוחה (לפי מה שקים אומרת). בשעה שקים ושרה השתכשכו בבריכה, שתיים מהמתחרות האחרות צפו בהן בדאגה והעירו הערות. אבל מכל הסיבות הנכונות. לא בגלל התועבה של שתי נשים אלא בגלל שכל אחת מהשתיים מזווגת ומשחקת באש. "אם אני הייתי החברה שלה", סחה האחת לרעותה, "הייתי מפוצצת אותה". 

ואיפה נכנסת טיירה לסיפור? או. בשלב השיפוט, נדונה הליכת המסלול של קים. קים הביעה את בלבולה לגבי הדרך בה היא רוצה ללכת. היא רוצה שההליכה שלה תשקף את נושא המגדר שכה מעסיק אותה. שתהיה נשית אבל גם גברית. טיירה (המלכה, לפחות להיום) ייעצה לה להסתכל על דוגמנים גברים,  כי הם הולכים באופן שהוא קצת נשי והיא יכולה לשאוב מהם השראה. הנכונות והיכולת להיכנס לתפיסת העולם של קים תוך שניות באופן מספיק עמוק כדי להיות מסוגלת להשיא לה עצה מועילה מאד הרשימו אותי. 

כמובן שגם לקים עצמה מגיע קרדיט. מי שמקבל את עצמו ופתוח לגבי מי שהוא ומה שהוא יזכה ליחס חם, מקבל ואוהד. מי שמסתיר סודות מהסביבה מפחד שלא יקבלו אותו נתפס כשמי שצריך לרגל אחריו ולפצח את סודו. הסוד נתפס כנקודת תורפה, כנשק שניתן להשתמש בו נגד בעל הסוד. 

אני לא  משלה את עצמי: אני מנחשת שקים לא זכתה רק לקבלה בלתי מסויגת ב-21 שנותיה. אנשים צרי מוחין יש בארה"ב לא מעט. האומץ שלה לא להתקפל לתוך עצמה כדי להתגונן מדחייה אפשרית, להמשיך להיות כנה עם עצמה ועם הסביבה, מעורר אצלי הרבה כבוד.

אז סחתיין, קים, סחתיין, שרה, על הנכונות להתנסות בחוויה לסבית בלי להיבהל (אם כי זה קצת בעייתי כשיש לך חבר, אני מודה) סחתיין טיירה, סחתיין על המתחרות שמוכיחות שדוגמניות יכולות להיות לדגמן גם פתיחות ונאורות. יפה לכן.       

סטרייטים מועדים (בלשונם) צועדים

לא כתבתי מילה על מצעד הגאווה עד עכשיו. מספיק אנשים אחרים כתבו. גם הפוסט הזה הוא לא על מצעד הגאווה – בעד או נגד לכשעצמו אלא על תופעה שנלוותה אליו ואותי אישית מעצבנת לא פחות מהתנהלות כל הגורמים האחרים – חרדים, מארגני המצעד ומשטרת ישראל – שמעורבים בעניין.

אצלי על הכוונת נמצאים הסטרייטים. לא כולם, כמובן. אלה שהתחילו לתמוך במצעד באופן אקטיבי ואף התעתדו לצעוד בו (ואולי גם עשו זאת בסופו של דבר) רק אחרי שהחלו האיומים באלימות כי הם תפסו את התנהלות החרדים והמשטרה כאיום על זכויות האזרח שלהם. בבחינת, כל עוד זה הומואים, שיילחמו הם את מלחמותיהם אבל ברגע שהחרדים המניאקים האלה פוגעים בחופש הביטוי שלי, עד פה. אני לא מדברת על תומכי כורסא שהיו בעד המצעד ובעד זכויות הומואים ולסביות מראש וההתלהמות רק דחפה אותם אל מעבר לקצה הכורסא ולשטח. אני מדברת על סטרייטים שאת דבריהם קראתי, בעיקר בתגובות, שאומרים "נבוא ונצעד כי זה כבר מתקרב לדלתנו למרות שנפחד מכך שמישהו ייצמד אלינו מאחורה". לא רק משתמשים במצעד הגאווה כקרדום לחפור בו אלא גם מרשים לעצמם להפגין הומופוביה. אין גבול לחוצפה?

אלה לא אנשים נאורים. הם ההיפך הגמור. הם אולי טולרנטים לגייז, אבל רק למראית עין. המסר שלהם הוא של יציאה למלחמה, של עמידה על רגלים אחוריות כשפוגעים להם בזכויות. לא לאחרים – להם. הם לא בעד הומואים – הם נגד חרדים. אם הם היו בעד גייז הם לא היו מרגישים צורך להתבדח על חשבונם ולבוא ביציאות הומופוביות חשוכות נוסח היצמדויות מאחורה. יש לי רושם – הבלתי מבוסס אמנם – שמדובר בחבורת מצביעי שינוי. כאמור, לא אנשים נאורים.

אני רוצה להבהיר שאין לי בעיה עם הפחד מזה שיחשבו שאתה הומו כשאתה סטרייט. לפני תריסר שנים הלכתי ליום הגאווה בסינמטק עם ידיד הומו וראיתי שם אישה, אמא של תלמיד שלמד בביה"ס בו לימדתי, שידעתי שהיא לסבית. אני לא מתביישת לומר שנלחצתי מכך שהיא תחשוב שאם אני שם, אני גם לסבית. החשש הזה אנושי. מאחר שבקבוצת מיעוט מדובר, מיעוט שמודבקות לו סטיגמות ושזוכה ליחס לא אוהד מחלקים נרחבים של האוכלוסיה, די טבעי שלא תרצה לסבול את מנת חלקו שלא לצורך. אבל החשש הזה לא גרם לי להקיא יציאות אנטי לסביות מפי וגם לא להתחבא מפניה. וזה ההבדל ביני לבין הסטרייטים שעליהם יוצא קצפי.

הפוסט הזה מתויג תחת קטגורית פמיניזם. בעיקר כי לא רציתי לפתוח קטגוריה חדשה בשביל פוסט בודד, אבל גם כי יש נגיעה לפמיניזם. לא נתקלתי בתגובות של נשים סטרייטיות תומכות המצעד שירדו על לסביות (או על הומואים) בתגובות שלהן לפוסטים המרובים שקראתי על מצעד הגאווה ברשימות, ב-LJ ובשלל אתרים אחרים. בחברה שבה חלוקת הכוח בין גברים לנשים היא לא שוויונית, לגבר סטרייט יש הרבה יותר מה לאבד אם הוא יצא מהקונצנזוס לשוליים הוורודים. הגבריות שלו היא כוח, והסנקציה שמוטלת על מי שמוותר על הכוח החברתי שלו קשה יותר מזו שמוטלת על מי שמראש יש לו פחות כוח. זו הסיבה שהורים רבים לא יהססו להלביש את בנותיהם בכחול (בנוסף לוורוד), אבל מעטים ילבישו את בניהם בוורוד. שילדה שמשחקת במשאיות תיתפס כקצת מוזרה אבל יניחו לה, בעוד שילד שמשחק בבובות יזכה ליחס מודאג ומוטרד.

בנעוריי ובצעירותי הייתי אדם פוליטי. צעדתי במצעדים, השתתפתי בעצרות, לחמתי למען זכויות. תמיד למען. כיום אני חיה את חיי. אני לא מאמינה בכוחי לשנות ומשקיעה את האנרגיה בסביבה המיידית שלי שבה היכולת שלי להשפיע גדולה יותר. לכן לא כתבתי על מצעד הגאווה ולא התכוונתי לכתוב עליו. אבל כשזאב במסווה של כבש נכנס לעדר, ואיש לא ילין עליו כי העדר בורח מלהקת נמרים שמהווים איום הרבה יותר ממשי, דווקא אז אני יוצאת מהתרדמת ומשמיעה את קולי. כי אזהרות נמרים יש בשפע, הן מיללות באוזנינו כבר שבועות לא מעטים. אבל אזהרות מזאבים בעור כבש טרם שמעתי, וגם אם נזקם מועט יותר, חשוב להיזהר מפניו.