Category Archives: קולטורה

פול תומס אנדרסון

הערה חשובה: הרשומה הבאה מכילה ספוילרים לסרטיו של פול תומס אנדרסון.

למרות שלא צפיתי בכל סרטיו, אני יכולה לומר שפול תומס אנדרסון הוא יוצר הסרטים האהוב עליי. בזכות ארבעה סרטים כבש אנדרסון מקום בלבי: "מגנוליה", "לילות בוגי", "מוכה אהבה" ו"זה ייגמר בדם". זה הסדר שבו ראיתי את הסרטים הללו, אבל מבחינה כרונולוגית, לילות בוגי קדם למגנוליה בשנתיים.

 לכאורה ארבעת הסרטים האלה שונים מאד זה מזה. "מגנוליה" הוא אפוס מרובה דמויות בן שלוש שעות, ואין לו גיבור או גיבורה ספציפיים שניתן לומר שהסרט סובב סביבם. "לילות בוגי" מתמקד בסצנה מסוימת ומתאר אותה דרך סיפורה של דמות אחת. "מוכה אהבה" הוא סוג של קומדיה רומנטית, ו"זה ייגמר בדם" הוא סרט כמעט קאמרי, אשר נישא בגאון על כתפיהם של שני שחקנים בעיקר.

 אבל אם מגרדים את השטח אפילו מעט, מוצאים דמיון רב בין הסרטים האלה, וחתימה ייחודית של אנדרסון. אנדרסון עושה סרטים על אנשים ועל משפחות, ואמיץ דיו להציג אותם במלוא מורכבותם, עליבותם ותפארתם. אמו של הגיבור ב"לילות בוגי" היא אמא רעה, מסרסת, מפלצתית כמעט, הפוגעת בבן שלה בעוצמה מחרידה. שבע אחיותיו של ברי איגן, הדמות שמגלם אדם סנדלר "במוכה אהבה", מטריפות אותו. הן אוהבות אותו בדרכן שלהן, אבל יחסן החודרני והשיפוטי אליו ואחראי להרבה מהדפיקויות שלו, לשקרים הכפייתיים, להתפרצויות הכעס האלימות, לחרדה החברתית ולדימוי העצמי הירוד שלו. כל הדמויות ב"מגנוליה" לכודות ביחסים משפחתיים סבוכים ורעילים, והצעירות בהן ספגו את שיא הפגיעה והרעל וצמחו להיות אנשים עקומים, נכים רגשית, כמהים לאהבה ובודדים באופן נואש, מה שנכון גם לגבי ברי איגן.

 ביצירתו האחרונה, המופתית בעיניי, של אנדרסון עד כה, "זה ייגמר בדם", הגיבור הוא כבר לא (רק) הבן במשפחה הדיספונקציונאלית. הוא מתחיל בתור אדם בוגר והופך להיות אב תחליפי לדמות אחרת בסרט. הוא מתפקד כאב הטוב ביותר שהוא יכול להיות, אבל כמצופה ממי שכפי הנראה גדל במשפחה דיספונקציונאלית בעצמו, הוא נכה רגשית ומוגבל ביכולת תפקודו כהורה, מה שכמובן מוביל לטרגדיה בלתי נמנעת ולקרע בינו לבין בנו יחידו אשר אהב.

בעיניי, השינוי בנקודת המבט נובע מהתבגרותו של אנדרסון. את שלושת הסרטים הראשונים הוא ביים כאיש צעיר, ומטבע הדברים הוא הזדהה עם דמות הבן, הילד הפגוע שצמח במשפחה רעילה ומעכל בבגרותו את הדינאמיקה המשפחתית והשפעתה עליו. אבל מגיע רגע בחיינו, לעיתים כשאנו הופכים הורים בעצמנו, שבו אנו מתחילים לראות את הדברים מפרספקטיבה רחבה ועגולה יותר. ההורים שלנו, שהאשמנו בכך שלא הבינו אותנו, שלא השכילו לספק לנו את כל צרכינו הרגשיים, נהיים מובנים יותר כאנשים מורכבים, כמי שהביאו להורות שלהם את סט הכלים שהוריהם שלהם סיפקו להם. העברה בין דורית, בקיצור.

בסרט "זה ייגמר בדם" אנחנו רואים ומבינים את דמות האב ואת מניעיה. זה לא הופך את המעשים שלה לנסלחים יותר, רק מראה שהכאב הוא לא נחלתם הבלעדית של הילדים. שההורים הרעים הם לא באמת רעים, לא נולדו רעים, ולא מונעים מרוע. אהבה הורית, מסתבר, לא מספיקה כדי להיות הורים טובים. אהבה לא מצליחה לגשר על אי הבנה, על דפיקויות וחסכים.

 כלומר, לא אהבה הורית. אהבה רומנטית כן. זה מסר שמועבר הן ב"מגנוליה", דרך הקשר הנואש שמנסה הדמות של ביתו של מגיש הטלוויזיה לפתח עם השוטר שדופק על דלתה בעקבות תלונות על רעש מהשכנים, והן ב"מוכה אהבה", שם הקשר עם דמותה של אמילי ווטסון הופך את ברי איגן לגיבור, חזק, מתפקד ושלם. המזור לכל תחלואיו.

 לטעמי, זו נקודת התורפה בסרטיו של אנדרסון. בסרטים כה מורכבים ורגישים, המסר "האהבה תציל אותך מעצמך ומשאר העולם" נראה לי פשטני, נאיבי ולא אמין. כשצפיתי ב"מגנוליה" לא הבנתי למה הדמות הנשית רוצה בקשר עם השוטר, מה בו ובהתנהלות שלו גורם לה להימשך אליו. כנ"ל לגבי דמותה של אמילי ווטסון ב"מוכה אהבה". למה היא רוצה בדמות של אדם סנדלר מלכתחילה? היא אומרת שהיא ראתה תמונה שלו עם אחיותיו ומיד ידעה שהיא רוצה להכיר אותו. אבל אותי זה לא שכנע. ברור שהעובדה שהיא מקבלת אותו כמותשהוא ועקבית לגבי רצונה בו למרות כל גילויי הדפיקות שלו גורמת לו לחוש מוגן, מקובל ומוציאה ממנו את הטוב. ברור למה הוא רוצה בה. אבל ההיפך לא לגמרי מוסבר.

 אני לא חושבת שכל אחד מארבעת הסרטים האלה הוא יצירת מופת מושלמת. בצפייה הראשונה "במגנוליה", את השעה הראשונה לא הבנתי, מהשנייה נהניתי, ובשלישית התאכזבתי. צפיות נוספות שיפרו את דעתי, אבל הסרט עדיין ארוך מדי ועמוס מדי לטעמי. 

 ועדיין, עם כל הפגמים בסרטיו, אני מעריצה את אנדרסון על הרגישות שלו, על האומץ שלו לומר דברים שלאו דווקא מקובלים חברתית על יחסים משפחתיים ולהתעלם ממוסכמות קולנועיות. "מוכה אהבה" הוא לא הקומדיה הרומנטית הרגילה. לטעמי, הוא כלל לא קומדיה. הוא אמנם רומנטי, ללא תקנה, אבל בעיניי הוא דרמה. "זה ייגמר בדם" הוא סרט פורץ דרך וחדשני בעיניי, מעבר להיותו יצירת מופת גאונית ומדכאת עד עפר, מפני שהוא אינו משתמש בעזרים הקולנועיים המקובלים כדי להנחות את הצופה. אין מוזיקה שמסמנת לצופה את האווירה בסצנה הנוכחית. אין שימוש באמצעים שיחבבו עלינו את הגיבור או ישניאו עלינו את הנבל. אנדרסון מציג את האיש, את מעשיו, את המציאות, בלי הערות שוליים, בלי שיפוט, בלי הנחות או רידוד או גלגלי הצלה. צריך המון אומץ וחזון כדי לעשות זאת, ואין מאושרת ממני שהסרט זכה להצלחה ולהכרה שמגיעות לו.

 עד פה פול תומס אנדרסון. יש לי עוד המון מה להגיד, אבל אסתפק בלומר שהדחתו של אבי בן אבו מכוכב נולד שברה את ליבי לחתיכות קטנות ועצובות. היו תקופות בכמעט שש שנות קיומו של הבלוג הזה שהוא היה אישי מאד, אולי אפילו מדי לטעמם של חלק מהקוראים. אבל השנה האחרונה היתה קשה עבורי, ואיכשהו יותר קל לי לכתוב על סרטים ומוזיקה ועל מה שהם מעוררים בי מאשר על הדברים שקורים לי. בחודש הבא יומולדת, ותחילתה של שנה חדשה וטובה יותר, אני מקווה. כן יהי רצון.

מודעות פרסומת

ספרים, רבותיי, ספרים

ביום שני הייתי בכנס "עולמות 2009" בבית ציוני אמריקה. ישבתי וקשקשתי עם חברים כשלפתע נשמעה ההכרזה שבדוכן של ינשוף מוכרים עשרה ספרים במאה ש"ח. אזני הזדקפו, שמטתי את כוס התה שרני הביא לי פחות מחמש דקות לפני כן, וגמאתי את שבעת המטרים שהפרידו ביני לבין כשלושים שעות עונג, בהערכה גסה, במהירות האור. 

ממש עכשיו סיימתי את הספר השלישי, מה שאומר שמאז שלשום בלילה לא ממש עשיתי שום דבר אחר.

הספרים שסיימתי הם "13 המושבעים" מאת ג'ון לסקואה, "לילה טוב אף אחד" מאת ג'ניפר ויינר ו"משחק המשאלות" מאת פטריק רדמונד. עדיין מחכים לי "תולדות האהבה" של ניקול קראוס, "אפקט בבל" של דניאל הכט, "המסתורין" של ליסה טאטל, "איים ברשת", של ברוס סטרלינג, "סדרה מתכנסת" של לארי ניבן ו"קונצרט האינסוף" של גרג בר. 

לפני רכישת הספרים, בחג הראשון ובסופ"ש, קראתי שני ספרים ששאלתי מהספריה, "מבוך הזיתים" של אדוארדו מנדוסה ו"על פצצות ומפלצות" של דניאל פנק.       

נתחיל עם מנדוסה. לפני מספר שנים קראתי את "תעלומת הקבר המכושף" שלו ומאד נהניתי. אם תפזלו ימינה ולמטה, תמצאו אותו תחת רשימת ההמלצות שלי. מנדוסה טווה עלילות בלשיות סבוכות שמגיעות לפתרונן המהודק בלי שהקורא בכלל שם לב שיש פה תעלומה בלשית כי הוא עסוק בקורותיו של הגיבור שאת שמו אין מנדוסה מזכיר ולו פעם אחת, פושע שמאושפז בבי"ח פסיכיאטרי, אדם מצחיק (שלא במתכוון), מטורלל על כל הראש וביש גדא מאין כמוהו. מעבר לכך, מנדוסה כותב במשפטים ארוכים ומפותלים, שהקורא מתהלך בהם כמו בגן מבוך וכמעט תמיד נתקל במקל דינמיט איפשהו לאורכם, כך שהרבה פנאי מנטלי לשים לב שיש פה תעלומה בלשית לא נותר לו. לפחות לקוראת אחת, שמסיבות מובנות לא אנקוב בשמה.

"מבוך הזיתים" הוא ספר נוסף בסדרה, אך הוא עומד בפני עצמו. מי מהשניים טוב יותר בעיניי? התשובה היא: הראשון מביניהם שיוצא לכם לקרוא. כבר כתבתי כאן בעבר שאני טובה בזיהוי תבניות ונוסחאות, ברכה של אוטיסטים שהיא גם קללה כאשר אני הופכת שבויה בתבניות האלה, ובמהלך הקריאה ב"מבוך הזיתים" כבר הצלחתי לזהות מקצת מהתבניות שמנדוסה משתמש בהם. כל סופר הוא קצת נוסחתי, לא רק הסדרתיים ממש כמו דיק פרנסיס, אלמור לנארד וג'ון גרישם, אבל אולי בגלל זה ההנאה שחשתי במהלך קריאת "מבוך הזיתים" היתה פחותה מזו שליוותה את קריאת "תעלומת הקבר המכושף". לבטח, חסרה לי תחושת הפליאה המענגת, הרעננות. עם זאת, מנדוסה הוא עדיין אשף, ואם אתקל בספר נוסף בסדרה, לבטח אקרא אותו בשקיקה.   

"על פצצות ומפלצות" של דניאל פנק הוא גם חלק שני בסדרה, וגם פה יש תעלומה שהגיבור נאלץ לפתור, אלא שפה מדובר בסיפור אחר לגמרי (…) את הספר הראשון בסדרה, "הפיה קרבין", קראתי לפני כתשע שנים ואהבתי אותו מאד. היתה בו אנושיות לצד כתיבה מקורית תוססת ומבעבעת שצלחה היטב את התרגום לעברית.

אהבת האדם של פנק ניכרת מאד ב"על פצצות ומפלצות", אם כי לא תמיד במישרין. הגיבור עשוי להיראות כפוחז ואנוכי בקריאה שטחית, אלא שמדובר באדם כה רגיש ואנושי, שהדרך היחידה שלו לשרוד בעולם היא למסך אותו מאחורי הומור שחור, ציניות וטונות של כעס ושנאה כלפי מי שהופך את העולם למקום כל כך קשה ולא נחמד. 

במיוחד אמור הדבר לגבי ילדים. פנק היה מורה במשך שנים רבות וכתב ספר עיון בשם "כמו רומן" שעוסק בהנחלת אהבת הקריאה, ושאותו אני מתעתדת לקרוא מיד כאשר הספריה, שסגורה בחול המועד, תפתח את שעריה (נקווה שיש שם את הספר). פנק חולק את רגשותיי כלפי ילדים ומיטיב לתאר אותם. ילדים הם מחזיקי התום, משאב טבעי חשוב לא פחות מנפט, שכולנו, גם בני התשעים המפוכחים ביותר, זקוקים לו כדי להמשיך לחיות ולא רק לשרוד, כדי שתהיה לנו תקווה ואופטימיות. כולנו ניזונים מהתום הזה, שמלווה בהמון פגיעות, ולכן אין פשע חמור יותר כלפי האנושות מאשר גזילת התום מילדים – אני מניחה שקוראים לזה התעללות בשפת היומיום – ואין שירות גדול יותר לנפש האדם ולכלל האנושות מטיפוחם של ילדים, מהגנה עליהם, מעידוד שלהם וליווי שלהם כך שתעבור עליהם ילדות שפויה, מוגנת, אולי אפילו מאושרת, שהיא המפתח לבגרות בריאה ומועילה לחברה. 

עם זאת, פנק אינו מתכחש לתובענות הרבה, האינסופית כמעט, של המשימה הנאצלת הזו. הגיבור שלו לא גר באותה דירה עם ארבעת אחיו ואחיותיו למחצה, אלא בדירה מעליהם. הוא מקפיד לישון שעה כשהוא חוזר מעבודתו כשעיר לעזאזל בכלבו פריסאי גדול, ומודע לקורבן שהוא מקריב (כאמור, עבודה כשעיר לעזאזל) כדי לפרנס אותם, מה שבא לידי ביטוי בקיטורים רבים שלו על כך.

פנק מרגיש חופשי יותר להביע ישירות את הרגשות השליליים שהוא חש כלפי הרעים מאשר את הרגשות החיוביים, בעיה שמוכרת לי היטב (אם כי אני משתפרת מאד בהבעת רגשות חיוביים באופן ישיר), ונקל לטעות ולחשוב שהוא קצת מרושע, לפחות בעמודים הראשונים. פנק, כמו מנדוסה, גם מסבך את העניינים בכך שהכתיבה שלו היא כמו רעמת תלתלים תחת קסדת נייר. במוקדם או במאוחר יפרוץ תלתל סורר דרך הנייר הדק, ואחריו, גם אם הקסדה תחזיק מעמד, הלחץ שמפעילה שאר הרעמה ואשר מאיים לקרוע את הנייר לפתיתים שיתעופפו בחלל החדר ויעשו בלגאן נוראי יעתיק את נשמתו של הצופה במחזה. אבל תיאורי דמויות הילדים בספר כל כך משובבי נפש ומלבבים שמהר מאד נרגעתי והפקדתי את אמוני כקוראת בידי פנק.      

ובכל זאת, אני ממליצה על "הפיה קרבין" יותר. אולי אני צריכה לקרוא אותו שוב ולראות אם זכרוני אינו מתעתע בי, אבל כשיש לי שבעה ספרים ליד המיטה ועוד אחד שאני מקווה למצוא בספריה, זה כנראה יצטרך לחכות קצת. ובהתחשב בעובדה שבשבוע הבא נגמר החצי חופש ואני חוזרת לעבוד במשרות מלאות וגדושות, זה אולי יצטרך לחכות הרבה. נניח, עד יום העצמאות. 

חופשיה ומאושרת

אמש שאל אותי דידי אם בא לי שנצפה יחד בסרט. הוא רצה סרט קליל, אני, כהרגלי, הייתי יותר בעניין של סרטים משמעותיים (קרי, כבדים) יותר. עדיין לא ראיתי את "זה ייגמר בדם" וגם לא את "לא ארץ לזקנים" והצעתי את שניהם. "קליל", הדגיש דידי את ההברות, "מה לא ברור פה?". כשהוא הציע את "חופשיה ומאושרת", הסכמתי. זכרתי שמדובר בקומדיה של מייק לי, כלומר בסרט הלא מדכא שלו. את "עירום" תיעבתי, את "סודות ושקרים" לא אהבתי, אבל אני מתה על "נערות קריירה".

מה אני אגיד לכם, סרט קליל זה לא. קומדיה? כן, כמו ש"משפחת טננבאום" או "רכבת לדרג'ילינג" היא קומדיה. כלומר, יש רגעים מצחיקים. מאד מצחיקים. אבל לדעתי, לא זה מה שהופך סרט לקומדיה. מייק לי נותר מייק לי, וגם כשהוא מצחיק, הוא לא קומי בכלל. הוא ניחן בעין חדה שמביטה על החיים בדיוק מיקרוסקופי ומראה אותם במלוא מורכבותם: מכוערים, עלובים, אנושיים. 

בתחילה, מוצגת הגיבורה, פופי, כפרחה אהבלה נטולת כל מודעות עצמית. בחורה שרוצה רק ליהנות, בלי כל הכובד הזה של החיים, עם גינונים חברתיים בלתי נסבלים. אבל מהר מאד הוא נותן לנו להבין שאהבלה היא לא, ומתישהו אחר כך מתברר שהיא גם לא פרחה, וודאי שלא נטולת מודעות עצמית (או חברתית). זה קורה בהדרגה ונעשה ביד אמן. בהתחלה יש סצנות שבהן הפעולות של פופי נראות תמוהות, מוזרות, מוטרפות, וקצת אחר כך מתחוור לצופה ההיגיון מאחוריהן וכל התמונה משתנה. התהליך שעובר הצופה ביחס לגיבורה מזכיר קצת את זה של ג'ינה רולנדס ביצירת המופת של בעלה, ג'ון קסבטס, "אישה תחת השפעה". בכלל, יש מקום להשוואה נרחבת יותר בין שני הבמאים האלה, אבל על כך, בפוסט אחר.

הסרט נמשך כמעט שעתיים אבל עובר במהירות בלי שניה מיותרת. אני לא רוצה לספיילר את הסרט, ולא, לא מדובר בפרטי העלילה. העלילה (המינימליסטית) היא לא העיקר פה, היא רק הדרך של לי להכיר לנו את פופי לעומק. תהליך ההיכרות של הצופה איתה, עם תפיסת העולם שלה ועם המורכבות שלה הוא לב הסרט. אז מאחר שאני לא רוצה לספיילר, אני אותיר לכם לגלות את פופי האמיתית ומכמניה בעצמכם. במילים אחרות, צפו בסרט. בבקשה.  

ומאחר שמעט העלילה היא לא העניין, אין לי בעיה לפרט אותה ללא חשש ספוילר: פופי, מורה לונדונית בת 30 שגרה עם חברתה זואי, מורה ביסודי אף היא, מתחילה ללמוד נהיגה. זהו. זה הכל. 

את פופי מגלמת סאלי הוקינס. דידי חושב שהיא נראית טוב "כמו שאנשים אמיתיים נראים טוב", כלומר ממש לא מיושרת לפי הסטנדרט ההוליוודי. אני, בהיותי אני, לא הצלחתי להתרכז בשום דבר פרט לשומה המכוערת והבולטת שלה (מתחת לצלעות בצד ימין) ובקמטים בזוויות הפה שלה. זה לא גרע במאומה, אגב, מההופעה המאד משכנעת שלה. יש מין קטע כה בסרטים של מייק לי שרבות מהשחקניות שלו רועדות כל הזמן. בהתחלה זה מפריע ונראה לא טבעי . אחר כך זה עובר (לי, לא להן). הן נמצאות במצב רגשי אינטנסיבי שמתבטא בשפת הגוף שלהן בכל רגע ורגע. אבל עד כמה שהוקינס טובה, והיא ממש מצוינת, את ההצגה גונב לגמרי המורה לנהיגה, בגילומו המדויק של אדי מרסן. הוא דווקא לא רועד, הוא לא זז יותר מדי, והוא נבנה לאט לאט עד שהוא מתפוצץ בעוצמה שיכולה לחולל נזקים בקנה מידה של הירושימה.

הסרט ריגש אותי, טלטל אותי, נגע בי באופן עמוק. לי מבין אנשים, מבין מצבים רגשיים, מבין ילדים, נשים, אנשים. הוא מציג את אנשי השוליים כפי שהם, לא כתינוקות שנשבו, טהורים ונקיים, ולא כלוזרים מפחידים.

קראתי כמה ביקורות על הסרט והתאכזבתי. אני לא יודעת מה יותר גרוע: אנשים שצפו בו וחוו אותו כקומדיה קלילה במשקל נוצה שיוצאים ממנה עם חיוך על הפנים, או אנשים שהבינו את הרבדים העמוקים יותר אבל נותרו אדישים או לקחו את הסרט הזה פחות ברצינות מסרטים אחרים של לי. אלה שעשו זאת מציינים אותו בנשימה אחת עם "נערות קריירה" כסרט קליל ופחות משמעותי בעשייה של לי. על זה יש לי רק דבר אחד להגיד: ובכן, פחחחח. נשמע לא אינטליגנטי? רדוד? מזלזל? טוב מאד. זה אומר שאני מתחברת לפופי שבתוכי.          

תהיות לגבי חשופים

1. למה חלי גולדנברג הורדה מהפתיח למרות שעד עתה לפחות התפקיד שלה לא הצטמק?

2. ולמה אורנה דץ הוכנסה לפתיח למרות שעד עתה היא הבליחה על המסך להרבה פחות זמן מחלי?

3. בכלל, יש די הרבה שחקנים שיש להם תפקיד קבוע שלא מופיעים בפתיח אלא רק מופיעים בקרדיט כשחקנים אורחים: בן פרי, טל נרובאי, יונתן ברק. למה?

4. זו רק אני שמצטמררת בכל פעם שיורם בינור חופן בכפו השעירה איבר זה או אחר של יב"ז, מושך אותה אליו לנשיקה או גוהר עליה ומנשק אותה בתאוותנות? אייייכס.

הפרק האחרון עצבן אותי. איך יכול להיות שמיטל, אשתו של הדמות שאייל שכטר מגלם, היתה חברה של אח של מרב בן בסט במלחמת יום כיפור? המלחמה היתה לפני 36 שנה, והיא היתה לפחות בת 14 אז (אם היה לה חבר חייל). זה אומר שהיא בת 50 לפחות כיום. לא היו צריכים שחקן קצת יותר מבוגר משכטר בשביל לשחק את בעלה? כאמור, מעצבן. אבל אז הגיעה סצנת הסיום של הפרק, ונמסתי כליל, במיוחד כשהתחיל להתנגן השיר Wouldn't It Be Good של אלוף נעוריי, ניק קרשאו. הכל נשכח ונסלח.

המיליונר הסודי

"המיליונר הסודי" היא תכנית מציאות בריטית (בהפקת ערוץ 4) המשודרת מדי יום בערוץ 8.

אני אוהבת תכניות מציאות בריטיות. הרבה מהן מחוללות שינוי ארוך טווח לטובה בחייהם של המשתתפים. במיוחד אהבתי את Would Like to Meet, שעזר לאנשים עם כישורים חברתיים פחות ממושלמים לשפר אותם ולהשיג בטחון עצמי ודייטים, את Faking It (גם של ערוץ 4) ואת-The Life Laundry. השתיים הראשונות זכו לגרסה אמריקאית שהיתה, כמה לא מפתיע, הרבה פחות מוצלחת בעיניי.

במיליונר הסודי, לוקחים מיליונר או מיליונרית, וממקמים אותם בשכונת מצוקה למשך 10 ימים במסווה שמסביר מה הם עושים שם ומדוע מלווה אותם צוות צילום. במהלך התקופה הזו, המיליונרים מחפשים אנשים שהם מרגישים שכספם יוכל לעזור להם, ובסופה הם מתוודים בפני האנשים הללו, חושפים את זהותם האמיתית ונותנים להם צ'ק.

"זה נשמע או נפלא או איום ונורא", אמר דידי כשסיפרתי לו בעיניים לחות על התכנית. אחרי שצפה איתי בפרק אחד, הוא כבר היה משוכנע, ועכשיו אנחנו צופים בתכנית יחד כמעט כל ערב, חמושים בגליל נייר טואלט. לפעמים אנחנו זקוקים לו כבר באמצע התכנית, תמיד בסופה.

הקונספט באמת יכול להיות בעייתי, מתנשא, הכי הפוך ממתן בסתר שיש, אבל זה מה שיפה בהפקות הבריטיות: הן מצליחות להתגבר על המהמורות האלה באלגנטיות.

בפרק הראשון בו צפיתי, המיליונר היה בן, בחור בן 25 שנראה בן 17. הוא החל את עסקיו בגיל 15 מחדר השינה שלו. הוא גדל בבית לא פשוט וסובל מדיסלקציה חמורה (המורה שלו אמרה לו בגיל 6 שהוא אף פעם לא יגיע לשום דבר בחיים). לפני 4 שנים איבד את כל הונו ואת הבחור שאהב ונאלץ להתחיל מחדש. התמיכה שקיבל מחבר בשעת צרה גרמה לו לרצות לעזור למי שאתרע מזלו. סיפור הכיסוי שלו היה עובד נוער מתנדב במרכז הנוער היחיד בשכונת מצוקה לונדונית, ספציפית במקום שנקרא בשם המבטיח "מייל הרצח".

מסתבר שלא סתם מיליונרים נהיו מיליונרים. בן לא רצה סתם לתת כסף למישהו. חכה, דגים, הסיפור הרגיל. הוא חיפש וחיפש, פגש המון אנשים, ובסופו של דבר התביית על שלוש מטרות. למעצב צעיר שרצה לפתוח עסק ולמכור את העיצובים שלו, אבל פרט לכישרון לא היה לו מושג מהחיים שלו, הוא נתן 10,000 ליש"ט. ליתר דיוק, הוא השקיע בו הרבה יותר מכסף: הוא המשיך ללוות אותו לאחר התכנית במשך חודשים ולימד אותו על ההיבטים הפחות יצירתיים של פתיחת עסק עצמאי. במעקב שנעשה שלושה חודשים לאחר סיום התכנית, רואים את שניהם מחפשים (ומוצאים!) חנויות שימכרו את העיצובים.

למרכז הנוער תרם בן 20,000 ליש"ט, בהם נבנה אולפן הקלטות שהפעלתו תכניס למקום כסף שיאפשר לו להמשיך לפעול. הוא ממשיך לבקר בו באופן קבוע והצטרף לחבר הנאמנים. מרכז הנוער הזה הוא אחד המקומות המרגשים ביותר שיצא לי לראות. הוא מנוהל בתקציב מגוחך של פחות מ-15,000 ליש"ט לשנה. מי שמנהל אותו הוא איש נעים הליכות ורך דיבור בשם יופו, שלא מוותר כבר 24 שנה למרות שלפעמים לא משלמים לו משכורת במשך שנתיים, לעיתים גונבים מהמקום כסף וציוד ושאר מרעין בישין. הוא יודע שבלי המועדון הזה, חלק ניכר מהילדים ימות לפני גיל 20 או, במקרה הטוב, ייעצר, ייאסר, יתמכר לסמים או יתדרדר בדרך אחרת. במועדון יש, בין היתר, קארטינג, סדנת מוסך, סדנת אמנות ושולחנות ביליארד. הגבולות שם ברורים ופשוטים, והילדים פורחים. "זה פשוט מקום שבו ילדים יכולים להיות ילדים", אמר בן. "ברחוב אתה לא יכול להיות להרשות לעצמך להיות ילד".

האדם השלישי שבן בחר הוא ג'יימס קוק, מתאגרף מקצועי לשעבר שמלווה את המרכז ואת השכונה מאז היה נער בעצמו. ג'יימס הוא דמות מופת עבור הרבה מהצעירים האלה, והוא נלחם בהתמכרות לסמים ובסחר בהם בכל הכוח. ג'יימס לא זקוק לכסף, אבל בן, שהפך לחלק מהמשפחה של ג'יימס, הרגיש שהוא חייב איכשהו למצוא דרך לתת לו משהו. כשהוא שמע שג'יימס ובת זוגו מזה 27 שנה (וארוסתו מזה 19), כרמן, אינם נשואים, הוא הציע בחשש רב לעזור במימון חתונה. אחת הבנות של ג'יימס וכרמן צחקה ואמרה שעכשיו אין להם יותר תירוצים לדחות את החתונה. אבל בת אחרת קלעה בדיוק למטרה כשאמרה, "הוא מעולם לא קיבל שום דבר בתמורה לפעילות שלו בשכונה". בעיניי, זה החלק הכי חשוב והכי מרגש. האנשים האלה לא עושים את מה שהם עושים כדי לקבל תמורה. הם עושים את מה שנכון בעיניהם. אבל ההכרה – לאו דווקא התמורה הכלכלית – חשובה כי היא נותנת להם כוח וחיזוק להמשיך. כי מי שנותן ונותן צריך גם לקבל כדי שיישאר לו מה לתת.

מדהים כמה מעורבים רגשית נהיים המיליונרים בפרק זמן כה קצר ועד כמה הגישה שלהם משתנה. יותר מאחד מהם אמר שהוא רגיל לקבל החלטות רציונאליות ושכלתניות, אבל שהוא פתאום מוצא עצמו מחליט מהלב, מהרגש.

ביום שבו הם אמורים לחשוף את זהותם האמיתית בפני האנשים שלהם בחרו לעזור, הם כל כך עצבניים, עד שהם מוחים זעה קרה ממצחם. הם חוששים שהאנשים שאליהם נקשרו, שאותם הם מעריכים ושלהם הם מאד רוצים לתת, להוקיר, לכבד ייפגעו, ייעלבו, יורידו את המחסום. הם מאד משתדלים – ומצליחים – להציג את הצ'ק כמחווה של רצון טוב והכרת תודה שיהיה להם לכבוד אם הצד השני יסכים לקבל ולא כנדבה או כאקט פטרוני. ולמרבה השמחה, הצד השני מגיב בהתאם. קודם מגיע ההלם החשדני – בכל זאת, הבחורצ'יק החביב שבא להתנדב אצלך מספר לך שהוא לא מי שחשבת. אח"כ נמוג החשד ונותר ההלם, כשיופו שומע שבנצ'וק הקטן הוא בעצם מולטי מיליונר. ואז, כשקורה מה שכבר מזמן האנשים הטובים האלה הפסיקו לחלום שייקרה, מה שהם זקוקים לו נואשות אבל למדו להסתדר בלעדיו, כשהם מקבלים הכרה, הוקרה, תמיכה, עזרה, מימון – ולא סתם כתבתי את המימון אחרון – היד מכסה את הפנים כדי להסתיר את הדמעות. כולם פשוט פורצים בבכי. כמובן שאחרי 20 שניות בערך הבריטיות שלהם גוברת והם מתנצלים על הפגנת הרגשות, מחבקים את המיליונרים, שרוצים למות מרוב הקלה שהווידוי עבר בשלום ושהאנשים שבפניהם נחשפו לא כועסים עליהם, ואומרים תודה. למעשה, הם אומרים תודה רבה, כי הם בריטים ומאד מנומסים.

בשלב הזה של התכנית, המיטה שלי כבר מזמן הפכה למיטת מים. כל כך מגיע לאנשים הטובים האלה, שפועלים ללא לאות למען מטרה שנחשבת בעיני רבים לאבודה. כל כך יפה לראות אנשים שיש להם ושמתפקעים מהצורך לתת לחברה ולאנשים שהופכים אותה לאנושית יותר. אנשים שלא שוכחים מאין באו, שעברו חוויות מכוננות לא קלות ויצאו מהן לא רק מחוזקים אלא גם מונעים לפעול באופן חיובי. ואלה גם האנשים שהם מחפשים. כאלה שחוו קושי – מוות של בת, מחלה של ילד או של הורה – ובמקום להישבר, להיות ממורמרים או לאמץ מנטליות של אדם לאדם זאב, סחטו את הלימונים והכינו לימונדה. נכון, יש להם רק סוכרזית כדי להמתיק אותה, כי היא יותר זולה מסוכר, אבל פה בדיוק נכנסים לתמונה המיליונרים.

בניגוד לתכניות כמו הישרדות, שמוציאות את התככנות והרע מאנשים, התכנית הזו מציגה את האנושות במיטבה. וזו התשובה שלי לכל מי שמבקר את ז'אנר הריאליטי (סליחה, את סוגת תכניות המציאות) כירודה, נחותה וצהובה. זה לא חייב להיות ככה. תכניות מציאות עוסקות באנשים אמיתיים. מה שההפקה בוחרת להציג או לגרום שיקרה לאנשים האלה הוא מה שקובע את טיבה וערכה של התכנית.

גרופר ודורון, האחים טרוס – המופע

לפני כמעט שנה כתבתי פה על פרויקט ביפ (כבר עברה כמעט שנה? אלוהים, איך הזמן טס). שני הצוותים האהובים עליי, כזכור, היו גרופר ודורון, האנימטורים עם ההומור החזותי, והאחים טרוס, אלופי משחקי המילים המת(ו)חכמים.

גרופר ודורון היו בין ארבעת הצוותים הזוכים, וממש עכשיו עלתה התכנית המובטחת שלהם (של ארבעת הצוותים), "אין מה לראות", בערוץ ביפ (למי שפספס, כמוני, יש ב-VOD, ותודה למגיבה "אחת שבאמת יודעת" על העדכון). האחים טרוס, לצערי הרב, לא היו בין הזוכים.

לכן ממש שמחתי לגלות שארבעת האנשים המוכשרים והמצחיקים האלה עולים בקרוב במופע משותף. כאילו מישהו חשב עליי ותפר לי אישית את המופע. לפי מה שהבנתי, הם יבצעו גם מערכונים מוכרים וגם קטעים חדשים. פרטים נוספים אפשר למצוא כאן:

 http://comedyshow.co.il/  

בואו בהמוניכם. אני אהיה שם, אם זה יהיה כמו מה שעבר עליי בצפייה בפרויקט ביפ, אני אהיה הזאתי (לא זו, לא זאת – הזאתי) שצוחקת בקול ממש רם, נכנסת להתקף בלתי נשלט ולא מצליחה להפסיק, מתחילה לבכות מרוב צחוק ומנגבת את הדמעות עם טישו אגב יבבות. אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. 

***

חוץ מזה, כל הכבוד לערוץ לוגי. קודם הידוענים, ועכשיו 100 בתנ"ך ותיק יהלום. לא רק לילדים.

Katherine Moennig

בשבוע שעבר, שכובה במיטתי בשעת צהריים, חיפשתי משהו לצפות בו. איכשהו, יצא שהגעתי ל-VOD והחלטתי לתת צ'אנס לעונה הראשונה של ישנן בנות. מנויי Yes, שם שודרה (אולי עדיין משודרת?) הסדרה, בטח זוקפים גבה על ההצתה המאוחרת שלי, שכן העונה החמישית כבר הסתימה, והעונה שישית והאחרונה כבר באופק. אבל היי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. 

צפיתי בכל 14 פרקי העונה הראשונה במהלך סוף השבוע. המון מחשבות צפו לי בראש במהלך הצפיה. סיווגים וקטגוריות הם משהו שמלווה את החיים שלי לטוב ולרע. אני מאד טובה בלסווג ולמיין. כמו הרבה אנשים עם קווים אוטיסטים, זה מרגיע אותי. אני אוהבת לסדר ספרים לפי סדר האלפבית של שם המשפחה של הסופר ודיסקים לפי סדר האלפבית של שם המשפחה של היוצר או שם הלהקה, להאחיד שמות קבצים ולפתוח תיקיות במחשב. סוג של השלטת סדר בכאוס, פילטור של המוני הגרויים שמציפים אותי ומסתערים עליי מבפנים – מחשבות, תהיות, יישוב סתירות – ומבחוץ. 

מצד שני, סיווגים וקטגוריות הם משהו מגביל ומקובע, ולאחרונה אני מנסה להילחם בנטייה שלי למיין אנשים לטובים ורעים, יפים ומכוערים, חכמים וטיפשים, למעלה ולמטה. להשהות שיפוט, להתמודד עם עמימות. הצלחתי להגיע בינתיים להבנה שברוב התחומים יש רצף שהפרטים או הפריטים שמשתייכים אליו נעים לכל אורכו, להבדיל מקטגוריות נפרדות וקשיחות. הצלחתי גם להבין שאנשים הם דבר מורכב ומלא סתירות, ושבניגוד למה שחשבתי פעם, אם אדם מתבלט בתכונה א', זה לאו דווקא אומר שהוא מאופיין גם בתכונות ב', ג' וד'.   

אז מצד אחד, יופי לי. יש לי הבנה יותר בוגרת של אנשים ושל העולם, מה שמאפשר למגעים שלי איתם להיות יותר רכים, נעימים וזורמים. מצד שני, החרדה, החרדה. בשבילי, לא לדעת ולא להבין זה מתכון בטוח לחרדה ולהרגשה של דיסאוריינטציה, משל הייתי ילד מערבי בן 3 שהלך לאיבוד ברובע הסואן ביותר בטוקיו בשעת לילה מאוחרת כשהקרקס בעיר.  

מהבחינה הזו, הסדרה הזו בלבלה אותי. כמו בהרבה סדרות, הדמויות נבנו כדי לייצג קשת רחבה של פלח אוכלוסיה, וככאלה לא מאד קשה לפרשן אותן, לאפיין אותן, להתחקות אחר החשיבה של מי שעיצב אותן. מצד שני, הסדרה עוסקת בעולמן של הלסביות, שמלכתחילה לא "מתאימות" להגדרות הרגילות.       

 

מהממת!

כתבתי כבר מאות מילים, ולעיקר טרם הגעתי. אחת השחקניות בסדרה, קת'רין מניג, טלטלה את עולמי. נתחיל מכך שהיא אישה יפהפיה באופן חריג. היא גם היתה דוגמנית. נשים יפות לא חסרות על מרקע הטלוויזיה (והקולנוע), ועד היום יכולתי להעריך יופי נשי ולהתפעל ממנו (למשל, מישל פייפר ושירלי מנסון), אבל לא מעבר לכך. המראה של הדמות שמניג מגלמת בסדרה, שיין, אנדרוגני במתכוון. שיער קצר, בגדים גבריים, שפת גוף נערית-גברית. מניג עצמה היא גם כזו. היא מצהירה על עצמה שהיא קונה בגדים בחנויות של בגדי גברים ואוהבת את הפשטות שבעיצוב בגדי גברים שחסרה לטעמה בעיצוב בגדי נשים.

למניג יש קול עמוק ונמוך, תכונה נשית סקסית ידועה. באופן פרדוקסלי, ככל שהיא מקצינה את המאפיינים הגבריים במראה שלה, היא נראית יותר יפהפיה באופן נשי מובהק. היא לא נראית כמו גבר, אלא כמו אישה סופר סקסית.      

הדמות של שיין נמצאת בקצה הסקאלה הלסבית, הכי רחוק שאפשר ממקום מרבצם של הגברים. היא מעולם לא היתה עם גבר, היא אישה שנמשכת לנשים ("נשיות", אגב). היא לא מרגישה שהיא גבר שכלוא בגוף של אישה. והיא מינית באופן שגורם לסמנתה מסקס והעיר הגדולה להיראות כמו אם מנזר.  

כל הסתירות האלה בלבלו אותי מחשבתית, אבל במקביל נאלצתי להודות בפני עצמי שאני נמשכת (לדמות? לשחקנית?), מה שלא קרה לי לפני כן מעולם. ואני לא לבד. כמעט בכל אתר ששמה של מניג מופיע בו, ניתן למצוא תגובות של גולשות נוסח She had me questioning my sexuality.

מה שסופית גמר עליי וגרם לי להתאהב במניג הוא אופן המשחק שלה. כל השחקניות בסדרה הן נשים אמיצות מאד בעיניי. עירום פרונטלי מלא וסצינות סקס הם דברים תובעניים וחושפניים, וכאלה יש כל פרק בשפע. אבל הדמות של שיין היא המינית ביותר, וזו שמרגישה הכי בנוח עם המיניות שלה, ומניג מתמסרת באופן טוטאלי למצלמה, לפרטנרית התורנית (ויש עשרות כאלה) ולדמות שהיא עיצבה. ואוהו, כמה שהיא עיצבה אותה.

צפיתי בראיונות איתה וניסיתי להשוות את השחקנית לדמות. מניג עושה רושם של אדם נחמד אך עצור, והיא שומרת על פרטיותה בקנאות. זה הופך את הטוטאליות שלה בסדרה למשהו עוד יותר ראוי להערכה בעיניי. וזה גם גורם לי להזדהות קלה, כי מהמעט שחוויתי מעולם המשחק (וגם ממשחקי תפקידים, אגב), כל המעצורים שמלווים את חיי היום יום שלי מוצאים פורקן כשאני מגלמת דמות. שם מותר, שם זה לא מסוכן. זה עדיין מפחיד ודורש ממני המון אומץ, וזה כשאני בקבוצה תומכת (ולבושה).    

מניג מרבה לגלם דמויות שהן ג'נדר בנדינג. ב-Young Americans היא גילמה נערה שמתחזה לנער כדי ללמוד בבי"ס פרטי לבנים בלבד. בחוק וסדר היא גילמה טרנס סקסואל. היא נבחנה לתפקיד הראשי בבנים אינם בוכים (וכמה חבל שהפסידה אותו להילארי סוונק).   

אני מעריצה את הבחורה הזאת על הנאמנות שלה לעצמה. היא לא בחרה בדרך הקלה. היא היתה יכולה להפוך למגה כוכבת עם היופי והכשרון שלה, אבל אז היתה נאלצת להתפשר על בחירת תפקידים ועל האופן שבו היא מתלבשת ומתנהלת. יש לי הרושם שהיא מעולם לא התאימה למיינסטרים, ושמהר מאד היא בחרה בעצמה ולא בהצלחה ובנוחות שהמיינסטרים מספק. היא אומרת שהיא שנאה לדגמן, שנאה את הגישה לנשים של עולם האופנה ואת הבגדים שהיא דגמנה. כששואלים אותה המסר שלה לצופים, היא אומרת, "תהיו אתם, ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם שזה לא בסדר".

אחרי שצפיתי בסצינות של מניג בעונה הראשונה שוב ושוב ושוב, עכשיו אני צופה בעונה השניה. צפיתי בינתיים בששת הפרקים הראשונים. ומה אני אגיד לכם, לא משהו בכלל. אני חוששת שעוד פרק או שניים, מקסימום שלושה, הקסם יפוג. נקווה שלפחות כמה תובנות ולקחים על העולם ומורכבותו יישארו איתי מהחוויה.     

 

איזה מאמי, לא ככה?

***

הערב ב-21:00, באוזן בר, קינג ג'ורג' 48, ת"א. הדרה לוין-ארדי. 

ריצ'רץ', בעיקר

הבוקר צפיתי בארבע התכניות של סדרת הילדים ריצ'רץ' בהוט VOD. זו היתה אחת התכניות האהובות עליי כילדה, ובמיוחד זכרתי ממנה את רמי הג'ינג'י, את נעמה היפה ("שחושבת את עצמה"), ושישנן שתי בנות עם צמות, ששמה של אחת מהן רות.

צפיתי. חלק מהדברים זכרתי, עד רמת המילים והלחן של אחדים מהשירים, וחלק פרחו מזכרוני כך שצפיתי בהם היום כאילו זו הפעם הראשונה. לא זכרתי, למשל, שיש פינה בשם "אורח", שהיא בעצם כתבת חוץ שבה מצלמים ילד כלשהו, לא אחד מחבורת ריצ'רץ' ואת חייו (הלא מאד מעניינים, צר לי לציין).

הילדים הרשימו אותי היום לא פחות מאשר אז. יפים, מוכשרים, יודעים לשיר, לרקוד ולשחק.

במיוחד נהניתי מהדיונים שהיו בין הילדים, כל תכנית על נושא אחר. הילדים היו בני 11-13, השלב ההתפתחותי המוזר הזה שבו הם כבר לא ממש ילדים קטנים אבל עדיין לא מבוגרים או אפילו מתבגרים. זה יצר שילוב מקסים בין טעויות בעברית שבשלב זה הן עדיין חינניות ("אף אחד מאיתכם") לבין דעות בוגרות שנאמרות בקול ילדותי ובתום ילדי, שניה לפני שהוא אובד לנצח. 

מנהרת הזמן: קודם כל, שחור לבן. חלקים מהתכנית גם נפגעו משיני הזמן, במיוחד כתבות החוץ. שנית, אוצר המילים וההגייה. כ' רכה אחרי ב' דגושה במילה "בכל", למשל. אני לא נוסטלגית ולא חושבת שב-1978 הקפידו לדבר עברית נכונה, ושהילדים של אז היו מחונכים יותר וכל הג'אז הזה. אוצר המילים שאפיין תכניות טלוויזיה בשנות השבעים מעט שונה מזה שמשתמשים בו היום. גם בתכניות למבוגרים. זה אך טבעי. 

השוני בין אז להיום הורגש במיוחד בדיון על יחסי הורים וילדים. ערן שטיינברג, שהנחה את הדיונים, שאל את האחרים מה עמדתם בסוגיית "חוסך שבטו שונא בנו". הילדים דיברו על מכות ועל הורים שמרביצים בנון שלנטיות ששיקפה שב-1976 זה היה הסטדנרט. הדעה הרווחת היתה שאם מרביצים לילד כל יום, הוא יהיה אדיש לכך, לעומת אם מרביצים לו אחת לשנה או לחודש (או לשבוע, כפי שהקפידה כלילה ג'רסי לציין פעמיים) שאז זה אפקטיבי הרבה יותר. היום, לפחות כך אני רוצה לקוות, דיון מקביל בין ילדים היה משקף נורמות שונות לגבי אלימות הורית כלפי ילדים.    

אחרי הצפיה, גיגלתי קצת שמות של ילדים, ולהלן הממצאים:

שכחתי לגמרי שהיו שתי חבורות של ילדים. הראשונה הצטלמה בין 1976ל-1978 והשניה בין 1978 עד 1980. הראשונה הותירה חותם על ילדי ישראל הרבה יותר מהשניה.

לפני כחודש שודרה בערוץ 2 כתבה על ילדי ריצ'רץ' תחת הכותרת: 30 שנה אחרי, רבע מכוכבי ריצ'רץ' בחו"ל. למרבה האכזבה, כל המשתתפים בכתבה פרט לרות קמר (הילדה עבותת הצמה) ואביב אפרת היו מהנגלה השניה. 

ב-2004 נערך מפגש איחוד של ילדי ריצ'רץ' בתכנית שישי בגאון. לא צפיתי, לא שמעתי. אם מישהו מהקוראים צפה, אנא שתף. אם מישהו יכול לקשר לקליפ מהתכנית, עוד יותר טוב.

כבוד השופט רמי הג'ינג'י

רמי (הג'ינג'י) רובין, יליד 1964, התמנה ב-2004 לשופט בבית משפט השלום בירושלים ויש מצב שהוא כבר לא דתי. לשם האיזון, ינאי כרפס, הבלונדיני המלאכי, כפי הנראה חזר בתשובה.

גילת בן גיל (כיום אורן), הג'ינג'ית עם הצמות, היא מנהלת אמנותית של להקות מחול וכוריאוגרפית.   

אם מישהו יודע משהו על אחד מילדי ריצ'רץ' מחזור 76-78, אשמח אם ישתף אותי. 

ובחזרה לימינו אנו.

מחר ב-20:30 הדרה לוין -ארדי מופיעה בלבונטין 7 בת"א. אני מתכוונת ללכת. כדאי לכם גם.

העונה השלישית של Heroes שווה צפיה. כשאבודים תשוב לעונה חמישית, בכלל יהיה כיף.

והיום, ממש אחרי שיעור יוגה,מתחיל קמפיין משחקי תפקידים החדש שלי, במקביל לקמפיין שהתחלתי ביוני, עם אותם שחקנים.

השיטה: מרוצללים (Shadowrun). למי שלא מכיר, השנה היא 2060, העולם נשלט ע"י תאגידים (מי אמר שיטת השקשוקה), הפערים בין עניים לעשירים מעולם לא היו גדולים יותר, ואם כל זה לא מספיק, הקסם שב לעולם ועימו החלו להיוולד אלפים, טרולים, גמדים ואורקים. אוי, כמה התברכתי למצוא את אוסף האנשים היצירתי בטירוף, הנחמד והנעים הזה לשחק איתו, לברוא איתו עולם שלם ולצלול לעומקו בכל פגישה. אסקפיזם טהור בשילוב עם עבודה פסיכולוגית מעמיקה על האישוז של כל אחד מאיתנו. בהזדמנות אני אכתוב על כך פוסט נפרד (ראו הוזהרתם).  

סופ"ש נעים.

 

כשאסי (עזר) פגש את אפרת (אברמוב)

ממש עכשיו סיימתי לצפות בתכנית הסיכום השבועית של האחות הקטנה של האח הגדול בערוץ ביפ. את התכנית מנחה אפרת אברמוב, שעד עתה הכרתי כמנחה של מהדורה מוגבלת. היא התחילה בלהתנגח עם ערן זילברמן, המודח הטרי, שהוכיח שכנראה אין גבול לתהומות הריקבון שניתן להגיע עדיהם ושצריך לשנות את שמו לדוריאן גריי, ויפה שעה אחת קודם. באיזשהו שלב הצטרף אליהם אסי עזר, שניסה לדבר עם זילברמן מהלב ובגובה העיניים. הוא הזמין את זילברמן לבוא איתו למפגש של נערים ונערות הומולסביים שיוצאים מהארון כדי לראות ממי הוא מפחד. לא שזה עזר(…) לו, כי אין באמת עם מי לדבר. אח"כ זילברמן פרש ונותרו אחת אפרת אברמוב ואחד אסי עזר. 

הדקות הבאות היו מופע אימים. לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. אברמוב התיחסה לעזר כאל הומו, וכאל הומו בלבד. היא פנתה אליו בלשון נקבה, זיכתה אותו בפרסים כגון באט פלאג, חזרה על המשפט "אצלכם בקהיליה" כל שלוש דקות ודרשה תשובה לשאלה האם עזר היה עושה את לאון ואת שי. בהתחלה עזר קיבל את הדברים ברוח טובה. אח"כ הוא שאל אותה בעדינות אם היא שמה לב שזה מה שהיא עושה. כמו מול זילברמן, לא היה לו ממש עם מי לדבר. הוא המשיך להתנהג יפה, לחייך ולהיות האיש המקסים, נטול המניירות והאנושי שהוא. רק על זה מגיע לו פרס, ולא, לא באט פלאג. אברמוב אפילו לא העלתה בדעתה את האפשרות שאין דין לאון כדין שי מבחינת עזר "והקהיליה". וזה לא שעזר לא ניסה להסביר לה. תגובתה היתה להאשים אותו בווכחנות ובחוסר שיתוף פעולה. 

הדיון התגלגל לעימות בין שי ונעמה. אברמוב השמיצה את שניהם. את שי על היותו כוחני ואת נעמה "שמגיע לה המצב שהיא נמצאת בו". עזר ניסה לדבר על כך שהאישה במצב לא קל ושקצת חמלה עוד לא הרגה אף אחד. "אל תירדי בה כמו בערן אם היא תגיע לתכנית בשבוע הבא", הוא ביקש. "אני רדיתי בו? אתה רדית בו יותר ממני", אמרה אברמוב. "לא רדיתי בו", אמר עזר, "פניתי ללב שלו". באותה מידה הוא היה יכול לדבר ללמפה.

קשה לי להאמין שב-2008 בערוץ נישה שאמור להיות חתרני, יש אנשים – וברור לי שאברמוב היא לא האחראית היחידה לרוח התכנית, היא המגישה, אבל יש גם עורך/ת לתכנית – שנגועים בכל כך הרבה סטריאוטיפיות, שחושבים שלהיות ציני ומרושע זה מגניב, ושלוקים בכ"כ הרבה חוסר מודעות עצמית. ליבי עם אסי עזר שנאלץ לעבור את החוויה הזו. אם זה מנחם אותו, הוא יצא ממנה גדול. הוא הפגין אך ורק אנושיות, טוב לב, סבלנות וסובלנות כלפי המתמודדים בתכנית, כלפי המנחה וכלפי הדעות החשוכות שהקיפו אותו שם מכל עבר.      

קצת עצוב לי שכתבתי פוסט שרובו נגד ולא בעד. אני ממש משתדלת להתמקד במה שטוב וחיובי ולא להשמיץ ולנגח. אבל הרגשתי קצת כמו לצפות במצלמה נסתרת שמתעדת מטפלת מתעללת או חבורת ילדים מרביצה לילד חלש. תדהמה, אי אמון, כעס. וגם התפעלות מאיך שעזר עמד בכל אלה וממה שהוא שידר והקרין באופן כללי.

לילה טוב שיהיה.   

ג'ונו

צפיתי אתמול בסרט ג'ונו. סרט מתוק ביותר עם צוות שחקנים שעושה עבודה מצוינת הן בכלל והן יחסית לעצמם (ג'ניפר גארנר). נהניתי עד מאד למרות שמוקדם יותר טרקתי את דלת המכונית על האצבע המורה של ידי הימנית וכאב לי מאד. אחרי הסרט, כשהכאב לא חלף וללא הסחת הדעת שהוא (הסרט, לא הכאב) סיפק, הלכתי לקבל טיפול. אני חושבת שאם הסרט היה מוצא חן בעיני פחות, הכאב היה מכריע אותי קודם יותר. מחמאה מוזרה קצת, אני יודעת.  

בלי לספיילר מדי את העלילה: ג'ונו בת ה-16 נכנסת להריון ומחליטה למסור את התינוק לאימוץ למשפחה ראויה. את ג'ונו מגלמת אלן פייג' בת ה-20, שנראית בת 14. היא מזכירה קצת את לינדה קרדליני מפריקים וגיקים. היא כל כך חמודה ומתוקה , עם ה-1.55 גובה שלה והקוקו, שבא לי לתת לה נשיקה, חיבוק ואוסקר.

ג'יי קיי סימונס, הלא הוא שילינגר מאוז, מגלם את אביה של ג'ונו. הכתרתי אותו בתואר האבא הטוב ביותר בקולנוע והגרוע ביותר בטלוויזיה. אם הייתי יכולה לבחור אבא בגלגול הבא, הייתי מתלבטת קשות בינו לבין מושיק מהישרדות. אליסון ג'אני מהבית הלבן היא אמה החורגת של ג'ונו, ואת הזוג המאמץ מגלמים ג'ניפר גארנר וג'ייסון בייטמן.  

דמויות נוספות הן החברה הטובה של ג'ונו והבחור שהכניס אותה להריון. אומרים שזו השנה של מייקל סרה, אבל אותי הוא לא שכנע בתור שום דבר לוהט או אפילו פושר. הייתי מעדיפה לראות את ג'ון הדר (ההוא מנפוליאון דיינמייט) במקומו.

אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט הוא הרעננות שלו. הוא מצליח לא ליפול לקלישאות הרגילות. החברה של ג'ונו היא מעודדת, אבל לא הסטראוטיפ. היא חברה של ג'ונו, שהיא קצת מוזרה, בלי שזה יהיה עניין גדול שצריך להסביר. התיכון כולו נראה נורמלי, הילדים נראים כמו ילדים ולא כמו שחקני קולנוע מבוגרים מדי, והספורטאים הם לא שחקני פוטבול חסונים שיוצאים עם מעודדות אלא דווקא אסופת אצנים חנאג'ים. 

ג'ונו הוא דרמה קומית, מה שאומר שהוא מצחיק אבל גם מרגש ונוגע. במיוחד אמורים הדברים לגבי דמותה של גארנר: לפרקים הצופה מסתכל עליה ומצקצק בלשונו ולפעמים אותו צופה (אני!) חש אליה אמפתיה ורוצה לתת גם לה חיבוק ונשיקה (אבל לא אוסקר).

החיסרון שמצאתי בסרט הוא הפסקול. הרבה יותר מדי שירים מזן האינדי הנשי הענוג. הרבה יותר מדי שירים בכלל. הצילום, לעומת זאת, מצליח להיות מקורי בלי לעצבן את העין.

לסיכום, סרט שווה ביותר לגברים ולנשים, לחובבי קומדיות ודרמות, לצעירים ומבוגרים, לפריקים וגיקים, לאסירים ולצוות הבית הלבן, לבריאים, לחולים, ולסובלים מכאבי תופת באצבע המורה של יד ימין, כאבים שגם אחרי קדיחת שני חורים בציפורן על ידי אורתופד מסרבים להרפות. נו, מילא, צירי לידה בגיל 16 על 1.55 גובה זה בטח יותר גרוע.