ארכיון קטגוריה: שוטף+30

המרק של החיים

הפוסט הזה לא יהיה מאד קוהרנטי. גם כי החיים שלי כרגע לא קוהרנטיים, וגם כי מטעמי צנעת הפרט אני לא מרגישה נוח לפרט בדיוק על מי מדובר וכמה ולמה.

אני טיפוס שזקוק ליציבות. גם פיזית וגם נפשית. בטיולים של החוג נוער תמיד דאגתי שיהיה לי היכן להניח את הרגל. לא הסכמתי לקחת יד או להשתלשל בחבל. אני והקרקע, בלי שום מתווכים, תודה רבה.

שנים מהחיים שלי עברו בסטגנציה בגלל הפחד שלי להרפות. והטיפול שאני עוברת בשנתיים האחרונות הצליח לגרום לי להשתחרר קצת, להרפות. בזהירות, בקטנה. רואה כי טוב, ממשיכה את המגמה.

אבל החיים הם לא תכנית כבקשתך, ובשבועות האחרונים הקרקע בוערת מתחת לרגליי, ואז יש רעידת אדמה בסולם 9 מיליון ריכטרים, ואז הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, כבל הבטחון מחליק לי בין האצבעות, והשמיים האדומים נופלים עליי ברעש אלפי סירנות דיסהרמוניות.

ואני צפה, שטה, משום מה לא נופלת, לא נחבטת, כי אין קרקע, אין אפילו תהום ליפול לתוכה.

זה קורה בעבודה שלי, זה קורה עם המשפחה שלי, בכמה חזיתות, זה קורה עם העבודה של דידי, זה קורה לי בפנים וקורא לי בחוץ. צמר גפן לבן, רך וחונק מרפד לי את החרדות. אני רוצה לצעוק אבל השקט מאיים לי מדי מכדי להפר אותו. רוצה להילחם, לעשות, להחזיר לעצמי את השליטה, אבל לא מצליחה אפילו להדחיק את העובדה שההנחות שמתוכן אני פועלת לא עומדות במבחן המציאות, אם לדבר הסוריאליסטי הזה שמזדחל סביבי אפשר לקרוא מציאות.

במר ייאושי כבר חשבתי ליפול למשכב, אבל שפעת היא לא מציאות מוצקה יותר ממצבי הנוכחי. אני מבינה פתאום את החותכים, שמוצאים מפלט, עוגן, הסחת דעת בכאב הפיזי של חיתוך העור, בדם שזורם מהווריד. הוא שם, הוא מוחשי, הוא אמיתי. הוא חד משמעי, לא עמום ומטריד ומעיק ואמורפי כמו הערפל שאופף, הכאב חד ובהיר, מדויק, לא עמום וקהה ופועם.

אז במקום לחתוך, אני כותבת. אולי לא קוהרנטי, אבל עדיף להקיז דיו שחור, גם אם וירטואלי, על פני דם אדום. ועדיף להציף אותו לבלוגוספירה מאשר לדמם אותו באמבטיה.

אני חתיכת ירק לא מזוהה, מבושל ומאודה, מקולף ומופשט מכל ערך תזונתי, שצף לו אפרפר ותועה, במרק של החיים. פעם חשבתי שאני תפוח אדמה, ולא נתתי לעובדות לבלבל אותי. עכשיו אני יודעת שאני לא תפוח אדמה, אבל אני לא יודעת מה אני כן. לא בטוחה מה הייתי פעם. בטוחה רק שמה שחשבתי פעם, בטעות חשבתי. חייתי בגיהנום של שוטים, ועכשיו אני בלימבו.

מודעות פרסומת

ספטמבר

הפוסט הקודם שלי קונן על מר אוגוסט ותקופת טרום יום ההולדת.

יום ההולדת טרם חל, אבל אוגוסט תם ונשלם, וספטמבר, לפחות בינתיים, מממש את ההבטחה הגלומה בו.

ראשת, מזג האוויר משתפר לאיטו (אם לא מחשיבים את השרב של אתמול). הימים נסבלים, השמש קופחת פחות, ובערבים כבר כמעט נעים. אמנם מחשיך מוקדם יותר, אבל עדיין בשעה סבירה. שעון החורף, שיגיע בערב יום כיפור, ישנה את המצב, ולא לטובה, אבל עד אז יש עוד קצת זמן.

שנית, תחושת הבדידות והדכדוך פגה. החיים הפכו דינמיים עד עמוסים. ארוע רודף ארוע, תובנה רודפת תובנה, ואם כל תובנה שכזו, החששות והחרדה פוחתים. דידי, שיהיה בריא, והפסיכולוגית שלי, מי יתן ותזכה לחיי נצח, עוזרים לי להמשיך ולהתקדם כל הזמן. להרחיב את המודעות, לחדד את תפיסת המציאות ולהקטין את שטחם של הבליינד ספוטס שלי. כך למשל גיליתי שהעובדה שאני מאוימת מחלחול של מיניות ליחסים אפלטוניים (רואה צל הרים כזין, היטיב להגדיר זאת דידי, אם כי לא בעידון יתר), יוצרת להכעיס מצב אבסורדי שבו אני עצמי גורמת למין להיות נוכח-נפקד ברקע כל הזמן בלי כוונה ולא במודע. דידי ניתח איתי ארועים ושיחות ועזר לי להבין איך בדיוק זה קורה ולזהות את הרגעים שבהם אני חושבת שאני עושה או אומרת א' אבל למעשה עושה או אומרת ב' (או ז'?). כשמבינים את המנגנון, או אז אפשר להתחיל לשנות את המצב. 

למרות שאנחנו לפני ראש השנה, ההרגשה היא דווקא של ימי טרום הפסח: עושים סדר יסודי, מאווררים את הפינות החשוכות, מנערים את קורי העכביש מהשלדים בארון, ולמרות שלא כולם מסכימים להתפנות מהארון הנוח ומחיי, חלקם מוכנים להיפרד.

בשבועיים האחרונים קרה כל כך הרבה: ניהלתי את אם כל המריבות עם אמא שלי ואחותי בלי להרים את הקול ולו לשניה, התפייסתי איתן (ליתר דיוק הן איתי, לפחות על פני השטח), פגשתי חברים וותיקים יותר ופחות (כך לפחות אני מקווה), קראתי לא מעט (פרסי ג'קסון הרביעי שולתתת!!!1), חזרתי להאזין למוזיקה, ולשם שינוי לא רק ל-Doves, והערב אני הולכת עם ניר, חבר וותיק ויקר, להצגה לראשונה מזה למעלה משנה.    

עננים קטנות ממשיכות להעיב על שלוותי ואושרי, ואני חושדת שתמיד יהא זה כך. אבל בסך הכל ספטמבר מתנהג יפה עד עכשיו, ונקווה שימשיך ככה לפחות ב-17 הימים הקרובים. אחר כך הוא יכול להתפרע חופשי. עליי.

תקופת טרום יום ההולדת

בחודש הבא יש לי יום הולדת.

שמתי לב שמדי שנה, התקופה הזו שלפני יום ההולדת היא תקופה עצובה, מדכדכת, בודדה מאד. ביום ההולדת זה משתחרר ומתחלף בתחושה של הפי הפי ג'וי ג'וי. אני מרגישה שלא רק האנשים שסביבי אוהבים אותי אלא שהיקום כולו נוטה לי חסד. למרות שאני כבר לא בגן, גם לא בבית הספר, אלוהים מרשה לעצמה לרחם קצת גם עליי. ותשקוט הארץ לארבעים שנה. או חודש, גם טוב.

יולי היה חודש טוב. רגוע. העבודה היתה סבבה, החיים האישיים היו סבבה, פגשתי ארבעה חברים וחברות שמתגוררים בניכר והגיעו לביקור מולדת, שיעורי היוגה שבו לחיי ואיתם שיווי המשקל. הרגשתי כמו זהבה במיטה של הדובון אחרי שאכלה לו את הדיסה. לא גדול מדי ולא קטן מדי, לא רך מדי ולא קשה מדי. הייתי חתול בית שמנמן ושבע שרובץ על המרבד (לבד, רק לבד!) בשביעות רצון ומגרגר.

אוגוסט זה כבר סיפור אחר. סופת חול הגיעה, ניערה את המרבד, זרתה חול בעיניי החתול והבריחה אותו ביללות, סומא ונרגן, על צמרת עץ גבוה, שם הוא תקוע בלי יכולת לרדת. פתאום מחלחלים לחץ ומתח לעבודה ברמה האישית והבין אישית, לראשונה מאז שהתחלתי לעבוד שם. סופי השבוע, במקום שיוקדשו למנוחה, למפגשים מענגים עם חברים ולזמן איכות עם דידי, הפכו ליומיים מכווצים וקשים, שהעונג בהם מועט. חצי מהחודש הזה אני רבע חולה. בחילות, כאב ראש, עייפות. דווקא השינה היתה בסדר, עד הלילה האחרון, שבו התקשיתי להירדם, הקצתי מוקדם, ומכסחת דשא הכשילה את ניסיונותיי לחזור לישון. היא עדיין נוהמת לה 4 שעות מאוחר יותר, הבת זונה והמנ-מניאק שמתפעל אותה.

נותר רק לחכות שהחודש החם והמאוס הזה ייגמר ושיתחיל ספטמבר מלא החגים והתקווה, ספטמבר שבו הלילות בכנען יפים יותר, קרירים יותר, והימים כלל אינם נוראים. לפחות לא עבור מי שנולד בו. ילידי אוקטובר, אני בטוחה, מרגישים אחרת לגמרי.

פוסט-טורקיה

שלשום שבנו מחופשה בטורקיה. שהינו במלון פורטובלו באנטליה, שהוא לא קלאב באופן רשמי, אבל בפועל הוא כן. מלון חדיש (בן 7), מקצועי, מתנהל כמו מכונה משומנת היטב.

טורקיה. פעם ראשונה שלי בטורקיה. ארץ מעניינת, ארץ של ניגודים. הבעיה העיקרית שלי היתה אותה בעיה שהיתה לי בבודפשט: האנגלית של המקומיים בסיסית ביותר, מה שמרדד את התקשורת למינימום. כשאני שוהה בחו"ל, מרכיב גדול בהנאה שלי הוא התקשורת עם האנשים הסובבים אותי, והעדרה פוגם בהנאתי קשות.

קלאב. דמיינתי אלפי נופשים מצטופפים ורועשים, ממלאים את הבריכה, יוצרים תור לג'קוזי, משחיתים כל חלקה טובה. בפועל, לא הרגשתי צפוף ורוב הזמן היה שקט מופתי. רוב הנופשים היו ממזרח אירופה, עם קצת תיבול מזרח רחוק. שמעתי גם קצת הולנדית, אבל מעט מאד אנגלית. בלטה קבוצה של כמה משפחות שנראו אוריינטליות אך דיברו רוסית. רוסינים, קרא להם דידי. לא היתה תקשורת בין הקיטנים, פרט לבקשות מאפרה או מצת במרפסת. האווירה בקלאב היתה אדיבה ומנומסת, אבל לא חברותית.    

הכל כלול. Never again. היצע של שלוש ארוחות ביום, חטיפים השכם וערב, גלידות פה וופלים שם, ושתייה 24/7. שלושה ימים נלחמו היצר והמצפון וביום הרביעי החלטתי שקשה לי מדי המלחמה הזו ונתתי ליצר לנצח. האוכל היה מגוון, טעים להפליא, ואני מקווה שאני לא משלה את עצמי כשאני מכריזה עליו גם כבריא. אכלתי יותר תרד וכרוב נבטים בחמשת הימים האלה מאשר בחמש השנים האחרונות. אלא מאי, הקינוחים. לפחות 20 קינוחים שונים בכל ארוחת צהרים וערב, ולרוב לא הצלחתי להסתפק באחד. מאחר שקלאב הוא גם ככה מקום שמעמת את באיו באכזריות עם דימוי הגוף שלהם, נושא האוכל הפך כאוב אף יותר. תכננתי לפקוד את חדר הכושר מדי יום ולשחות בבריכה המקורה. אבל אחרי שביום הראשון לא שרדתי 3 דקות על הסטפר ומאחר שהבריכה לא היתה מחוממת, הוצאת האנרגיה שלי הצטמצמה לעליה וירידה במדרגות במקום נסיעות במעלית. ודידי אומר: "לרדת במשקל תמיד אפשר, אבל אוכל באיכות כזו ועם מבחר כזה יש לך רק עכשיו". 

הטוב. כל ערב, אחרי ארוחת הערב, יצאנו למרפסת. דידי עישן וצפינו בילדים שהתקבצו על המדשאה. רצינו לצלם, אבל חששנו שההורים לא יראו זאת בעין יפה, וגם המצלמה היתה נטולת זום והילדים נראן זעירים עד גיחוך בתמונות המעטות שכן צילמנו. מה לא היה שם, עולם ומלואו. שתי חברות רוסיניות כבנות שבע, שהיו שקועות זו בזו ודיגמנו אידיליה של BFF עד הערב האחרון, בו התגלעו בקיעים ביחסיהן. היה מרתק לראות איך זו שנראתה כדומיננטית יותר מהשתיים בעצם היתה תלויה לחלוטין בחברתה, וכשזו האחרונה תקשרה יותר מדי עם ילדים אחרים, סובבה אותה אליה באלימות בזעם נעלב. היה גם קטע של ברוגז קטן, בו האחת ישבה עם כדור מתחת לדקל ננסי ונראתה עגמומית, והשניה, אחרי מספר רגעים, באה והתישבה ליד דקל ננסי סמוך. שתיהן בהו ישר קדימה, לא הביטו זו בזו ולא דיברו. רק פלישתה של ילדה שלישית שבאה לחזר אחר הילדה עם הכדור גרמה להן להתלכד שוב. היה גם ילד קטן, בן חמש אולי, עם עגיל באוזן ואקדח מים אימתני, שרצונו לתקשר עם האחרים היה גדול בדיוק כמו החשש שלו מהם והמחסור שלו בכישורים חברתיים. בכל פעם שמישהו פנה אליו, הוא הקדיר את פרצופו ונסוג, ובכל פעם שמישהו וויתר על הניסיון לתקשר איתו וחזר לחבורה, הוא התקרב לחבורה, סובב אותה כלווין. שבר את לבי לראות אותו כך כל הערב, רוצה ולא מסוגל. ייחלתי שאיזה מבוגר יבוא ויתווך בינו לבין האחרים, אבל זה לא קרה. לעומת זאת, ילדה קטנה אפילו יותר, אולי בת 3, הראתה סימנים דומים, אבל זכתה להצלחה כשאביה של אחת הילדות איתן ניהלה את מחול הרוצה-אבל-אוטיסטית שלה נכנס לתמונה ותיווך ביניהן. למחרת בערב, ראיתי אותה מיישמת את כישוריה החברתיים החדשים (אם כי העדיין מוגבלים) על ילד אחר, קטן יותר, בהצלחה. גילינו שכמה שילד או ילדה לא ייראו פעוטים, תמיד יש בסביבה ילד קטן יותר, נמוך יותר. כאלה שעדיין לא יציבים על הרגליים ולמדו ללכת לפני שבוע גג. חמודים.

הרע. ביום השני קבעתי תור למסאז'. היה מלחיץ, מאיים, לא כיף וטראומטי, בעיקר בגלל חוסר הבנה לגבי קוד הלבוש בזמן המסאז' ובעיות השפה שהחריפו אותו. התחושה שהגוף שלי ברשותי, שמאד חשובה לי, חמקה לרגעים, והחרדה הציפה אותי בגלים.        

המעניין. ישנתי לא רע. נרדמתי בלי בעיה גם בלילות וגם במהלך הימים, בבוקר המאוחר או אחר הצהריים.  אמנם התעוררתי כל לילה מרעש המזגן או המכוניות שנסעו על הכביש שהפריד בין המלון לחוף, מה שאומר שהשינה שלי קלה ושאני מתקשה להישאר ישנה יותר מ-6 שעות רצופות, אבל לרוב הצלחתי לחזור לישון, וכל החרדה שאופפת את נושא השינה בשנתיים האחרונות נרגעה למדי. עכשיו אני מנסה ליישם גם בבית.

מסקנות. בפעם הבאה רק ארץ דוברת אנגלית, או לפחות מדינה כמו הולנד או דנמרק, שהאנגלית של המקומיים בה טובה. הלאה הקלאב, על בריכותיו ובגדי הים המתחייבים מהן ועל ארוחותיו הדשנות. לשנה הבאה באמסטרדם (או ברצלונה, או מלטה) הבנויה.       

 

הידרומניה, אישה, התנור שהכזיב, עבודה וילדימים

נתחיל בהמלצה חמה על הספר הידרומניה של אסף גברון. הבנתי שהוא לא מגדיר את הספר שלו כמשתייך לסוגת המדע הבדיוני, אבל לטעמי הוא לא רק ספר מד"ב, הוא אפילו סייבר פאנק: ישראל בעתיד הלא כל כך רחוק, שכונות תת ימיות, רובוטים ביתיים, שתלים תת עוריים ומצלמות מעקב. במרכז הספר אישה אחת, מיה, והרקע הוא מצוקת מים חריפה והקונפליקט הישראלי-פלשתיני (שניהם לא מד"ב בכלל, למרבה הצער). השפה של גברון עשירה וקולחת, התיאורים שלו מרתקים, העלילה זורמת והדבר היחיד שפגם בחוויית הקריאה המהנה הוא שמדי פעם, התפלקה לו בתיאור הגיבורה ומה שעובר לה בראש נקודת מבט גברית שגרמה לי לתחושה של "נווווו, מאיפה הוא הביא את זה עכשיו?". אבל בקטנה.

***

הדמות שאני מגלמת בקמפיין משחק התפקידים הנוכחי שלי היא אישה בת 41. למעשה היא ניצולת שואה פולניה בת 81, אבל לפני שנה, בעקבות אירוע על טבעי כלשהו, היא הפכה להיות בת 40. מאחר שאני בת 38, אני מרגישה מאד קרובה אליה בגיל. הדמויות הקודמות ששיחקתי עם הקבוצה הזו היו בנות 18 ו-24. הדמות בת ה-24 נתפסה לעיתים כנערה ע"י חלק מהשחקנים האחרים, וכל הזמן תיקנתי אותם שהיא אישה צעירה, ואולי אפילו לא כ"כ צעירה במונחים של התקופה שבה המשחק התנהל (ימי הביניים).

השחקנים האחרים כל הזמן מתייחסים לדמות הנוכחית שלי כאל בחורה. אני כל הזמן מתקנת אותם: היא אישה, היא לא בחורה. הם בשלהם ואני בשלי. במפגש האחרון העליתי את הנושא לדיון. אמרתי בצחוק שהדמות הבאה שלי תהיה בת 179, ואולי אז אזכה להיקרא אישה. "לא, אנחנו פשוט נקרא לה זקנה", אמר המנחה. וזה חידד אצלי את ההרגשה שקשה לגברים עם המילה אישה, שזו מילה טעונה. נערה, בחורה, זקנה – ומה באמצע? "בחורה בת 40" – רק לי זה צורם? מה רע באישה בת 38, סליחה, 41?

***

אני לוקחת את דבריי בחזרה לגבי רכישת השנה שלי, תנור החימום ב-89 ₪ מהסופר. התנור של דידי שבק חיים ובשלי רק ספירלה אחת פועלת. וזה אחרי פחות מחודשיים של שימוש.

***

חוץ מזה החלפתי מקום עבודה אחד בשניים אחרים. אני עובדת קשה, מאד קשה, ממש קשה – זו הסיבה שאני ממעטת לכתוב לאחרונה – אבל נהנית כמעט מכל רגע. אחת מהעבודות החדשות היא עם ילדים בני 14-15, והסיפוק שהיא גורמת לי מנצנץ בעיניי ומפיח סומק בלחיי. כמה שמסובך לי לתקשר עם מבוגרים, ככה פשוט לי עם ילדים. כל מה שהם זקוקים לו הם חיזוקים חיוביים, גבולות, תשומת לב וכבוד, ורוב הזמן הם מספיק מקסימים כדי שיהיה הכי טבעי לתת להם את זה. והם נותנים בחזרה פי אלף, בהערכה זהירה.

***

ונסיים עם האחיינים הפרטיים שלי. אמיר העיר לי בשבת שפעם הייתי כותבת עליו בבלוג. צודק לגמרי, הילד. מזמן לא אזכרתי אותו פה. הוא ביקש שנקרא יחד את "והילד הזה הוא אני". אני הקראתי את הרוב, והוא את שורת הסיום של כל עמוד. והוא עשה את זה בכזה כשרון משחק, הומור, אינטליגנציה ורהיטות שמיד אמרתי לו שהוא חייב ללכת לחוג דרמה. עופר שכטר, מאחוריך (מאחורי כל בלונדיני קטן עומד בלונדיני עוד יותר קטן?). עידו הכין אורז עם המורה הפרטית שלו להוראה מתקנת. היה טעים ולקחתי את מה שנשאר הביתה. בגיל 9 וחצי, יש לילד כישורים קולינריים מפותחים יותר ממה שכנראה אי פעם יהיו לי. הולך ופוחת הדור? לא אצלנו במשפחה.

על OM, ספריות והחיים

ביום שישי הלכתי עם אודיה לאכול. דרכה אני מגיעה לכל מיני מקומות עלומים בשרון. חלקם נחמדים, חלקם סתמיים. הפעם הצליח לנו. למסעדה קוראים OM, היא נמצאת בהוד השרון, והאוכל שם מצוין. כמו בהרבה מקומות לא צמחוניים, יש בתפריט שתי מנות צמחוניות עיקריות: פסטה וניוקי. אלא שב-OM מנת הפסטה היתה טעימה, שונה, מרעננת ומושקעת, ממש לא הפסטה הסתמית והעייפה שטעמתי בעשרות מסעדות אחרות. הסלט שקדם לפסטה היה טעים באופן כמעט אלים (עלים?). שני הקינוחים שהזמנו היו מצויינים. שאפו.

***

ביום חמישי אחה"צ, אחרי טיפול פנים בגבעתיים, החלטתי ללכת לספריה. היא נסגרה לשיפוצים בספטמבר. אמרו שלחודשיים. חלפו חודשיים. הגעתי, והיא עדיין סגורה. לפחות לעוד חודש. הצצתי פנימה ושמחתי לראות שהחדר הגדול והמדכא עם ארונות הספרים מימי תרפפ"ו כבר נראה הרבה יותר טוב. לקחתי את רשימת הכתובות של הספריות האחרות בעיר, ישבתי באוטו עם מפת רחובות, ובחרתי את הספריה הקרובה ביותר. ברחוב רמז, ליד גן אלקס, למי שמכיר. ספריה קטנטונת כזאת של מתנ"ס, חמודה וחמימה, עם ספרנית ידידותית ותחושת ילדות ובית ונעלי בית ותנור ספירלה. שני הספרים של ניקול קראוס היו מושאלים, אז לקחתי את התמימים של קובן ומותחן בריטי שנראה מסקרן וחזרתי הביתה, מאושרת עד הגג.

סיימתי את שני הספרים במהלך סוף השבוע, פלוס את הספר "סופו של מיסטר Y". לא זוכרת מתי קראתי כ"כ הרבה בשנה האחרונה. העובדה שחזרתי מאודיה חולה ושנשארתי במיטה משישי אחה"צ עד שני בבוקר גם תרמה לעניין. קובן טוב מאד, המותחן הבריטי מאכזב (פשוט עד מוות של פיטר ג'יימס), סופו של מיסטר Y הוא כמו הסרט השני בטרילוגיית המטריקס. לפרקים מלהיב ומרתק, לפרקים מתפלסף על כלום, ארגו, ויז א וי וכן הלאה.

***

החיים בסדר. מאד חיים. מאד דינמיים. דברים קורים, הדם זורם בעורקים, מיילים נכנסים, טלפונים מצלצלים, קמפיינים מתרסקים, חדשים מתהווים, טורים נכתבים, פוסטים נהגים אבל לא תמיד מגיעים לשלב המימוש, הזמנות מתקבלות, סופי שבוע נגמרים חיש מהר, ואני בתווך. לא רע. הרבה זמן לא הרגשתי שמשעמם לי ושהחיים שלי בהולד. ממש לא מתגעגעת להרגשה הזו. היא ליוותה אותי במשך כמה שנים טובות. לא היה כיף.  

הפסיכולוגית שלי, כפרה עליה, כנראה עושה משהו נכון.   

    

אוטו-מתי

נתחיל מהסוף, ולו רק כדי שלא תישבר רוחכם במהלך הקריאה: בסוף מכרתי את האוטו.

האוטו הוא דייהו רייסר מודל 95 שאיתי כבר עשר שנים. קניתי אותו כשהיה בן 3, כמעט חדש. במהלך השנים הוא הזדקן, כמו כולנו, אבל נותר רכב אמין וזול, בדיוק מה שאני צריכה.

אחת הסיבות שלא הזדרזתי להחליף אתו, לצד הסיבה הכלכלית, היא שהניסיון המוטורי שלי הוא מעט טראומטי. את הרכב הראשון שלי, פורד פיאסטה מודל 87, קניתי ב-1997. היא עשתה בעיות מפה ועד להודעה חדשה, ואחרי שנה מכרתי אותה בקצת יותר מחצי מהסכום ששילמתי עליה, כשחוויית המכירה הותירה אותי מעט מצולקת. אני לא מהמתמקחים הטובים ביותר בארץ, או באזור המרכז, או בדירה שאותה אני חולקת עם עוד אדם אחד. 

אבל לפני כחודשיים וחצי אחותי קיבלה רכב מהעבודה והציעה לי את רכבה, פיג'ו 306 מודל 2001. "אין לי כסף", שלפתי. "אמא תעזור לך", היא שלפה חזרה.

טוב, מה יכול להיות? נפרסם מודעה, נמכור את הרכב, יהיה בסדר. אני כבר לא אותה ילדה חסרת ניסיון שהייתי לפני 10 שנים. לפי לוי יצחק, המחירון של הדייהו שלי הוא 5,800 ש"ח. מחירונים אחרים עלו עד 8,000 ש"ח.     

פרסמתי מודעה וביקשתי 7,000 ש"ח. איש לא התקשר. הורדתי את המחיר ל-6,500 ש"ח. איש לא התקשר. בינתיים, הרכב של אחותי עבר לרשותי וכך נוכחתי בצדקת הפתגם מרבה נכסים מרבה דאגה. העברת בעלות, השגת תו חניה מהעיריה, ביטוח.

הורדתי את המחיר ל-6,000 ש"ח. התקשרו. באו לראות את האוטו, והציעו לי 25% אחוז פחות ממה שביקשתי, כי יש לאוטו טסט עוד מעט וכי צריך להעביר אותו טיפול לפני הטסט.

סירבתי. למתקשרים הבאים ששאלו עד כמה המחיר גמיש אמרתי במפורש: יש מה לדבר, אבל בטווח של כמה מאות שקלים, לא מעבר לזה. אם אתם מתכוונים להציע לי פחות מ-5,000, חבל על הזמן של שנינו ואין טעם שניפגש. עוד לפני שסיימתי את המשפט, אמר לי מישהו, "טוב, 4,000 ש"ח ואני לוקח את האוטו". מישהו אחר אמר "ברור, ברור", קבע איתי, איחר בשעה וחצי שבמהלכה כיוונתי אותו – הוא כבר היה ברחוב ביאליק בר"ג ואז איכשהו הגיע לרחוב פנקס בת"א – ואז הציע לי 4,000 ש"ח כי יש לאוטו טסט עוד מעט וכי צריך לצבוע אותו בגלל כתמי החלודה על הגג. "אמרתי לך בטלפון", אמרתי לו שוב, "ידעת שיש לו טסט ביולי וראית את התמונות שלו במודעה ואמרתי לך במפורש שאני לא מוכרת בפחות מחמש".      

ובינתיים, שני הרכבים שלי חונים ברחוב, וכמעט מדי יום אני מגלה על אחד מהם דפיקה או שריטה. או שגרים ברחוב שלי כמה נהגים גרועים במיוחד, או שסתם אתרע מזלי. 

קצת לפני שהגיע מועד הטסט של הדייהו, קיבלתי את רשיון הרכב בדואר (897 ש"ח) ובו כתוב שהרכב מעוקל. וואלה, איזה מזל שלא הצלחתי להגיע לעמק השווה עם אף אחד עד עכשיו. היתה יכולה להיות פדיחה נוראית במעמד העברת הבעלות.

ביררתי על מה ולמה. ילדים, אל תחתמו ערבות לאף אחד אף פעם. הוסר העיקול.

העברתי את הדייהו טסט.

נסעתי עם הפיג'ו לירושלים. בקסטל האוטו לא סחב. הגעתי לירושלים, עסקתי שם בענייניי. כששבתי לאוטו, הגלגל הקדמי השמאלי היה מרוקן לחלוטין. הבחורים החסונים שאיתי טיפלו בהחלפתו, ונישא על כנפי תפילות ועם צמיג חלופי, ירד האוטו חזרה לשפלת המרכז בקלילות וללא תקלות נוספות.  

שבוע לאחר מועד הטסט של הדייהו, הגיע מועד הטסט של הפיג'ו (1,010 ש"ח). העברתי גם אותו טסט. החלפתי את הצמיג הרזרבי (265 ש"ח).

בשלב הזה, ההוצאות שלי על אחזקת שני כלי הרכב הסתכמו ביותר מ-3,000 ש"ח, חצי יום חופש מהעבודה, ואובדן מוחלט של בקרי ימי השישי שלי שהוקדשו לפגישות עם קונים פוטנציאליים, ביקורים במוסך, שטיפה של הרכב וכולי.    

ואז התגלתה נזילה מסתורית מהדייהו. בדקתי מים – תקין. שמן – תקין. שמן הגה – תקין. אבל שלולית נקוותה מתחתיו וגדלה בכל יום. המוסכניק שלי, שראה אותי כמעט מדי שבוע, אמר שאין טעם להתעסק עם זה והמליץ לי להוריד מהמחיר למי שישים לב לנזילה. 

האירוניה היא שבגלל מצוקת חנייה באיזור הבורסה, אני נוסעת לעבודה באוטובוס. אני נוהגת ברכב פעם פעמיים בשבוע, בשישבת. מדי פעם הנעתי ושינעתי אוטו אחר, סתם שיזוז קצת. לזכור איפה כל אחד חונה גם לא היה פשוט.   

בסוף השבוע שעבר קיבלתי כמה שיחות בקשר לדייהו. בשבת בערב שטפתי את האוטו. הלכתי לישון. בחצות וחצי הטלפון צלצל. התעוררתי. זה היה אחד מהמתעניינים ששוחח איתי יום ויומיים קודם. הוא התנצל, אמר שלא שם לב לשעה.

חזרתי לישון עם חצי כדור שינה ונרדמתי אחרי נצח ומחצה.

ביום ראשון נסעתי עם האוטו לעבודה. חניתי בחניון. ב-11 הגיע הקונה (לא מצלצל הלילה, תודה לאל). ב-12:30 האוטו כבר היה שלו תמורת 4,500 ש"ח ואני שבתי לעבודה, בה נשארתי עד 20:00 כדי להשלים את השעות החסרות. ביום שני העברתי לאחותי את הכסף וביטלתי את הביטוח ואת הסלופארק.

חוויה מתקנת להחלפת הרכב לפני עשור לא היתה פה, זה בטוח. קשיים, חוסר מזל ועכבות שונות – מפה ועד להודעה חדשה.

כמה חיכיתי בחודשיים האלה להיות אחרי, לכתוב את הפוסט הזה. לא להאמין שזה סוף סוף קרה. טפו טפו טפו, עד הפעם הבאה. 

 

חולון-רמת-גן-בני-ברק

הדירה שאנחנו מתגוררים בה נמצאת מול השלישות ברמת גן. טכנית, היא נמצאת בבני ברק. אנחנו ממש על הגבול. אם נפנה ימינה, רמת גן. שמאלה (לא בשבתות ובחגים), בני ברק. יש יתרונות לזו ולזו. עיריית בני ברק מעניקה תו חניה לתושביה, וכך אני יכולה לחנות ללא חשש דו"ח ברחובות בני ברק וליד הבית. אבל בבואי לעשות מנוי שנתי לספריה, נראה לי שעדיף בספריה רמת גנית. לא פחות מ-16 ספריות עירונית יש ברמת גן, והספריה המרכזית קרובה לדירתנו. וכך, אתמול, בפרץ אנרגיה, יצאתי לסידורים שכללו עשיית מנוי לספריה, תיקון/החלפת הצמיג הרזרבי ורכישת זוג משקפיים, הכל ברמת גן. 

חוויית הספריה, בה תליתי תקוות רבות, היתה שוק. הלם תרבות במובן השלילי של המילה. הספריה נמצאת בחיבת ציון 14, צמודה לתיאטרון רמת גן. חניה מצאתי אחרי כמה סיבובים, ואפילו מול הבנין. את הכניסה לבנין, לעומת זאת, לא מצאתי כל כך בקלות. הקפתי את הבנין, מטפסת ויורדת במדרגות – תוואי נוף אורבני נפוץ עד לזרא ברמת גן – ודלת כניסה אין. במר יאושי נכנסתי לתיאטרון בתקווה שיהיה שם מישהו לשאול, ומתברר שהכניסה לספריה היא משם. "שעה אני מחפשת את הכניסה לספריה", רפררתי לעצמי חרישית, "לא יכלו לשים שלט קטן על אחד הבניינים, הכניסה לספריה היא מהתיאטרון?". 

דלת הכניסה נראתה סגורה. ידעתי שהספריה פתוחה בימי שישי, ולכן ניגשתי אליה וניסיתי לדחוף אותה. וואלה, נפתחה. כנראה שפספסתי את השלט "זהירות נמר".

חלל הספריה כמעט גרם לי לעשות אחורה פנה. הספריה המרכזית בחולון שוכנת במדיטק, והיא לא פחות ממרהיבה. ערכתי בה סיורים לחברים מתפעלים. מרווחת, מעוצבת, ממוזגת וממוחשבת. אנשים מתנהגים בה למופת.

הספריה המרכזית ברמת גן, לעומתה, מדכאת עד עפר. אולם לא מאד גדול שלאורך קירותיו מדפי ספרים ישנים ממתכת אפורה. מדרגות יוצרות מעין מפלסים שגם בהם יש מדפי ספרים. חיכיתי בתור והבטתי סביב באכזבה, שהתחלפה באימה צרופה כשראיתי ג'וק גדול זוחל לאורך אחד המדפים. 

הספרנית הסבירה לי את שיטת התשלום. ניחא שבהיותי תושבת עיר אחרת, אני צריכה לשלם. אבל גם תושבי רמת גן צריכים לשלם. אין פיקדון כמו בחולון שמוחזר למנוי ביום מן הימים. יש דמי רישום ודמי קריאה. הספרנית היתה נחמדה, אבל התקשתה מאד לחבר 80 ו-80. 

היא הציעה לערוך לי סיור. אמרתי שאין צורך ושרק תראה לי היכן מדפי ה-fiction. 

"מדע בדיוני זה שם", נעניתי.

"לא science fiction, אמרתי, מחפשת את המילה העברית שחמקה ממוחי, fiction, סיפורת". 

"אה, נכון. fiction זה פנטזיה".

"לא", הייאוש שלי נהיה אפור כמו המדפים המכוערים. "fiction זה פשוט המילה העברית לסיפורת, לפרוזה, לספרים שהם לא ספרי עיון".

הראתה לי.

בשלב הזה כבר לא היו לי ציפיות, ולכן הופתעתי כשראיתי שבעצם המבחר גדול, שיש ספרים חדשים, ושספרים, גם אם הם שוכנים בתפאורה מדכאת, הם עדיין ספרים, כלומר תענוג גדול. בחרתי שני ספרים וחזרתי לתור.

אישה  מבוגרת ניגשה לאישה שלפניי ושאלה אותה אם היא אחרונה. אמרתי לה שאני אחרונה, אבל היא הפנתה אליי את גבה והלכה.

התור התקדם לאיטו. בניגוד לספריית המדיטק, אהובתי, בספריה המרכזית ברמת גן אין כרטיס מנוי. אין מספר מנוי שאפשר להגיד לספרנית כדי שתקיש אותו על המחשב. בעמוד הראשון של הספר יש כרטיס, אותו מחתימים בחותמת עם תאריך ההחזרה.   

בתור שלידי התווכח אברך עם הספרנית. "אבל אדוני, יש לך קנס. חלפו 222 יום מאז שאלת את הספר וההשאלה היא ל-30 יום בלבד".

"בסדר, אין לי בעיה לשלם את הקנס. אבל המנוי שלי עוד מעט נגמר ואני שוב אצטרך לשלם 150 ש"ח. למה שלא תתני לי לבטל את המנוי ולהתחיל מנוי חדש?". 

הסבירו לו. האמת, זה מסובך.

"בן אדם בסך הכל רוצה לקרוא ספרים", היתמם האיש שלא החזיר ספר למעלה משבעה חודשים. "אני לא מבין למה אתם מסבכים עניינים". 

שבה האישה המבוגרת, וניגשה לספרנית.

"סליחה", אמרתי לה. "הייתי לפניך".

"לא נכון! שאלתי אותה אם היא אחרונה והיא אמרה לי שכן", הביטה בי באיבה.

"לא, היא צודקת, היא היתה אחריי", אמרה האישה שלפניי.

"אז איך לא ראיתי אותה?"

בשלב הזה, פקעו מיתריי. אני שונאת שזה קורה לי. אני שונאת לכעוס ולהיות תוקפנית ומגעילה.

"אמרתי לך שאני אחריה, אבל לא הגבת", נבחתי עליה. הכי fight or flight.

אה, התוקף הפך לנתקף. באתי להתגונן ויצאתי מניאקית.

"אז לא שמעתי אותך. אני כבר לא שומעת כל כך טוב", התקפלה האישה, גורמת לי להרגיש כמו צאצא צמא דם של ג'ינג'יס חאן. חכמה על חלשים, הלקיתי את עצמי.

שאלתי את הספרים הארורים ויצאתי משם. מחושך לאור, משנות השבעים לשנות האלפיים.

מכונית חסמה את היציאה מהחנייה שלי. בתוך המכונית ישב איש.

נכנסתי למכונית וחיכיתי שיתקדם קצת, או יעשה רוורס, שייתן לי לצאת. ככה הוא יוכל להיכנס במקומי ולהפסיק להפריע לתנועה (הוא חסם נתיב).   

חיכיתי עוד קצת.

צפרתי.

נאדה.

יצאתי מהאוטו וניגשתי אליו. "אפשר לצאת?"

הנהון.

אחרי *זה*, הביקור אצל הצמיגאי היה משב רוח מרענן, וחנות האופטיקה, על יעילותה הקרירה, השירות המקצועי, האופטומטריסט הנחמד והמחיר השפוי החזירה לי את האמון בבני אדם בכלל וברמת גן בפרט.  

עד שישי הבא. כי ספר וחצי כבר סיימתי.               

שוטף/שגרה

החיים שלי מתאפיינים בתקופות של שגרה, תקיעות או שינויים. בד"כ השינויים הם מרחיקי לכת, רוחביים, הרבה בבת אחת. אח"כ יש רגיעה, שגרה, ופתאום השגרה הופכת לתקיעות, ואחרי הרבה זמן של פחד משינוי, תחושת חוסר יכולת וכוח לבצע אותו ואגירת כוחות, השינוי פורץ. שינויים, ברבים. וחוזר חלילה. 

תקיעות יכולה להימשך אצלי שנים. שנים של להיות במקום שלא טוב לי בו. שנים של דפוס שגורם לי סבל ואני לא מצליחה להיפטר ממנו.

אבל בשנה האחרונה, הכל יותר דינמי. עזבתי מקום עבודה אחרי 11 שנים(!), הייתי מובטלת (מבחירה) לראשונה בחיי (לא כולל תקופות של שהות ממושכת בחו"ל), ביליתי כמה חודשים קשים מאד בדיכאון (מה זה ביליתי, כמעט מתתי), חזרתי לעבוד, ואז, בתקופה של פחות מחודש עברתי דירה והחלפתי מקום עבודה, מחזרנו את המשכנתא (זה חת'כת פרויקט גוזל זמן ויקר, אבל משתלם אחושילינג), אני מחליפה אוטו (אחרי 10 שנים עם אותו רכב), וזה רק קצה הקרחון. רק מה שמבצבץ החוצה.

אחרי ששנים הייתי ישנה רע בלילה אם הייתי יודעת שלמחרת אני צריכה לקום בשעה כלשהי (אפילו מאוחרת), ואחרי תקופת המטוסים הזכורה לרע בה לא הצלחתי לישון בכלל לילות שלמים (והקשר בין שינה לדיכאון מוכח וידוע), תקופה שבה צרכתי כדורי שינה (לא מומלץ), אני סוף סוף ישנה עכשיו כמו בן אדם. העובדה שאני צריכה לקום ב-7 או 8 בבוקר לא מונעת ממני לישון היטב, לא גורמת לי להתעורר שש פעמים בלילה ולקום שעה לפני השעון המעורר או להתקשות להירדם. עדיין ישנם לילות בהם לוקח לי זמן ממושך להירדם, לפעמים שעה תמימה. יש עדיין לילות שבמהלכם אני מתעוררת פעם אחת (אבל מיד חוזרת לישון), לעיתים אני מתעוררת מוקדם מדי ללא סיבה ברורה ועייפה כל היום – אבל בגדול, עניין השינה במצב הטוב ביותר מזה שנים. 

גם שגרת הערות שלי כיום שונה מזו של לפני 4 חודשים מהקצה אל הקצה.

לפני 4 חודשים שעות העבודה שלי לא היו קבועות. הייתי עושה יוגה. גרתי בחולון. נסעתי מדי יום ברכב.

היום אני גרה בר"ג, קמה בשעה קבועה כל יום, עובדת בשעות קבועות, נוסעת באוטובוסים ומשתמשת ברכב בעיקר בסופי שבוע, לא עושה יוגה (אבל מקווה לחזור לזה בקרוב), ואתמול שבתי לשחק משחקי תפקידים אחרי הפסקה של כמעט שנה (האח!).

הדגש פה אינו על השאלה האם השגרה החדשה טובה יותר או פחות מקודמתה. הדגש הוא על כך שלא דבר אחד השתנה אלא מלאנתלפים דברים, כמעט בו זמנית, מה שיוצר תחושה של חיים אחרים, של תקופת חיים אחרת, של גלגול חדש.

נכון שהשינויים אלה די התישו אותי ושכרגע אני רוצה קצת שגרה לפני השינוי הבא. אבל מאידך, נחמד לי לגלות שאני לא מפחדת מהשינוי הבא, למעשה, רואה אותו כבר באופק. לא נראה לי שיחלפו עשר שנים לפני שאחליף עבודה, דירה או רכב שוב.      

גם לא נראה לי שהשינוי הבא יהיה מקבץ שינויים עצום שיקרו יחד כי הלבה שתססה שנים מתחת לפני השטח ומיררה את חיי תפרוץ לפתע. להיפך, נראה לי ששינוי אחד קטן כל פעם יספיק. למצוא סטודיו ליוגה במקום ושעות שנוחים לי, למשל.

האם החיים שלי מושלמים כרגע? לא. והם גם אף פעם לא יהיו מושלמים. יש סידורים בלתי נגמרים, יש טרדות קטנות, יש בעיות מהותיות יותר ופחות. אבל כשהחיים דינמיים (לא הקטיים!), כשהשינוי זורם בהם, קל לי יותר לקוות שהבעיות שיש כרגע ייפתרו בקרוב, לא עוד שנתיים, ושעם הבעיות שיגיעו אחר כך נתמודד. פרה פרה. מה שמזכיר לי – לפני 4 חודשים שקלתי 4-6 ק"ג פחות. דווקא פה הייתי שמחה לפחות שינויים וליותר יציבות. מה שמחזיר אותי, תרתי משמע, ליוגה.

חג שבועות שמח!