ארכיון קטגוריה: שירה/פרוזה

שוקו

שוקו

 

בר ואני יושבות במטבח ושותות שוקו. זו הפעם הראשונה שהכנתי שוקו לבד. סבתא לימדה אותי. היא לא רצתה אבל אני התעקשתי שאני כבר גדולה ויכולה. בהתחלה ביקשתי מאבא, אבל הוא אמר לי ללכת לישון. יעלי אמרה לו שהיא יכולה ללמד אותי. הוא הסתכל עליה במבט שאסור. אני שונאת אותה.

 

בר לא פגשה את אמא אף פעם. אמא הלכה לישון ולא קמה כשהייתי בגן חובה, ואת בר הכרתי בכיתה א'. לבר יש אמא ואבא. אבא שלה נחמד.

 

אבא לא אוהב שאני שואלת על אמא. "היא בגן עדן, אמרתי לך כבר מאה פעם", הוא אומר. גן עדן זה לא גן של ילדים, כמו גן נירה שהייתי בו כשהייתי קטנה. אבא אומר שזה בשמיים. אני לא חושבת שהוא צודק כי הסתכלתי בשמיים המון פעמים, עד שכאב לי הצוואר. יש שם עננים, מטוסים וציפורים. ושמש ביום, וירח וכוכבים בלילה.

 

סבתא אומרת שבגן עדן כולם שמחים. אפילו אמא. היא עם אלוהים ועם המלאכים. בגן עדן יש כמה אוכל שרוצים, ורק אנשים טובים מגיעים לשם. גן עדן זה לא כמו חיידרי. כשסבתא היתה ילדה, הנאצים הכריחו אותה לגור בחיידרי. נאצים זה כמו היוונים של חנוכה, והיטלר זה כמו אנטיוכוס. סבתא אומרת שלא, אבל היא זקנה ולפעמים מתבלבלת. היא לוקחת המון כדורים בהמון צבעים, ויש לה קופסה עם תאים לכל הכדורים. הכדורים של הלישון הם בצבע תכלת.

 

כשאמא הלכה לישון ולא קמה, היא לקחה לסבתא את כל הכדורים תכלת. אני שמחה שאמא מתה, כי כשהיא היתה חיה היא כל הזמן היתה עצובה. בהתחלה אחרי שהיא מתה גם אבא היה עצוב, אבל עכשיו יש לו את יעלי והוא שמח. יעלי שמחה כל הזמן. אמרתי לה פעם שאני רוצה להיות עם אמא שלי בגן עדן, ועם המלאכים ואלוהים והאוכל הטעים. בפעם הראשונה ראיתי אותה לא שמחה. "אבל את לא תתגעגעי אלינו?", היא שאלה. "קצת", אמרתי. זה לא באמת שקר. אני אתגעגע קצת לאבא ולסבתא, אבל ליעלי בכלל לא. אבל אז חשבתי על בר, וחשבתי שאליה אני באמת אתגעגע מאד, והתחלתי לבכות. יעלי ניסתה ללטף לי את הראש, אבל דחפתי אותה והלכתי לחדר שלי.

 

ואז הבנתי שיש פתרון. פתרון סוף, סופי סופני! אני אקח את בר איתי. בר תפגוש את אמא, וכולנו נהיה עם אלוהים והמלאכים בגן עדן. זה לא בשמיים. אף מטוס לא יעשה לנו רעש. כשהייתי אצל סבתא, ביקשתי ממנה שתלמד אותי להכין שוקו. בהתחלה סבתא לא רצתה, אבל התעקשתי. וכשהיא לא ראתה, לקחתי לה את כל הכדורים תכלת מהארון באמבטיה והחבאתי בכיס.
ועכשיו בר ואני יושבות במטבח ושותות שוקו. ואז נלך לישון ונקום בגן עדן, ואני ארוץ לאמא ואחבק אותה חזק חזק ואגיד לה שהיא יותר יפה מיעלי, וזה לא יהיה שקר כי אמא תחייך ותהיה שמחה. אמא תשאל "מי זו לידך, ילדה שלי?" והיא תכיר את בר ותאהב אותה, אבל אותי יותר. והיא תבקש סליחה שהיא עזבה אותי עם אבא וסבתא ולא לקחה אותי איתה לגן עדן.

 

אבל השוקו מר, ובר לא רוצה לשתות אותו. אני כועסת. "זה מעליב אותי, תשתי", אני מתחננת. בר לוקחת שלוק ופולטת אותו חזרה לכוס. "אל תכעסי עליי, בבקשה", היא אומרת בקול חנוק. אני לא אוהבת שאנשים עצובים. "זה בסדר", אני אומרת. "אני אתאמן עוד ובסוף אני אדע להכין שוקו טעים". אנחנו שופכות את השוקו, ומביטות בפסים החומים העבים ובחוטי התכלת הדקים מתערבלים לפני שהם נעלמים בכיור.

 

 

מודעות פרסומת

אשמה

כל יום אני מודדת, שוקלת
חולצת נעלים
עולה על המאזנים
מכניסה את הבטן
עוצרת את הנשימה
מחכה –
טחנות הצדק טוחנות לאט –
מסתכלת, לא רואה
עיוורת
ואז כף המאזנים נוטה
תמיד
לחובתי

ולפעמים

ולפעמים
אני שוכחת שאני כבר גדולה
ועצמאית
ואחראית
ולא צריכה אף אחד
ושהשתניתי והתבגרתי והתפתחתי
ושאני כבר יותר חזקה
ועמידה
ויציבה
ואז –
אני קטנה
ותלותית
ולא אכפת לי כלום
ואני צריכה
כל אחד
והכל אותו דבר כמו אז
בימים ההם
החשוכים.
זה לא הגיוני
זה לא עושה לי טוב
ואני יכולה לצאת מזה
ככה, בצ'יק
אבל רחמים הם כה בזויים
עד שהיחידה שאתן לה לחוש כך כלפיי
היא
אני.

Disillusionment

אני עייפה
אני מדממת
אני טרוטת עיניים
לבי השבור זך
והדמעות שוטפות את עיניי
והייסורים מזככים
אותי

הכל בזכותך
הכל בגללך
והכל עובר
לבא אחריך
ולא עליך

יגון
הוא רגש
אחר
מכל מה
שאי פעם הרגשת
דרגה אחת יותר
ממה שמוליד ציניות
דרגה אחת פחות
ממה שמקפד חיים
יגון
הוא רגש
דומה
לכל מה
שאי פעם הרגשתי
והאביר שלי
בן דמות היגון
על הסוס הלבן
משוטט לאורך שקיעה
בארץ אחרת
רחוקה

והוא לא אתה
אבל אתה קצת דומה
לו
לא רואים טוב
בשקיעה

Bauke

נזיר יפה מראה וטהור מבט
סגוף, לחייו שקועות
בינות (amidst) עיר תוססת
במטווחי זרוע
משתמר בבדידות איומה
והצללים ועימם הקור
מוקדם יותר מאי אן.
ציפור עזת גוונים
מרוטת כנף, שחוקת מקור
רפרפה בכנפיה
נחבטת כנגד החלון
לשעה קלה נכנסה פנימה
ועתה שוב
זכוכית ביניהם.
זה החורף האחרון
האביב האחרון
הקיץ האחרון
אח"כ יהפוך הוא
לזאב ערבה
והיא
תעוף לארצות החום.

נכתב ב-28/1/96, יום א', ברכבת מחרונינגן להרדרוויק.

שלגיה

שלגיה
שוכבת חיוורת
שערה החלק סרוק וגולש
תכול עיניה עצומות
אז אין לה אמא חורגת מרשעת
(אבל הרשע טמון באם
ולא בחריגות)
ואין גם שבעה גמדים
(אבל אלה דברים קטנים)
אבל היה תפוח מורעל
מהסוג שמבשיל ונרקב לאיטו במשך שנים
וישנו גם נסיך
שעוד לא יודע
(ואולי כבר כן)
שאחר את המועד
לו אני נסיך…
ונותרנו אנחנו
(בני אנוש ותמותה
כל נשקנו דמעות)
לספר את הסיפור
שברבות הימים
יהפוך לאגדה

שיר ישן

אני אוהבת אותָך

ואני אוהבת אותְךָ

ואני יודעת שגם אתם אוהבים אותי

אבל

אתה אוהב אותה

והיא אוהבת אותך

יותר

האהבה שלכם

סגרה את המשולש

שפעם היה

זווית

ואני – הקודקוד

עכשיו אתם הבסיס

שוכבים במאוזן

ואני

כרגיל

הראש.

 

נכתב באמצע 1995

מסיבת חג מולד

היא שמחה שהיא מכירה אותו כי דרכו הגיעה ההזמנה לארוחת חג המולד. בתקופה ההיא, היא כבר חיפשה סיבות למה היא שמחה שהיא מכירה אותו. כמו בהתחלה, כשעוד לא האמינה שזה באמת ילך ביניהם.

והיא עדיין שמחה בתחילת הערב, לפני שכל האנשים הזרים והמקסימים האלה הגיעו, בלוויית אנשים זרים מקסימים פחות, שרק הדגישו את חינם של הראשונים. לינדה, המארחת, ישבה ודיברה איתם והיתה מקסימה ומתוקה בלי להתאמץ. היא חשבה: או, תמיד ידע לגעת בכיף ביד חשופה ולא דרך צעיף, כמוני. וכשאני איתו יחד הצעיף לפעמים מוסט. איזה יופי!

היא חייכה לכל מי שחייך אליהם – בעצם, כולם חייכו והיו נחמדים אליהם. היא היתה שר החוץ וייצגה מדיניות חברותית. אחר כך היא אפילו יצאה לסיבוב ודיברה אנגלית וצחקה על אמת.

ואז באו עוד אנשים, וגם היא בהתחלה הרגישה קצת מזועזעת והרבה עליונה להם, אבל אחרי כמה דקות היא הפסיקה להרגיש ככה. אלה החברים של לינדה הרי. וחוץ מזה חלק מהם שבה את ליבה, את מבטה ואת חיוכה בלי קשר.

כשהוא והשניים הנוספים קמו להסתובב, היא נשארה לשבת, מרגישה, כמו תמיד כשנשארה לבד, קצת נבוכה, אבל עדיין אופטימית. ואח"כ, היא כבר קמה לחפש אותם, וכשחזרו לשבת, ישבה בקצה שקרוב לשאר. הם היו מובלעת של צחוק אווילי, של ירידות מתנשאות, של הכללות גזעניות שהם לא טרחו אפילו להסוות, שנאמרו בקול גדול ובצחוק בהמי. והם היו כ"כ זחוחים ומדושני עונג, דבר שתמיד תיעבה. הוא הפנה את תשומת ליבה לכל אותם פרטים קטנים שהיא ראתה כבר קודם ושמרה לעצמה. אמר את כל אותם דברים שמוטב להם שלא ייאמרו, אפילו אם הם נכונים לפעמים. הוא קרן אליה טוב לב וידענות, כמו ילד קטן שמסביר למבוגר. היא היתה חלק מהם, אין ברירה. היא החברה שלו, ולמרות שעכשיו כבר לא שמחה כמו קודם שהכירה אותו, ולמרות שהיתה מוכנה להחליף אותו ברבים מהאחרים, היא המשיכה לשבת לידו ולחייך לכולם. וכן, הם קלטו את הפתיחות שלה והגיבו יפה. הם הרי אנשים אחרים. הם לא חושבים שהם טובים יותר. הוא הפנה אליה לפעמים מבט, באי נוחות הולכת וגוברת, אך כשלא הגיבה שב לחברו הטוב ולבדיחות הנהדרות שלהם.

חיכו שעתיים לאוכל, וכשהגיע הסתערו, לא חסכו את ביקורתם גם ממנו, ואז בשל עבורם הזמן ללכת. הארוע נוצל עד תום: בלי אוכל זו הרי סתם מאורה באזור גרוע עם טיפוסים מפוקפקים. וזאת אפילו לא פתח תקווה! בסה"כ דרום ת"א.

הם הקימו אותה, מה שחייב אותו לפנות אליה, בנוקשות שהזכירה לה את התאפקותו העצומה מקודם שלא להתפרץ עליה – הוא רק הרכין את ראשו ונהם תשובה שלילית לשאלתה "אתה יודע מה זה…?". היא הרי הבטיחה לא לתקן אותו יותר לעולם, לא לפני אנשים וגם לא לבד. הוא לא אשם שהיא יודעת כ"כ הרבה מילים ארוכות. הוא הסתדר טוב מאד בלעדיהן – פחות טוב מאשר בלעדיה, אמנם – כמעט 22 שנה.

בדרך הביתה היא שתקה, וגם כשהגיעו לביתה והוא יצא ללוותה, לא התכונה לפתוח את פיה. אבל הוא הפתיע ושאל. והיא ענתה. והדפוס הרגיל חזר על עצמו. בסוף הוא אמר שלום כועס, היא כבר היתה במדרגות, ומה שהכי עצוב הוא שבמוחה תפסה מסיבת חג המולד הנפלאה יותר מקום מאשר הבעיות שלה איתו.

יום א', 23:40, 25/12/94.