אבי בן אבו

הטעם המוזיקלי שלי לא מאד מיינסטרימי. אין לי בעיה עם מיינסטרים, ואני נהנית ממוזיקת אמצע הדרך כל עוד היא איכותית. אבל מה שבאמת מרגש אותי, שנוגע בי במקום הכי עמוק וטהור, שמשרה עליי שלווה כשנפשי מסוכסכת ואקסטזה כשאני מרגישה יותר מתה מחיה, תמיד נחשב לאחר. אינדי, אלטרנטיב. במיוחד נכון הדבר לגבי רוק. רוב ז'אנרי הרוק מותירים אותי אדישה. שני יוצאי הדופן הם רוק אלטרנטיבי, בעיקר בריטי, והרוק המזרחי של שנות השבעים, שלטעמי הוא אולי הז'אנר האיכותי ביותר וללא ספק התת מוערך ביותר שנוצר אי פעם בארץ.

הרבה רוקרים מאגניבים תל אביביים ניסו לעשות רוק עם הפנים לחו"ל ויצא להם חיקוי שוק הכרמל. אצל הרבה מהם, הבעיה היתה יכולת קולית לא מספיק מפותחת, טכנית הם לא היו מספיק טובים, וודאי בהשוואה לזמרים מזרחיים קלאסיים. לא צריך להרחיק לכת להשוואה בין אביב גפן לזוהר ארגוב כדי להמחיש את הנקודה הזו. בעיה נוספת שהרוק הישראלי המיינסטרימי של שנות השמונים והתשעים סבל ממנה, לעניות דעתי הלא מלומדת, היא דלות הפקה וצליל.

 זו הסיבה שכשעמדתי על דעתי המוזיקלית, אי שם באמצע שנות השמונים, האזנתי כמעט אך ורק למוזיקה לועזית. בתנועת הנוער שבה הייתי חברה בתיכון, ראו את שבלול בלופ, ואריק ושלום היו אלילים. אני שמעתי את הסמית'ס, הקיור והפיקסיז. בגיל 18 גררו אותי לצמח לשמוע את שלום, אבל אני נדלקתי דווקא מההופעה של פורטיס. אז בערך התחלתי להקשיב גם לאלטרנטיבה ישראלית, ולהעריך מוזיקה שלא ניסתה להיות חיקוי של רוק אמריקאי והצליחה להיות רק צל חיוור שלו, אלא מוזיקה שכוחה היה במקוריות שלה, באותנטיות שלה, ולא במובן המתנשא של המילה.

מתישהו בין שנות השמונים לבין שנות התשעים גילתי את הרוק המזרחי של שנות השבעים, ונפלתי מהרגלים. היה שם כל מה שאהבתי במוזיקה ושום דבר ממה שהפריע לי: הזמרים ידעו לשיר באמת, הגיטרות החשמליות יללו רגש אמיתי, והרוק היה הרבה יותר רוקי בעיניי מרוק מיינסטרימי. החלק המזרחי הפך את המוזיקה לישראלית, לשלנו, למשהו אמיתי שלא נשמע כמו חיקוי זול. בדיוק כמו פורטיסחרוף/Foreign Affair בימיהם הטובים.

 ולכן המתמודד המועדף עליי לעת עתה בנבחרת כוכב נולד 8 הוא אבי בן אבו. השירה שלו היא לא רוק מזרחי פר סה. הוא לא מישל גוריאלשווילי מעונה 4. השירה שלו יותר עדכנית ופחות מחוספסת. אבל אופן השירה, הקול הצלול והחזק, הרגש הצרוף שם. אני לא חושבת ששמעתי את ביצוע של אריק איינשטיין להיא יושבה בחלון אפילו פעם אחת עד תומו. בכל פעם ששמעתי אותו ברדיו, השתעממתי והעברתי תחנה, או שהפסקתי להקשיב. השיר היפהפה הזה היה נותר אבוד עבורי אלמלא הביצוע של אבי בן אבו במחנה האימונים. הוא הצליח לצקת תוכן לכל מילה ולכל שורה, שזה ממש לא טריוויאלי כשלוקחים בחשבון את העובדה שכל כך לא אהבתי את שירת ביאליק בתיכון עד שדילגתי עליה בבחינת הבגרות בספרות. טכנית הוא מצוין, הוא מחובר רגשית לשיר גם מבחינה מוזיקלית, והעיבוד מוצלח מאד לטעמי.

שיהיה בהצלחה, אבי. אתה הדבר האמיתי.

וכל מי שמזועזע מזה שצמחונית כמוני שוחטת פרות קדושות ונוגסת בהן ליתאבון מוזמן להגיד לי את זה ביום רביעי בהופעה של הפיקסיז. רק אם אפשר, לא במהלך הופעת החימום של אדיטורז, כי לא יהיה עם מי לדבר. אני אקווה לכדי שלולית של עונג, ואלבש שוב צורת אנוש רק כיממה וחצי לאחר מכן. גררר.

מודעות פרסומת

גאונות צרופה

בשבת באו אחייני הפלא לביקור.

שיחקנו רוק בנד. עידו ניסה לנגן בתופים, וכמו רוב האנשים, התרסק. אחרי שניסה לשיר את Poker Face של ליידי גאגא (בביצוע אריק קרטמן! אבל עדיין חרא שיר לרוק בנד), הוא איבד עניין ונמלט לחדר העבודה שלי, לשחק במחשב.

אמיר ניסה לנגן בתופים, וכמו רוב האנשים, התרסק. אלא שבניגוד לרוב האנשים, הילד הגאון הזה, שעוד לא בן 11, מצא פתרון מקורי: ננגן יחד. הוא יאחז במקל אחד ויתופף על שלושה מארבעת התופים, ואני אוחז במקל השני, אתופף על התוף הרביעי ואלחץ על הדוושה.

זה עבד מצוין. ניגנו המון שירים, כשדידי על הגיטרה ואחותי שרה בביטחון הולך וגובר. אמיר הפגין חוש קצב מצוין, ובסוף גם ניגן לבדו שיר בתופים בהצלחה. אחר כך הוא עבר לגיטרה, ואני הצטערתי שלא צילמתי אותו. הוא נראה כל כך חמוד, עם הגיטרה, עומד בפישוק קל, הגיטרה חגורה למותניו, והוא מפיק ממנה יללות רוקיסטיות שהכי הפוכות ממראה המלאך הבלונדיני שלו. 

אירחתי לא מעט אנשים וניסיתי לגרום להם לחלוק את התלהבותי מהתופים. ועדיין, בחיים לא הייתי מעלה בדעתי את הרעיון המוצלח של אמיר, שהפך את חוויית התיפוף שלו מכישלון טראומתי (אני לא מגזימה! מבטי הבעתה של אחד מחברינו אחרי שהתרסק על התופים יכולים להשתלב בסרט על הלם קרב) לחוויית הצלחה כפולה שזיכתה אותו בשבחים גם על הצלחתו לנגן וגם על הרעיון שלו. 

וטוב מכל, ניגנו יחד. אמיר ואני היינו צמד חמד מרגע שעיניי שזפו אותו לראשונה, והוא בן כמה שעות. הוא תמיד העדיף אותי על פני כולם (חוץ מהוריו, כמובן), ואני תמיד העדפתי אותו על פני כולם (ועם דידי הסליחה). עם עידו, זה ככה עם אמא שלי, וגם אצלהם זה המצב מאז ומעולם. נעים לי לגלות בכל פעם מחדש שהקשר שלי ושל אמיר עדיין אמיץ, עדיין הדוק, למרות שהוא או טו טו בגיל ההתבגרות. מקסים בעיניי לגלות עד כמה הוא דומה לי באופי, בהעדפות, באופן החשיבה. אני מרגישה שבורכתי.

חג שמח!   

 

הטוב, הרע והמכוער – על מצב האישה ב-2010

הטוב

במוצ"ש נסענו לקניון גבעתיים לקנות מכשיר משולב – מדפסת, סורק ופקס – במקום המדפסת העתיקה שלנו שנפחה את נשמתה. המוכר באופיס דיפו, שלמרבה הצער איני זוכרת את שמו, היה מקסים. הוא דיבר אלי ואל דידי, פנה אלינו בלשון רבים, יצר קשר עין עם שנינו והיה אדיב, מקצועי, וסבלני. אמרתי לו בסוף "תודה רבה" כמה פעמים. מה שרציתי להגיד הוא "עזרת לנו מאד", רק שלא עלו לי המילים האלה בראש. 

הרע

מאופיס דיפו עלינו קומה לבאג. דידי השגיח על המדפסת בחוץ בזמן שנכנסתי לחנות. שני מוכרים עמדו מאחורי הדלפק. אמרתי "שלום, יש לכם רוק בנד 2 לאקס בוקס 360?". המוכר הצעיר יותר הסתכל עליי בשוק. כל כולו שידר לי "מה? את לא אמורה בכלל להיות פה. את מבוגרת מדי, יש לך כרומוזום X אחד יותר מדי ו-Y אחד פחות מדי, ואת משתמשת במילים רוק בנד 2 ואקס בוקס 360 במשפט". המוכר השני התרגש הרבה פחות. הוא הצביע על ערכה שהיתה מונחת מאחורי וכללה גם את כלי הנגינה. בשלב זה דידי החליט להתערב ונכנס לחנות. "אנחנו לא צריכים את הכלים, רק את המשחק עצמו", הוא אמר. המוכר הצעיר יותר שב לחיים. אלא שאני הפסקתי להיות קיימת מבחינתו. הוא פנה רק לדידי – בלשון זכר – הסתכל רק עליו ושוחח רק איתו. בשלב כלשהו הוא שאל את דידי, "בלה בלה בלה (לא זוכרת מה) אתה מחפש?". "זה אנחנו מחפשים, לא הוא מחפש", אמרתי לו.

כשיצאנו מהחנות, בלי המשחק, שמשום מה אנחנו לא מצליחים למצוא כבר כמעט שלושה חודשים, שאלתי את דידי אם הייתי תוקפנית מדי. הוא השיב בשלילה ואמר שהערתי, לא תקפתי, ושההערה שלי היתה בהחלט במקום לאור הנסיבות.   

המכוער

הישרדות, עונה 20. גיבורים נגד נבלים. בשבט הגיבורים חבר ג'יימס, בחור ענק – גבוה, רחב, שרירי באופן מופרז. האיש נראה כמו גיבור על, כמו אתלט אולימפי שמישהו עבד עליו בפוטושופ כדי שקיבורת הזרוע שלו תימדד במטרים ולא בסנטימטרים. נוכחות פיזית כזו מאיימת עליי ולא באה לי טוב. אין לי דבר נגד גברים שמתאמנים בחדר כושר, וודאי שלא נגד גוף מוצק ושרירי. אבל כשהאדם נראה כמו ג'יימס, יש בזה משהו הפגנתי. גם ככה גברים הם המין החזק, וההדגשה הזו נראית לי קשורה לתכונות מסוימות שאינן מתקשרות דווקא לרגישות או לגישה שוויונית לנשים. ואכן, כבר בפרק 2 התגלה ג"ימס כמיזוגן מהזן השפל ביותר: טיפש, גס רוח ומרושע. לפחות חלק מכך נראה לי שניתן לייחס ל-roid rage, כי במשימת החסינות, שבה השבט שלו הפסיד, הוא צעק כל הזמן על כולם בזעם בלתי נשלט. לאחר ההפסד, הוא החליט שצריך להדיח את סטפני כי היא לדעתו אחראית לכשלון השבט במשימות. "האישה היתה היחידה ששרדה מכל השבט שלה בעונה הראשונה שלה בהישרדות", היגג השרירן. "אז היא בטוח הסיבה לכך שאנחנו נכשלים שוב ושוב. אין סיבה אחרת". הכי חשיבה מאגית. במועצת השבט סטפני התעמתה איתו, והוא ירק לעברה את המשפט Shut your mouth לפחות פעמיים. שני חברים אחרים בשבט שלא האמינו למשמע אזניהם ניסו להעיר לו. זה היה יעיל בדיוק כמו לדפוק את הראש בקיר. ג'ף פרובסט כתב בבלוג שלו הוא מאד לא אהב את ההתנהלות של ג'יימס במועצת השבט.

באותו יום צפיתי גם בפרק מהעונה הקודמת של פרויקט מסלול האמריקאית. המשימה שנדרשו המעצבים לבצע היתה זוגית. אחד הזוגות היה מורכב מאישה ומגבר. הם לא ראו עין בעין והתווכחו. לא בטונים גבוהים, אבל התווכחו. "נהדר", אמרה האישה למצלמה בראיון, "עכשיו אני אהיה ידועה ככלבה".

עצוב בעיניי שב-2010, המצב הוא עדיין כזה. שאישה שמגלה אסרטיביות נחשבת כלבה בעוד שגבר שמתנהג בדיוק באותו אופן לא נחשב מניאק. שמוכר מוצרי חשמל ואלקטרוניקה שמתייחס בשוויוניות לזוג שעומד מולו הוא דוגמה יוצאת דופן שראויה לשבח. שגברים מנופחי שרירים משליטים את מרותם בכוח הזרוע המוטציונית שלהם, ולא רק על אי בודד בלב האוקיינוס השקט. גם פה, בארצנו הקטנטונת וגם בארה"ב האופנתית והכאילו נאורה.

במירוץ האחרון לנשיאות ארה"ב, כשעוד לא היה ברור אם הילרי קלינטון או ברק אובמה ייצגו את המפלגה הדמוקרטית, מאד שמחתי. מבחינתי זה היה win win situation. עיני לא צרה באובמה ואני חושבת שזה הישג מדהים שהוא נבחר. אבל נכון לעכשיו, נשים, שהן אפילו לא מיעוט, מפגרות בעיניי מאחורי שחורים והומואים מבחינת זכויות, קידום מעמדן ומידת השוויוניות שהן זוכות לה בחברה. ואני לפחות יכולה להתנחם בעובדה שמצבי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. ללסביות שחורות או ערביות אפילו את הנחמה הפורתא הזו אין.

ערב רוק בנד

לנפלאות הרוק בנד התוודעתי לפני קצת יותר משנה אצל חברים שהזמינו אותנו לנגן איתם. התופים היו פנויים כשהגעתי. התיישבתי עליהם, השיר שנבחר היה Today של הסמאשינג פמפקינז, וזהו. התמכרתי. באותו ערב לא ניסיתי את כוחי בנגינה בגיטרה. לא בא לי.

מאז יצא לי לשחק עוד פעמיים שלוש אצל חברים אלה ואחרים, ותו לא (שזה לא כמו ויהי מה). תמיד ניגנתי על התופים או שרתי, לא התקרבתי לגיטרה. אמרו לי שהתופים קשים יותר מהגיטרה, אז ממה אני בעצם מפחדת. לא יודעת. פשוט לא רציתי לפרוט עלי גיטרה. אפילו קראו לי בצחוק תמי סטיקס ניניו.

לפני חודשיים וחצי , לאחר תקופה לחוצה אך רווחית במיוחד בעבודה, אמרתי לדידי: רוצה רוק בנד. קנינו קונסולה (X box 360), קנינו סט כלים ואת המשחק, והתחלנו לנגן. דידי בגיטרה ואני בתופים. 

בדירה קטנה חשוכה מעט
לא רחוק מכאן בסימטה בצד
גר בחור אחד עם אישה אחת
חיים מכל הבא ליד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור

בלילות שישי במוצאי שבת
אוהבים הרבה מדברים מעט
מנגנים דואט ובבת אחת,
הצלילים עולים והלב נרעד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור 

בדיוק ככה: אוהבים הרבה, מדברים מעט, רק שהוא גיטרה ואני תופים. דווקא למדתי לנגן על כינור כילדה, ואחר כך גם על פסנתר, אבל מעולם לא נהניתי מלנגן על אמת, וודאי לא מלהתאמן כפי שאני נהנית מתיפוף ברוק בנד.

ביליתי כל רגע פנוי באימוני רוק בנד מהנים אם כי מפרכים לעיתים. סיימתי את כל 68 השירים באיזי, ואז באיזי ברמת 5 כוכבים. אח"כ סיימתי את כל השירים במדיום. בהארד אני תקועה, ויש לי עוד שישה שירים לסיים. באקספרט אני בפחות מחצי הדרך.

גיליתי שסף התסכול שלי עולה פלאים בכל הנוגע לרוק בנד. לא הצלחתי שיר? ננסה שוב. ושוב. ושוב. בלי להיכנס לדיכי, בלי שהדימוי העצמי שלי יירד. וגילינו שנינו, דידי ואני, שאין אפס. מתאמנים – משתפרים.  

אתמול עשינו ערב רוק בנד ראשון. הזמנו ארבעה אנשים, שתי שחקניות מנוסות ושניים לא. רותי הביאה איתה רוק בנד ביטלס וגיטרה נוספת, וגם את הדר. שני הלא מנוסים התגלו כהצלחות מוזיקליות מפתיעות. עמית, יימח שמו, גם שר מאד יפה וגם היטיב לנגן בכל הכלים, וזה חוץ מהעובדה שהוא ניחן ביכולות מילוליות מדהימות, שהוא מעצב גרפי מוכשר, כותב מדהים ומנחה משחקי תפקידים שחבל לכולנו על הזמן. מזלו שהוא חבר שלי ושאני אוהבת אותו. אחרת הייתי שונאת אותו. ניר התחבר לגיטרה משל הופרדו בלידתם, ואלמלא היתה זו גיטרת פלסטיק צעצועית בעליל, ניתן היה לחשוב שהוא בסיסט מימים ימימה, כולל שפת הגוף והכובע. הדר התגלתה כתאומתי האבודה, עם חיבתה לתופים ולהם בלבד. שתינו ניסינו את צעדינו הראשונים על הגיטרה והבס ושתינו התחברנו לבס ופחות, הרבה פחות, לגיטרה. היה ממש כיף, והצלחתי להדביק את שני החדשים בהתמכרות.

הגישה שלי לרוק בנד היא כמו הגישה שלי לרול פליי: לא באנו לקשקש, באנו לנגן. חיבוק בהתחלה, נשיקה בסוף, וכל המלל באמצע מוגבל לבחירת השיר הבא ולהחלטה מי ינגן במה עכשיו. מקסימום – בקשת עזרה בלהיכנס ולצאת מ-Lefty mode.

בשל הפרעות השינה החרדתיות שלי, התכוונתי שנסיים ב-23:00. ב-23:53 סגר דידי את הדלת מאחורי ארבעת המופלאים. בחצות ושלושים הלכתי לישון, מאושרת כדבעי ומבסוטה עד הגג. אז כן, היה לילה קצת קשה, אבל לא נורא, ובהחלט שווה את החוויה. 

קמתי בבוקר והתחלתי world tour בגיטרה. כן, כן, גיטרה. ניגנתי 13 שירים, על איזי בינתיים, והלכתי לאכול ארוחת בוקר של אלופים (שאריות פיצה מאתמול בערב). הנדריקס, מאחוריך.

יצתה העז מן הבית

לפני שנה וחצי בערך, שבקה הטלוויזיה בחדר השינה שלי חיים. 21 אינטש, CRT כרסתנית.

החלפנו אותה בדגם LCD דק גזרה, אך קצרה ידנו מלהוריד את הפגר הכבד שלוש קומות ברגל. היתה מונחת כאבן שאין לה הופכין בסלון, ועוררה את רוגזי מדי יום ביומו.

ביום שישי, הטלוויזיה בסלון, אויבתי משכבר הימים, הגדישה את הסאה ונכבתה כל רבע שעה, כשאני באמצע שיר ברוק בנד. מאז שהגיעה אל סלוננו, עוד כשגרנו בחולון, עשתה בעיות, וכאמור, מעולם לא שרתה החיבה בינינו. חשנו למחסני חשמל וקנינו טלוויזיה חדשה.

היום הגיעו המובילים עם הטלוויזיה החדשה ופינו את שתי הישנות. תפסנו שוונג וזרקנו גם את מערכת הסטריאו עתיקת היומין, על שני רמקוליה, נגן הקלטות הפעור שלה שלא נסגר כבר אי אלו שנים, ומגש הדיסקים המסתובב שלה שממאן להיפתח.

ועכשיו, נפתח הבית. יצתה ממנו העז, וכולו מרחבים פתוחים. לא להאמין עד כמה חשה אני שאיכות חיי הוטבה. דידי שמח על הטלוויזיה החדשה, ואני על ההתפטרות מההיא הישנה שהעיבה על שמי חיי שנה וחצי.

מעז יצא מתוק.

לעבודה ולמלאכה – פוסט המשך

בפוסט הזה התחלתי לכתוב על לימוד השפה האנגלית. הפוסט הזה ממשיך מהיכן שהקודם הסתיים, כלומר ברמת המילה.

אנשים רבים חושבים שידיעת אנגלית ושפות בכלל מתחילה ומסתיימת באוצר מילים: ככל שיודעים יותר מילים בשפה, כך שולטים בה טוב יותר. דעתי שונה. מנסיוני, תלמידים רבים לא מבינים הוראות או שאלות על קטע הבנת הנקרא למרות שהם מבינים כל מילה שמרכיבה את ההוראה או השאלה. המילים לא מתחברות להן יחד למשפט קוהרנטי. לעיתים האשם הוא בתרגום לא נכון של מילה בעלת מספר פירושים. המילה patient, למשל, יכולה להתפרש כפציינט או כסבלני. גם אם מכירים את שני הפירושים של המילה, כדי לבחור בפירוש המתאים צריך להבין את ההקשר של המשפט, או לשלוט בחלקי דיבר: פציינט הוא שם עצם בעוד שסבלני הוא שם תואר.      

במקרים אחרים, מה שגורם לאי הבנת ההוראות או השאלות הוא חוסר מודעות להבדלים בין התחביר בשפה האנגלית לתחביר העברי. שני הבדלים במיוחד תורמים לבלבול: סדר המילים במשפט, ופעלים מורכבים. בעברית, כאשר מתארים דבר כלשהו, נתחיל מהדבר עצמו ונמשיך בתיאורים שלו: ילד קטן, בלונדיני וחמוד (כל קשר לאחייניי מקרי, כמובן). באנגלית, נתחיל דווקא מהתיאורים, ורק אחריהם יופיע הדבר המתואר: a cute little blond boy. תלמידים נוטים לפרש את המשפט שקראו מילה-מילה, מתוך ההנחה השגויה שסדר המילים בשתי השפות זהה. לכן, כשהם מגיעים לרצף תיאורים כזה, הם הולכים לאיבוד.

ההבדל השני הוא קיומם של פעלים מורכבים באנגלית. פועל מורכב הוא צירוף של פועל ומילת יחס (כגון in, into, up, down, about, with). פעמים רבות, משמעות הצירוף שונה מהמשמעות של כל אחת מהמילים אשר מרכיבות אותו. כך, משמעות הפועל המורכב to break up אינה לשבור למעלה אלא להיפרד, משמעות הפועל to break into אינה לשבור לתוך אלא לפרוץ, ומשמעות הפועל to break out אינה לשבור החוצה כי אם להתפרץ. תלמיד שמתרגם משפט מאנגלית לעברית מילה אחר מילה, ייתקע כאשר ייתקל בפועל מורכב.

לאור זאת, לימוד נושאים תחביריים כגון חלקי דיבר, סדר המילים במשפט ופעלים מורכבים צריך להיות חלק מהוראת השפה האנגלית כבר מראשיתה. כנראה שלדעתי זו אין שותפים רבים, כי לפי מה שאני רואה בשטח, אצל ילדים ומבוגרים כאחד, הדברים הללו או שלא נלמדו או שלא נטמעו.

הדבר יוצר בעיה על גבי בעיה: תלמיד שלא מבין את השאלה, גם אם הוא חמוש במילון או במילונית שמפרשים לו כל מילה שמרכיבה אותה, מן הסתם לא יוכל לענות עליה נכון (או בכלל).

התחלתי את הפוסט ברמת המילה, אבל עד כה עברתי גם על רמת הצירוף (פעלים מורכבים) והמשפט. עכשיו הגיע תורו של הטקסט, מה שקוראין הבנת הנקרא. האסטרטגיה להתמודדות עם טקסט באנגלית משתנה לפי רמת הטקסט ולפי מטרת הקריאה – הבנת הטקסט או מענה על שאלות, כמו בבגרות למשל. ושוב, לצערי הרב, מעטים התלמידים שנתקלתי בהם שהגיעו אליי מצוידים באסטרטגיה המתאימה, או באיזושהי אסטרטגיה בכלל. רובם פשוט קוראים את הטקסט מראשיתו עד סופו, עוברים לשאלות, וכדי לענות עליהן, חוזרים לטקסט שוב. גם אם נתאמץ, אני לא חושבת שצליח למצוא דרך שמנצלת את הזמן באופן גרוע יותר ויעיל פחות. מה כן צריך לעשות? התשובה המלאה, המנומקת המפורטת והמודגמת (שלא לומר, מדוגמת) בפוסט הבא.

שנה טובה לכולנו.               

המרק של החיים

הפוסט הזה לא יהיה מאד קוהרנטי. גם כי החיים שלי כרגע לא קוהרנטיים, וגם כי מטעמי צנעת הפרט אני לא מרגישה נוח לפרט בדיוק על מי מדובר וכמה ולמה.

אני טיפוס שזקוק ליציבות. גם פיזית וגם נפשית. בטיולים של החוג נוער תמיד דאגתי שיהיה לי היכן להניח את הרגל. לא הסכמתי לקחת יד או להשתלשל בחבל. אני והקרקע, בלי שום מתווכים, תודה רבה.

שנים מהחיים שלי עברו בסטגנציה בגלל הפחד שלי להרפות. והטיפול שאני עוברת בשנתיים האחרונות הצליח לגרום לי להשתחרר קצת, להרפות. בזהירות, בקטנה. רואה כי טוב, ממשיכה את המגמה.

אבל החיים הם לא תכנית כבקשתך, ובשבועות האחרונים הקרקע בוערת מתחת לרגליי, ואז יש רעידת אדמה בסולם 9 מיליון ריכטרים, ואז הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, כבל הבטחון מחליק לי בין האצבעות, והשמיים האדומים נופלים עליי ברעש אלפי סירנות דיסהרמוניות.

ואני צפה, שטה, משום מה לא נופלת, לא נחבטת, כי אין קרקע, אין אפילו תהום ליפול לתוכה.

זה קורה בעבודה שלי, זה קורה עם המשפחה שלי, בכמה חזיתות, זה קורה עם העבודה של דידי, זה קורה לי בפנים וקורא לי בחוץ. צמר גפן לבן, רך וחונק מרפד לי את החרדות. אני רוצה לצעוק אבל השקט מאיים לי מדי מכדי להפר אותו. רוצה להילחם, לעשות, להחזיר לעצמי את השליטה, אבל לא מצליחה אפילו להדחיק את העובדה שההנחות שמתוכן אני פועלת לא עומדות במבחן המציאות, אם לדבר הסוריאליסטי הזה שמזדחל סביבי אפשר לקרוא מציאות.

במר ייאושי כבר חשבתי ליפול למשכב, אבל שפעת היא לא מציאות מוצקה יותר ממצבי הנוכחי. אני מבינה פתאום את החותכים, שמוצאים מפלט, עוגן, הסחת דעת בכאב הפיזי של חיתוך העור, בדם שזורם מהווריד. הוא שם, הוא מוחשי, הוא אמיתי. הוא חד משמעי, לא עמום ומטריד ומעיק ואמורפי כמו הערפל שאופף, הכאב חד ובהיר, מדויק, לא עמום וקהה ופועם.

אז במקום לחתוך, אני כותבת. אולי לא קוהרנטי, אבל עדיף להקיז דיו שחור, גם אם וירטואלי, על פני דם אדום. ועדיף להציף אותו לבלוגוספירה מאשר לדמם אותו באמבטיה.

אני חתיכת ירק לא מזוהה, מבושל ומאודה, מקולף ומופשט מכל ערך תזונתי, שצף לו אפרפר ותועה, במרק של החיים. פעם חשבתי שאני תפוח אדמה, ולא נתתי לעובדות לבלבל אותי. עכשיו אני יודעת שאני לא תפוח אדמה, אבל אני לא יודעת מה אני כן. לא בטוחה מה הייתי פעם. בטוחה רק שמה שחשבתי פעם, בטעות חשבתי. חייתי בגיהנום של שוטים, ועכשיו אני בלימבו.

ההבטחה שבאבטחה

אחותי נסעה לקהיר בענייני עבודה.

בשבת שעברה, בארוחת צהריים אצל אמא שלי, היא סיפרה על סידורי האבטחה הקפדניים במדינה, בעיר ובמלון: שוטרים, שומרים, מאבטחים, גלאי מתכת ועוד כהנה וכהנה.

"מצרים היא לא הארץ המובטחת, היא הארץ המאובטחת", צייץ אמירי משמאלי.

מסכן הילד, כמעט מחצתי אותו. פתאום הבנתי את ההרגשה הזו, הגאווה, העונג, האושר הצרוף שאדם אחר קרוב אליך גנטית, בשר מבשרך. ואני כל כך שמחה שהוא "ירש" ממני את אהבת המילים ומשחקי המילים. ממני! לא מאמא שלו, לא מאבא שלו, מדודה תמי!

אין מילים. אין גם זמן. לחץ לחץ לחץ. עתיד להשתפר בפברואר.

לעבודה ולמלאכה

קודם כל, כמה גשם, ואיזה יופי. מצידי, שימשיך ככה עד סוף אפריל עם הפוגות קלות.  

שנית, לא כתבתי הרבה זמן. למעשה, אני כותבת היום כי זה היום האחרון בחודש, כדי שלא ייצא, חלילה, שבמשך חודש קלנדרי שלם לא יהיה בארכיון הבלוג פוסט (דבר שקרה רק פעם אחת בכל תולדות הבלוג).

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב ולא יוצא. ולמה לא יוצא? או, בגלל העבודה. כמנהגי בקודש, מדי שנה אני מרעננת קצת את מקומות העבודה שלי. וכך יצא שבחודשיים האחרונים עשיתי כמה וכמה דברים שונים, או אולי לא כל כך שונים, מאחר שכולם בתחומים הקרובים ואף משיקים של פיתוח חומרי לימוד, הוראה והדרכה.  

הפרויקטים האלה תבעו את כל זמני ומרצי, אבל למדתי מהם המון, והם גיבשו אצלי אסטרטגיות וידע שקודם לכן  צפו בחלל גולגלתי, התנגשו זה בזה מדי פעם, אבל לא נדבקו. 

אז אם אין לי זמן או כוח לכתוב על מוזיקה או על החיים הפרטיים שלי, למה לא לכתוב על מה שמעסיק אותי ממילא? לכן, מעתה והלאה, בלי נדר, הבלוג יחזור למתכונתו המקורית, המקצועית יותר, ויתמקד בתחום השפה, החינוך, ההוראה והלמידה.

הרבה שנים אני מלמדת, בכל מיני מסגרות. אני מלמדת בעיקר אנגלית, בעיקר בדגש של הכנה לבחינות. הילדים הכי צעירים שיצא לי ללמד היו בכיתה א' (אם כי במקרה שלהם זה לא היה אנגלית אלא כישורי שפה), והתלמידים המבוגרים ביותר שלי חצו זה מכבר את שנתם החמישים. הכנתי תלמידים לבחינות מיצ"ב, בגרות, אמי"ר, חלק האנגלית בבחינה הפסיכומטרית, TOEFL, לחלק המילולי בבחינת ה-GMAT, ולאחרונה יצא לי להתנסות על קצה המזלג בהכנה לחלק מבחינת מתא"ם. לרוב הבחינות האלה גם כתבתי חומר לימוד ומערכי שיעור. ואחרון, הכשרתי צוותי מורים וכותבים, אנשים מוכשרים עם זיקה לשפה שברוב המקרים הגיעו אליי ללא ידע מקדים על הבחינה. 

הבחינות האלה עשויות להיראות שונות מאד זו מזו: חלקן בחינות ישראליות וחלקן בחינות אמריקאיות. חלקן בחינות ידע (מה שמכונה בחינות עוצמה) וחלקן בחינות כושר, שאופיין פסיכומטרי. חלקן מיועדות לילדים בכיתה ח', אחרות לתלמידי תיכון ויתרן למבוגרים. חלקן מסננות מועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה או מנהל עסקים, ואחרות נועדו לבדוק את רמת האנגלית של מועמדים ללימודים או לעבודה בארצות דוברות אנגלית. אבל בת'כלס, מה שגיליתי הוא שההכנה לכולן עוברת באותה דרך, דרך שהלכו בה ודרכו בה הלוך ושוב. אין חדש תחת השמש ואין חוכמות.

שני צירים יש, כשמכינים לבחינה כלשהי בשפה האנגלית: לימוד אנגלית, והכנה לבחינה הספציפית. 

נתחיל דווקא עם החלק של הבחינה הספציפית. לכל בחינה יש מאפיינים שצריך להכיר לעומק כדי להיות מסוגלים לתת לתלמידים את ההכנה המיטבית לקראתה וכדי לכתוב חומר תרגול שמדמה את הבחינה באופן הטוב ביותר. איך מכירים את הבחינה? עובדים קשה. חורשים את חומר ההכנה הרשמי או בחינות סימולציה, ומתחילים למפות כל פסיק וכל גרש: איזה סוגי שאלות יש? מה בודק כל סוג? מה צריך לעשות או לדעת כדי לענות עליהן? מה הניסוחים הנפוצים של כל סוג? ומה המסיחים הנפוצים? כמה מילים, שורות ופסקאות יש בכל קטע הבנת הנקרא? מה הנושאים הנפוצים שהקטעים עוסקים בהם? האם משתמשים בקיצורים? בגוף ראשון ושני או רק בגוף שלישי? וככה זה ממשיך עוד עוד.

נשמע טריוויאלי שזה מה שצריך לעשות, לא? אז זהו, שרוב מכוני ההכנה לא עושים זאת עד הסוף. אם מקוצר זמן, מחוסר תקציב או מחוסר הבנה של חשיבות העניין. והתוצאה היא חומר הכנה לקוי, ששונה מהדבר האמיתי אליו מתכוננים, והכנה פחות מאופטימלית של התלמידים לבחינה.        

החלק השני הוא האנגלית עצמה. רוב האנשים חושבים שידיעת אנגלית פירושה אוצר מילים רחב ותו לא. אבל האמת היא שידיעת שפה היא הרבה יותר מזה, ומי שמתקשה באנגלית, בדרך כלל פספס משהו מהותי בהקניית היסודות, ובלי החלק המהותי הזה שנקלט אצלו באופן משובש או חלקי, לא ניתן להמשיך הלאה. התמונה מפוקסלת, הסאונד משובש. ולכן, לא משנה אם הקהל השבוי שלי הוא ילדים או מבוגרים ואם רמת האנגלית שנדרשת מהם כדי להצליח בבחינה היא בסיסית למדי או גבוהה, אין מנוס מלהתחיל בהתחלה, ולעבור את כל השלבים בדרך למעלה.

ההתחלה היא ברמת ההגה. כללי הגייה. מה דינה של האות A? מתברר שיש לה כמה וכמה דינים. ניתן להגות אותה כשמה, כמו במילה later, או כקמץ, כמו במילה car, או כצליל החמקמק שאין בעברית, משהו בין קמץ לסגול, כמו במילים bad, hat, cat. איך יודעים מתי נהגה אותה כך ומתי אחרת? כדי לענות על השאלה הזו, צריך להקנות את מושג ההברה, ואז את ההברה הפתוחה והסגורה, ולבסוף את ההברה המוטעמת או המודגשת. 

למה לעזאזל צריך את זה, נזעקים תלמידיי, בדרך כלל החזקים והחלשים ביותר. והתשובה היא: כדי לקדד נכון את הקלט. כדי להבדיל בראש ובאוזן בין bad לבין bed, בין pet לבין pat, בין sit ו-seat. מי שלא מבדיל בין הגיית A ל-E כי בעברית אין משהו מקביל לצליל ה-A, והדבר הכי קרוב זה הסגול של ה-E, לא יבדיל בין צמדי המילים הללו, שנכתבות באופן דומה אך נהגות באופן שונה ומשמעותן שונה.

לא רק אותיות הניקוד באנגלית הן מפלצת מרובת ראשים עם אפשרויות הגייה שונות. יש גם כמה עיצורים כאלה. הצירוף ch, למשל, מה דינו? לפעמים הוא נהנגה כצ', כמו במילים child ו-chair, לפרקים כמו האות שין, כמו במילים chef ו-champagne ולעיתים בכלל כמו האות קוף, כמו במילים chaos, christmas ו-mechanic. גם פה, יש חוקיות שמסבירה כיצד יש להגות את הצירוף. וגם כאן, יש ללמד את החוקיות הזו. וכדי ללמד אותה, צריך להכיר אותה. אנשים רבים יודעים כיצד להגות את האות A בכל מילה בה ייתקלו באופן אינטואיטיבי, אבל רק מתי מעט יודעים להסביר לאחרים או לעצמם את החוקיות שבבסיס האינטואיציה. ומהי אינטואיציה? ידע שאינו מתווך מילולית. 

אחרי שלב ההגה, מגיע שלב המורפמה, שהיא יחידת המשמעות הקטנה ביותר. מילה יכולה להיות מורכבת ממספר מורפמות. המילה unbelievable, למשל, מורכבת משלוש מורפמות: התחילית un שפירושה "לא", believe, והסיומת able-, שפירושה "אפשרי" ומציינת שהמילה היא שם תואר. למה חשוב להכיר את המושג מורפמה? כי מילים ארוכות באנגלית לרוב מורכבות ממספר מורפמות, וחלוקת המילה למורפמות המרכיבות אותה תקל על הבנתה. ואם נחזור לרגע להגייה, אנשים רבים שנתקלים במילה ארוכה באנגלית מנסים להגיד אותה בנשימה אחת, ומה שיוצא הוא בליל הברות לא מובן. הדרך הנכונה להתמודד עם מילים כאלה היא לחלק אותן להברות ולהגות כל הברה בנפרד.        

רק אחרי שלב המורפמה מגיעים בכלל לשלב המילה, השלב שעבור רוב האנשים, בו מתחיל ומסתיים לימוד האנגלית. אבל מספיק להיום. על שלב המילה ועל השלבים שמעליו – הביטוי, המשפט, הפסקה והקטע – ארחיב בפוסטים הבאים. 

הערה לסיום: קוראים שיש להם שאלות או הערות מוזמנים לשאול או להעיר בתגובות או לפנות אליי בדוא"ל.

    

 

חנייה, יום הולדת ושנה טובה

אתמול הסתיימו עבודות השיפוצים המסתוריות והרועשות מתחת לבניין שלי, ועכשיו במקום גינה חולית ולא מדושאת יש לדיירי הבנין חניה צמודה. כיף גדול, הידיעה שיש לי חניה מתחת לבית ושאני לא צריכה לחפש חניה ברחוב או להרחיק עד לרחוב המקביל. תושבי תל אביב, שרגילים לחיפושי חניה מפרכים, יצחקו עליי, כי מהי נסיעה לרחוב המקביל, אבל עבורי זה שדרוג רציני. 

אמש גם חגגתי את יום ההולדת עם החברים המקסימים שלי על הגג הנעים אך חשוך של סב קוץ' מילגה. אין על ההרגשה הזאת, של להיות מוקפת בחברים טובים ולהרגיש את האהבה זורמת מהם אליי וממני אליהם. הייתי זקוקה לזה. החיבוקים והמגע זרמו לי בטבעיות, כמו גם המילים "אני אוהבת אותך". תודה לכולכם, אנשים יקרים וחמודים. אני כל כך שמחה שאתם בחיים שלי.

זו גם היתה הזדמנות להתגנדר קצת, ללבוש שמלה(!) מפריז(!!), להתאפר ולנעול נעלי עקב. בדיעבד, העקבים לא היו ההחלטה החכמה ביותר שקיבלתי, לנוכח אפלוליות הגג, רכות המזרונים והכריות והגבהים המשתנים של המשטחים, במיוחד לא אחרי צ'ייסר ערק, בלילו של יום שהקצתי בו ב-6:30, אבל ניחא.

יום ההולדת עצמו הוא היום, כך שארוחת החג המשפחתית תהיה גם חגיגת יום הולדת. אמא שלי כבר בישרה לי שהיא בדרך לקונדיטוריה לקנות לי עוגת יום הולדת. איזה כיף לי.

אני רוצה להודות לכל מי שקורא את הבלוג שלי על ההזדמנות לחלוק ולשתף ולאחל לכולכם ולעצמי שנה טובה. פשוט טובה. בריאות גופנית ונפשית, שלווה, קלות, נעימות. מגיע לנו, באמת.