פינה חדשה בבלוג, עצות למיזנתרופ החובב.
והפעם, חמש עצות לבחירת מקום מגורים:
1. התגורר באזור מבודד, הרחק מההמון הסואן.
2. הקפד על קיום יחס ישר בין מספר השכנים שלך לבין מספר החלונות עם זיגוג כפול בביתך.
3. מבטי נאצה וקללות חרישיות שמופנים לעבר השכנים אולי לא יהפכו אותם לשכנים טובים יותר, אבל יעזרו לך להתחבר לטבעך המיזנתרופי האמיתי.
4. אין טעם להסביר לילדים מתחת לגיל 18 למה זה לא בסדר שהם מנהלים שיחות בצעקות עם חבריהם מבעד לחלון הקומה הרביעית במקום לרדת לדבר איתם למטה, להזמין אותם למעלה או לנסות לתפעל את האינטרקום. החלק במוח שאחראי על הבנת מבוגרים ושימת קצוץ על דבריהם מתפתח רק בין גיל 18 ל-21, אם בכלל. טכניקות הפחדה ואיום, לעומת זאת, כולל שימוש מושכל בקול ובנימה המתאימים והדגשת יתרון הגובה והמשקל עליהם הינם כלים אפקטיביים יותר, אם גם מפוקפקים מוסרית.
5. לא משנה עד כמה גדול הפיתוי, לעולם אל תתנדב להצטרף לוועד הבית. רבים ניסו, ומעטים נותרו שפויים מספיק כדי לספר על כך.
העצות הללו נכתבות בדם, יזע ודמעות. 16 דירות יש בבנין המתפורר שלנו, הפרושות על פני ארבע קומות נטולות מעלית. כל דירה ושוכניה הם טרגדיה בזעיר אנפין. כמאמר סופר ידוע כלשהו, כל המשפחות המאושרות מאושרות באותו אופן, כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה.
ב-6:30 נדלק הרדיו של השכנים ממול ומסלסל שירים בערבית בקולי קולות עד 8:00, או עד הזמן המדויק שבו אני נואשת מלנסות לחזור לישון למרות הרעש. הרגלי ההאזנה של השכנים לא מפלים בין ימי חול לבין סופי שבוע וחגים.
בקומה למטה יש ילדה אומללה שאמה מתעמרת בה. אני לא שומעת את חילופי דברים המדויקים, אבל את הבכי הנרגן, העקשני ונטול התקווה של הילדה, אמצעי המחאה היחיד והלא אפקטיבי שלה על חוסר הצדק המתמשך, אני שומעת גם שומעת לפחות שלוש פעמים ביום. ואת הצעקות הניחרות של האם, לפני ואחרי הבכי, גם. הלב נשבר.
בקומה מעל גרה ילדה יפהפיה כבת עשר, בעלת חזות מלאכית, שהינה, למרבה הצער, נצר לגזע שדים כה נורא שאפילו טולקין, ינוח על משכבו בשלום, לא הצליח לדמיין. הפעילות החביבה עליה כשהיא בתוך הבית היא טריקת דלתות בצווחות גיל. חברים וחברות שלה קוראים לה מלמטה ומנהלים איתה שיחות ארוכות ומייסרות בצרחות של בני עשר עם קול ציפציף מעצבן במיוחד. פעם עליתי למעלה וביקשתי ממנה בנימוס שתרד לדבר איתם או שתזמין אותם למעלה כי זה מפריע. היא הסתכלה בי בעיני התכלת שלה והנהנה. ואכן, השקט שרר במעוני למשך לפחות 36 שעות. בפעם הבאה, תקפתי את העניין מזווית שונה וניסיתי את מזלי עם אחת החברות שלה, שעמדה למטה וניהלה איתה שיחת צעקות בהפרש של ארבע קומות. הטון שלי היה הפעם קצת יותר קשוח, אם כי עדיין הסברתי שזה מפריע לשכנים. הילדה הביטה בי בעיניים קרועות לרווחה מאימה והנהנה. זה עזר לחצי יממה. היתה גם פעם שניסיתי לפנות להורי הילדה, אבל אבא שלה לא מבין מילה בעברית, כך שזה לא ממש עבד.
ועוד לא דיברנו על בית הספר היסודי שנמצא ברחוב הסמוך. הצלצולים האינסופיים שבוקעים ממנו והמנהלת שמרבה להשתמש במערכת הכריזה יכולים להוציא את המיזנתרופ העובד מהבית מדעתו ולהשניא עליו את מערכת החינוך ואת הבריות עוד יותר (כן, זה אפשרי).
אבל גולת הכותרת, ללא צל של ספק, היא שכונת השומרונים שסמוכה עד כאב לביתנו הקט. למעשה, חלון חדר השנה שלי משקיף על בית העם שלהם ומזכה אותי בשמיעת כל צליל בטקסיהם הדתיים, שכוללים זמירות מקפיאות דם של גברי העדה ושמשום מה מתרחשים תמיד באישון לילה ומסתיימים בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר שאפסה כל תקווה להציל משהו משנת הלילה. גם החתונות הרועשות שנערכות בבית העם בלילות הקיץ החמים, קריאות התרנגולים ופעיות הכבשים שהם מגדלים מעת לעת לצורך הקרבת האומללים בחג כלשהו לא מחבבים עליי את העדה השומרונית במיוחד.
כן, אני יודעת שזיגוג כפול יפתור את הבעיה, וכבר פתחתי תכנית חיסכון לצורך העניין. עד אז, אני שומרת לעצמי את הזכות להמשיך לקטר ולהזהיר את חבריי המיזנתרופים מלעשות את הטעות שעשיתי אני ולהימנע בכל מחיר מקניית דירה בבניין משותף בעיר. ואם אין ברירה ובבניין משותף, אך ורק עם מספר דירות חד ספרתי. ואם כבר בעיר, הישמרו מקרבה מסוכנת לבתי ספר. ואם העיר האמורה היא חולון (או שכם, מקום משכנם של השומרונים הלא חולוניים), הכי רחוק משכונת השומרונים שאפשר. שלא תגידו שלא הזהרתי.
בעיקר קיטורים 