בשבוע האחרון של פברואר נפלתי למשכב. דידי חזר מנסיעת עבודה לברצלונה חולה, ואני חיש מהר הדבקתי אותו (במובן של סגירת פערים, במובן הרפואי הוא הדביק אותי).
זה התחיל ככאב גרון (כרגיל), שהתחלף תוך 36 שעות לסימני הצינון/שפעת המוכרים עד לזרא: שיעולים, עיטושים, נזלת, אף סתום, עייפות וחולשה. לקח לשנינו הרבה זמן להחלים. ככה זה כששנינו חולים יחד. אחרי שלושה ימים שאני חולה, אני גם נכנסת לדכאון (לא במובן הקשה של המילה). אני שוכחת איך זה להרגיש טוב, תוהה למה לוקח לי כ"כ הרבה זמן להחלים, ושוקעת במרה שחורה על כך שאני צריכה לעבוד כשאני חולה, או, לחילופין, שאני מבטלת עבודה כי אני חולה.
בסוף עבר. לקח יותר משבוע וחצי, אבל עבר.
במקביל, במהלך כל חודש מרץ לא התקיימו שיעורי יוגה. עד כמה שקשה לי לגרור את עצמי ליוגה מדי יום שני – הליכה מהירה של כרבע שעה ברגל כי אין חנייה באיזור, כשבד"כ קר נורא ובשעה שקצת מאוחרת לי – זה תמיד שווה את המאמץ. אני תמיד חוזרת משם רגועה יותר וסוערת פחות.
לפני 8 ימים, החל גרוני לכאוב. לא האמנתי שזה קורה לי שוב. אלא שהפעם מאן כאב הגרון לעבור. מצד אחד, לא הופיעו סימני צינון או שפעת. מצד שני, רבאכ, ממש כאב לי לבלוע והרגשתי סוג של חולה ועייפה. בשני חתכתי את יום העבודה מוקדם, בשלישי לא היתה ברירה ועבדתי, אבל בכל רגע אפשרי הלכתי למיטה לנוח, ברביעי נחתי וזה לא עזר בכלל, בחמישי לימדתי ובשישי בבוקר היה לי כנס צוות שלפניו היה לי לילה מועט שינה.
בשבת כבר הייתי בשפל המדרגה, פיזית ומנטלית. ממש נבהלתי שעד עכשיו כאב הגרון לא עובר, הייתי מותשת מקשיי הבליעה ומההתעוררות עם גרון יבש, נפוח ודואב, הרגשתי שאין לי כוח לשום דבר מצד אחד אבל שמשעמם לי נורא מצד שני, ומה יהיה ומה זה אומר על המערכת החיסונית שלי ו.. ו.. ו…
רק ביום ראשון – שבו ביטלתי את כל שיעוריי והתחיבויותיי – נחתה עליי ההארה שאולי כדאי לקבוע תור לרופאה. אתמול הייתי אצלה וכצפוי, דלקת גרון חיידקית בשלב המוגלה. רשמה לי אנטיביוטיקה לחמישה ימים. הרוקחת לא הבינה למה חמישה כשהטיפול הרגיל הוא עשרה ימים. היא התקשרה לרופאה לברר וחזרה עם האמירה המעורפלת והמאד לא משרת ביטחון ש"הרופאה מקווה שבמקרה הז חמישה ימים יספיקו". אני יודעת שמזהירים לא להפסיק אנטיביוטיקה באמצע, אז נראה לי שאקבע תור נוסף לקראת תום המועד ואוודא מול הרופאה שהכל בסדר.
החדשות הטובות הן שאני בסוג של חופש מרוב העבודות שלי גם ככה, בגלל פסח וגם בגלל סיבות אחרות, כך שאנ יכולה להקדיש את הזמן והמנוחה שדרושים להחלמה בלי נקיפות מצפון או לחצים מיותרים. חדשות טובות נוספות הן שהאנטיביוטיקה פועלת את פעולתה והגרון שלי מציק לי הרבה פחות. מצד שני, אני סמרטוט. ללכת לדואר זה מעל לכוחותיי, שלא לדבר על מספרה (2 דקות הליכה מהבית), ספרייה או תכניות גרנדיוזיות יותר כמו לפגוש חבר לארוחת צהריים בגבעתיים. מנפלאות האנטיביוטיקה. זה אולי יישמע מוזר, אבל יש משהו מרגיע בלהיות סמרטוט גמור. קודם, היתיי חצי חולה, לא מספיק חולה כדי שיהיה ברור לי שאין מה לדבר על ללכת לעבוד, לעבוד מהבית או או לצאת מהבית. לא הבנתי מה קורה. עכשיו, ברור לי לגמרי. הכל הגיוני. יש לי דלקת גרון חידקית, אני לוקחת אנטיביוטיקה, ולכן אני סמרטוטית. תכננתי ללכת היום לדואר? נלך מחר. או מחרתיים. או בשבוע הבא.
בינתיים אני רואה הרבה טלוויזיה, אם כי כמעט שלא זוכה לראות תכניות עד הסוף, כי אני פשוט נרדמת, וקוראת. סיימתי את "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס ואת הספר השלישי בסדרת פרסי ג'קסון, שמצא חן בעיניי הרבה יותר מקודמיו.
***
אתמול בערב נקשה השכנה מלמטה על דלתנו וביקשה ממש בנימוס שאם אנחנו ערים בין 2 ל-4 בלילה, שננסה לא לעשות רעש כי היא מתקשה לישון בעטיים של רעשי נקישות רפטיטיביים. מיד נמלאתי אמפתיה. דידי, שאכן ער בשעות האלה, הבטיח לשים לב ואני מצאתי לי אחות לצרה. כמוני, היא יודעת לזהות את ילדי השכנים בשמותיהם ובאינטונציה שבה אנו שומעות את אימותיהם זועקות אותם: אלה שמעירים בבוקר לבית הספר בחוסר סבלנות הולך וגובר, זה שכל בוקר רב עם אמא שלו כשהיא מבקשת להסיע אותו לגן והוא מצידו, מסרב להיכנס לרכב, זה שבבוקר דווקא לא שומעים אותו אבל מבלה את רוב אחר הצהריימים בצרחות אימים. כמוני, היא מלינה על כך שבכל רגע נתון מתבצעים שיפוצים בדירה סמוכה זו או אחרת ושבאופן כללי, האזור נחשב לשקט כי הוא לא על כביש ראשי או לא סמוך לבית ספר או מוסד רועש אחר, אבל בנוי ומאוכלס בצפיפות וסובל מרעש כמעט בלתי פוסק של שכנים. כמעט נפלתי על צווארה.
אני חייבת לציין שבניגוד לה, הסכנתי עם הרעשים האלה והם פחות מפריעים לי ברמה העקרונית והכועסת. כשאני מתעוררת בבוקר מהקריאות "נועם, נועם, תיכנס לאוטו אמרתי" שזוכות לתגובה הציונית ההולמת "וואאאהההה", אני לא מתבאסת ולא מתכעסת. אני יודעת שתוך דקה וחצי, אחרי שלב האיום להשאיר אותו שם או לקרוא לאבא, נועם ייכנס לאוטו ויהיה שקט. אני גם יודעת שהשעה כנראה 7:30 או 7:45 מבלי שאצטרך לפקוח עין או לנקוף אצבע. השיפוצים מבאסים, אבל נמשכים רק עד שיורד הלילה, והרעשים הרפטיטיביים, נו, אלה עדיין מחרפנים אותי. כאלה אנחנו, האוטיסטים. השכנה שלי עדיין בשלב התסכול הנוראי כי היא עברה לבניין רק לפני מספר חודשים, בחושבה שהיא מצאה לה דירה נחמדה באזור שקט וגילתה שעל לא עוול בכפה לא נותנים לה לישון. יו, איך שאני מבינה אותה.
בעיקר קיטורים 